כשמנסים להרכיב רשימה של מתופפי הרוק הגדולים בהיסטוריה, ניק מייסון הוא לא בדיוק השם הראשון שקופץ. הוא לא אייקוני כמו ג'ון בונהם של לד זפלין, לא נתפס כמופרע כמו קית' מון של דה הו, והוא לא רץ על המערכת שלו כמו סטיוארט קופלנד מפוליס. למזלו, איש גם לא ניהל דיונים ארוכים סביב תרומתו כמו שעשו לרינגו סטאר. למרות ששירת במשך שנים ארוכות בפינק פלויד, ולמעשה היה החבר היחיד בה שגם שרד את כל גלגוליה וניצל ממחלוקותיה הרבות, הוא לא בדיוק התקבע כאייקון. בניגוד לכישורי הנהיגה שלו (מדובר באדם שסיים את מרוץ 24 השעות המפרך של לה מאן), על התופים מייסון דווקא לא ניגן כמו מתוך אינסטינקט, אבל בהחלט ייצר סגנון משלו שתרם לכמה מהרגעים הכי יפים של פינק פלויד.
ניק מייסון, מתופף פינק פלוידניק מייסון, מתופף פינק פלויד
חזר לעשות כיף על הבמה. ניק מייסון
(צילום: Andrew Redington/Getty Images)
כשעוברים קצת על מה שהאיש הספיק ב-76 שנותיו, מגלים שאולי דווקא היה לו די נעים להישאר קצת בצל. בעצם, יש מצב שהוא קיבל את עסקת החבילה המושלמת שעולם הרוק ידע בעבר להציע לכוכביו שלא רצו להיות כאלו - מקסימום כסף ותהילה, מינימום חשיפה ומשיכת אש. אולי בגלל זה ב-40 השנים האחרונות הוא ישב יותר במכוניות הפרארי שבאוסף המרשים שלו מאשר לפני סט התופים של לודוויג שבזכותו הוא קנה אותן.
מייסון הוא כמובן לא היחיד מדור המייסדים של הרוק ששלח את עצמו לפנסיה מוקדמת מרצון, אבל נראה שהוא היטיב ליהנות מהשנים הארוכות נטולות האולפנים ומסעות ההופעות. נהנה עד שקצת התחיל לשעמם לו, כי כמה זמן כבר יכול אדם לשבת באחוזה שלו ולהתחבט בסוגיות כמו באיזה רכב יוקרה בא לו לנהוג הבוקר. לפני ארבע שנים כבר ממש דגדג לו לשוב ולנגן בפני קהל, אז הוא הקים את ההרכב Saucerful of Secrets, שנקרא על שם אלבומה השני של להקת האם. ההופעות שלו היו פחות ראוותניות מאלו של רוג'ר ווטרס והתקיימו באולמות יותר קטנים מאלו שממלא בדרך כלל דיוויד גילמור. אבל הן הציעו משהו שהיה נדמה ששני האחרים קצת שכחו - קסם טהור ונטול פוזה.
זה קרה לא מעט בזכות האישיות החייכנית של מייסון, ובעיקר הודות לבחירת החברים שעלו איתו על הבמה, ובעיקר שניים מהם: הראשון הוא גאי פרט, שתיפקד כבסיסט של פינק פלויד מאז עזיבתו של ווטרס, ובדרך ניגן עם מדונה, מייקל ג'קסון, טירס פור פירס ואפילו אול סיינטס. השני הוא גארי קמפ, איש שפנדאו בלט האייטיזית. להקה שבזמן אמת רק אזכור שמה היה עשוי לעורר חלחלה אצל המאזין הממוצע של פינק פלויד והזמנה לדו קרב, אבל כאן הוא מתגלה כממלא מקום נהדר, ואף יותר מזה. זהו לא רק שיעור זריז בפוסט מודרניזם שמבטל את מה שבעבר נתפס כ"טוב" וכ"רע", אלא פשוט תצוגת תכלית של מוזיקאי אדיר שנהנה לנגן עם חברים טובים.
מייסון וחבריו לא מופיעים כרגע, אבל אלבום ההופעה החדש שלהם, שיצא ממש לאחרונה, הוא תענוג. לא רק למעריצים הקנאים של פינק פלויד שחייבים לשים יד ואוזן על כל פיסת מוזיקה שהיא ואנשיה יצרו, אלא דווקא לאלו שמכירים רק את רבי המכר שלה. אל חשש, גם לראשונים הם ממשיכים לדאוג. עכשיו יצאה מחדש ובתקליט כפול ההופעה שווטרס ערך מיד לאחר נפילת חומת ברלין, ובנובמבר תראה אור מהדורה חדשה ומלאת תוספות ל-Delicate Sound of Thunder, אלבום ההופעה של פינק פלויד מ-1988, בימים שגילמור לקח בה את המושכות.
