עורך הדין שלי אומר שגם אם נחליט לשקר בבית המשפט, כדאי להיות סגורים על האמת. ושהכי טוב שאכתוב לעצמי את האירועים בדיוק כמו שהם שהתרחשו. אז הנה.
*
עד אותו רגע לא יצא לי לראות בעיתון תמונה של מישהו שאני מכיר – שמת. אני יודע, זה כמעט לא סביר במדינה הזאת. הרי מתישהו, עם כל המלחמות והמבצעים-שהם-בעצם-מלחמות, אתה אמור לפתוח את העמוד הראשון ולהיתקל בתמונה של מישהו שהיה איתך בשכבה. או בצבא.
אבל לא. איכשהו הצלחתי להגיע לאמצע החיים בלי לעבור את החוויה הזאת. ואולי בגלל זה הצמרמורת היתה כל כך חזקה. בדרך כלל אומרים צמרמורת כי לא מוצאים מילה יותר מדויקת, אבל באמת נהיה לי קר בשכמות. ובעצם הזנב. קפאתי לגמרי מול התמונה הקטנה, שלא היתה בעמוד הראשון, אלא באחד העמודים האחרונים, מול העמוד של מודעות האבל. לא הייתי צריך להסתכל פעמיים. זה היה הוא. בילינו יחד בלה פאס רק כמה שעות, אבל הפנים שלו נחקקו לי. האף המסותת. העיניים, שאפילו בשחור-לבן של העיתון היה אפשר לראות שהן בהירות. הזקנקן שנראה כמו זקנקן של נזיר.
הידיעה הקצרה שמתחת לתמונה סיפרה על רונן אמיר, מטייל ישראלי בן 28 שנהרג בתאונה ב"דרך המוות" בבוליביה במהלך ירח הדבש שלו. האופניים שרכב עליהם, נכתב שם, סטו מהדרך והחליקו לתהום. אשתו, מור אמיר, שהיתה איתו בשעת המקרה, הזעיקה עזרה, אבל עד שצוות החילוץ הגיע, לא נותר להם אלא לקבוע את מותו. גופתו בדרכה ארצה. ההלוויה תיערך בימים הקרובים.
לא היתה לי שום סיבה לבכות מהידיעה הזאת. באותה תקופה היו לי בחיים כאבים הרבה יותר אישיים מאשר המוות של הבחור הזה, שבקושי הכרתי. ובכללי, אני בקושי בוכה. בכיתי כשליאורי נולדה – יותר נכון, כשהניחו אותה עלי בפעם הראשונה. בכיתי בלילה הראשון בלי ליאורי, בדירה החדשה, אחרי שהיא ביקשה ממני בטלפון שאבוא לבקר אותה בחלום. וזהו, פחות או יותר.
מי יודע, אולי כל בכי מגלם בתוכו את כל הדברים שהיו עלומים עד אליו. כמו דוח מס שנתי.
בכל אופן, אחרי כמה ימים של עאלק-התלבטויות, כאלה שבתוך תוכך אתה יודע מה תכריע בסופן, נסעתי לשבעה. אבל רק כשנחלצתי מהפקקים של תל אביב אל הכביש המהיר, קלטתי כמה אני מתרגש לפגוש שוב את מור מלה פאס.
חרא מילה, מתרגש. אין סדנה שאני מעביר שאנשים לא אומרים בה בסוף "היה מרגש". ומרוב שהם אומרים, זה כבר לא מרגש בכלל. אולי... נסער. זאת המילה שאני מחפש. ככל שהתקרבתי ליעד, ככה הייתי יותר נסער. הבטן ננעלה לי כאילו עשיתי שריר. המחשבות עפו מהחלון. המוזיקה שבקעה מהרדיו נכנסה באוזן אחת ומיד יצאה מהשנייה. ויותר ויותר תמונות מביקור הפתע הלילי של מור אצלי בחדר לפני שבועיים חזרו אלי.
*
היא פנתה אלי באמצע הרחוב. שאלה אותי באנגלית עם מבטא ישראלי אם אני יודע איך מגיעים לגלידרייה של חואן. לרגע התלבטתי אם לשחק את המשחק ולענות לה באנגלית, אבל היה משהו במבט שלה שהפעיל אותי, כנראה, מהשנייה הראשונה. אז עניתי לה בעברית שאני בדרך לשם ושהם מוזמנים להצטרף אלי.
עיניה אורו, והיא נגעה לי בזרוע, נגיעה חטופה עם שתי אצבעות, מהירה כמו חשמל, ואמרה, ישראלי? איזה קטע. בחיים לא הייתי מנחשת, עם הגובה הזה.
כן, אמרתי. אני יודע. הרבה אומרים. אני גם לא בדיוק... בגיל המתאים. לטיול אחרי צבא, זאת אומרת.
למה, בן כמה אתה?
שלושים ותשע, הודיתי.
לא רואים, היא פסקה. לא כמפלרטטת. כמציינת עובדה.
בן הזוג שלה, ששתק עד אותו רגע, הושיט לי יד ללחיצה. רונן, הוא אמר ברשמיות שלא מתאימה לתרמילאים.
עומרי, אמרתי והושטתי יד בחזרה. נעים להכיר.
ואני מור, הַי! היא אמרה. והשאירה את היד שלה צמודה לגוף.