בניגוד לווטרס וגילמור שמבצעים בהופעות שלהם בעיקר את הלהיטים הגדולים של הלהקה, מייסון התמקד רק בתקופה המוקדמת שלה לפני שהפכה למפלצת אצטדיונים, כאשר חיפשה את דרכה בין מוזיקה פסיכדלית לרוק מתקדם. ככה שאם אתם חייבים כרגע לשמוע את Comfortably Numb, Money או את Shine on you Crazy Diamond מוטב שתחפשו אותם במקום אחר. הבחירה הזו הולכת ומתגלה כהברקה ככל שמאזינים לאלבום ההופעה הכפול של מייסון. פינק פלויד של השנים הראשונות אולי לא מכרה עשרות מיליוני אלבומים, אך התנהלה בה דמוקרטיה נהדרת בה לכל אחד מארבעת חבריה ניתן קרדיט שווה. בהמשך, כשהיא באמת התחילה להצליח, מהאלבום The Dark Side Of The Moon ועד ל-The Wall, היא הפכה יותר ויותר לדיקטטורה בהנהגת ווטרס, כשגילמור מנגן לו כינור שני במקרה הטוב, ומייסון וריק רייט, הקלידן המנוח, בקושי נספרים.
מייסון זיהה את התהליכים האלו די מוקדם, ובמקום לריב עם חברי הלהקה, הוא בחר לקחת צעד או שניים לאחור והלך לעזור לאחרים. ב-1974 הוא הפיק את האלבום Rock Bottom לרוברט ואייט, שזה לבדו מזכה אותו בלפחות שליש גן עדן, ובהמשך עבד גם עם אנשי להקת הפריק-פרוג הנהדרת גונג. ב-1981 מייסון הוציא אלבום סולו ראשון מעניין, אך כזה שקשה היה להגדיר אותו כידידותי למאזין הממוצע. אז אולי די ברור מהיכן הגיע הכסף של מייסון באותן שנים, אבל יותר קל לנחש על מה הוא יותר נהנה לעבוד.
אפשר להבין מדוע מייסון בחר לשוב עכשיו לימים שבהן הוא לא היה רק עוד חייל בצבא של ווטרס או סטטיסט של גילמור. כששומעים אותו מנגן באלבום החדש מבינים שבלי קשר לסיפורים העסיסיים ולסכסוכים מהעבר, הוא פשוט מתופף בכיף. כאמור, הוא עוצר בכמה מהתחנות היפות והפחות מוכרות של פינק פלויד, כמו למשל Vegetable Man שכתב סיד בארט בתחילת דרכה של הלהקה ולא נכנס לאף אחד מאלבומיה, The Nile Song ו-Green is the Color היפיפיים מתוך הפסקול שהלהקה יצרה לסרט הנשכח More, וכן If מהאלבום Atom Heart Mother של שיא ימי הפרוג הפלוידיים. רגעים יותר מוכרים בסט הזה תקבלו ב-Arnold Layne ו-See Emily Play מאלבום הבכורה של הלהקה, ועם One of These Days המטורף מהאלבום Meddle. מיד כשהוא מסתיים והאוזניים עדיין רוטטות, מגיע רגע השיא של המופע המוקלט עם Saucerful of Secrets, שיר הנושא שנפרש על פני יותר מתשע דקות של עונג.
למרות ההתבטאויות של ווטרס בשנים האחרונות, פינק פלויד היא עדיין אחת הלהקות האהובות ביותר בישראל. כזו שפעם בכור הבנים בבית היה מזמין לחדרו את אחיו הצעיר כדי שיקשיבו ביחד (בחושך כמובן, אפשר גם עם נר בודד) ל-The Dark Side of the Moon ויגלו עולם שלם של צלילים, או שהאב היה מושיב את ילדיו בסלון, שולף את עותק הוויניל החבוט של Wish You Were Here שהוא שמר מהתיכון, ומקדים את ההאזנה המודרכת עם נאום ארוך על הימים שבהם למוזיקה הייתה גם משמעות. Saucerful of Secrets של מייסון וחבריו מציע עולם מוזיקלי מסעיר לא פחות, למרות שכנראה הוא לא ילווה באחד מהטקסים הרומנטיים ההם. איכשהו זה רק מדגים את הקסם הבלתי אמצעי שלו וגם את הכישרון העצום והתבונה המוזיקלית של האיש שמאחורי סוללת התופים, שסוף סוף יוצא קצת מהצל כדי לחזור ולנגן, כמו בתחילת הדרך.