אנחנו בירח דבש פה, רונן אמר וכרך סביבה את הזרוע שלו.
לא רק כרך סביבה את הזרוע שלו, אלא גם הידק אותה ואת התלתלים שלה אליו, כאומר: שלי היא.
מזל טוב, אמרתי וחייכתי, משתדל, כמו מטפל זוגי, להפנות את המבט שלי במידה שווה אל שניהם, בלי להשתהות יותר מדי על אף אחד מהם.
ואתה? מור התעניינה אחרי שהתחלנו ללכת. מה אתה עושה פה, "לא בגיל המתאים"?
טיול אחרי גירושים, אמרתי.
וואלה? היא ליכסנה אלי מבט. זה מקורי!
רונן לא אמר כלום. היה לו זקן מחודד, גזום היטב, והוא ליטף אותו בחוסר שביעות רצון. כאילו הפרנו איזה כלל בלתי כתוב של "אין משיחין בשעת הצעידה".
אחר כך, בגלידרייה, הוא הזמין טעם אחד. וניל. והיא ביקשה לטעום כמה טעמים לפני שהחליטה על קרמל. אחר כך גם אני הזמנתי ושילמתי, והכול בספרדית. כבר הייתי אחרי שבוע של לימודים ונהניתי לגלגל את המילים בפה.
איזה יופי אתה מדבר! מור הסתובבה אלי עם כפית של גלידה ביד.
לא חוכמה, אני עושה כאן קורס, אמרתי.
ועדיין, היא אמרה וחייכה אלי.
לא היה שום דבר פלרטטני בחיוך שלה. יותר מכול, הוא הזכיר לי חיוך של בת מדרשה. צנוע כזה. מבויש. בכלל, אם מישהו היה שואל אותי באותם רגעים, הייתי מהמר שהיא דתייה. או דתל"שית. העגילים הגדולים. שמחת החיים המוגזמת. התלתלים שהיו אסופים במטפחת. הסווטשירט והשרוואל שלבשה. העברתי פעם סדנה במדרשה בכרמיאל וככה הן נראו, הבנות שם. ומצד שני, היה משהו במבטים שהיא שלחה אלי מדי פעם, כשרונן לא הבחין. משהו נועז, על גבול הנואש. אבל לא חוצה את הגבול. משהו רעב. זאת המילה שאני מחפש. המבט שלה היה רעב. רעב לְמה בדיוק? עוד לא היה לי מושג.
התיישבנו ללקק את הגלידה. כמה זמן לוקח ללקק גלידה? חמש דקות? עשר? אפילו את הגלידה היא ליקקה כמו בת מלך שכבודה פנימה. ליקוקים עדינים, מדודים, עם קצה הלשון, שלא מקפחים אף צד של הקונוס.
ניהלנו שיחת תרמילאים בטלה. כלומר, היא ואני דיברנו, ורונן נעץ מבט ממוקד, של חוקר, בגלידה שלו, כאילו הוא מנסה לחשב את האלגוריתם של הקצב שבו היא נמסה.
מור אמרה, התחלנו בבוליביה ועכשיו אנחנו בדיוק מתלבטים איך להמשיך.
ואני אמרתי, שמעתי הרבה המלצות על פרו.
והיא אמרה, כן. אבל בקול שלה היה פקפוק, כאילו היא לא בטוחה שהמלצות של אחרים רלוונטיות להם.
כמה זמן יש לכם? שאלתי.
יֶרח וחצי.
כולי קנאה.
למה, כמה יש לך?
שבועיים גג, אמרתי, יותר מזה אני לא יכול. בגלל הבת שלי. גם ככה אני נקרע מגעגועים. ויש גם הסדרי ראייה. ועבודה. תכלס, גם שבועיים זה בעייתי.
וואלה, היא אמרה ושלחה אלי עוד מבט רעב, ומצד שני הניחה את ראשה בשקע הכתף של רונן, בתנועת התחפרות שנדמה שעשתה כבר אלפי פעמים קודם לכן.
הוא מצדו עדיין התבונן בגלידה הנוזלת. ושתק.
*
אחר כך הם ליוו אותי לאכסניה שלי. כלומר, הם רצו להגיע לשוק המכשפות וזה היה בדרך.
עצרנו על המדרכה, מול שער הכניסה הפתוח.
מור אמרה, ממש יפה כאן, ועמדה על קצות האצבעות כדי לראות מעבר לי, כאילו היא מציצה מעבר לחומות של עיר אסורה.
גם אני הצצתי – לחלקת העור שנחשפה כשהתמתחה והסווטשירט שלה הופשל קצת כלפי מעלה – ואמרתי, החצר הפנימית יפה, החדרים די בסיסיים.
ורונן אמר – זאת היתה הפעם הראשונה שהוא דיבר אלי – טוב, אז... בטח עוד נראה אותך בעיר.
ואני אמרתי, כן.
וזהו. לא חיבוק. לא נשיקה על הלחי. לא מבט משתהה. לא תלתלים מסתובבים לפתע אחרי שמתרחקים. שום סימן למה שיקרה אחר כך.
רוצה לקרוא את הספר? לחצו כאן
אשכול נבו, "גבר נכנס בפרדס", זמורה, 252 עמודים
