הגיע הזמן לפתוח את הנושא אחת לתמיד: צפייה מזוכיסטית בטלוויזיה, מי קהל היעד של המוצר הזה? האם סדרת טלוויזיה שמעניקה לצופה שלה שיקוף מלא ואותנטי של חיים מייאשים, שאין בהם אפילו רגע אחד של התרוממות רוח או תקווה ושכצופה ברור לך שהמצב לא עומד להשתפר, היא צינור אפשרי לחווית צפיה מתגמלת? מי הם האנשים שהטלוויזיה האהובה עליהם אולי מרחיקה אותם מהחיים התובעניים של עצמם, אבל גוררת אותם לבורות אפלים אפילו יותר? ומה הופך טלוויזיית-סבל למשהו שנרצה לצפות בו למרות הכל?
מצפייה בפרק הראשון של "בני אור", דרמת הפשע החדשה של yes שעלתה אתמול (א'), נדמה שהיא משתייכת לעדות הצפייה המזוכיסטית. כמו "רחוב הנשמות הטהורות", ממנו נשלחו שלושה למאסר מפני שלא ידעו מוסר, גם שכונת בני אור שבבאר שבע מכילה מעט מאוד אור. בני נוער שגדלים בה נולדים לעולם שנדמה שלא משאיר להם ברירה אחרת אלא להיסחף אל תעשיית הפשע שמקיפה אותם – כנופיות, אלימות, נשק, סמים, כל השבאנג. שניים מהם מייצגים שתי נקודות קיצון – ג'וני (ישי ללוש), ששוחרר הרגע ממוסד לעבריינים צעירים וגם ניחן באינסטינקט הרצחני שיוביל אותו בחזרה לחיק משפחת העבריינות, ומנגד אלי (מאור לוי המצוין), נער מוכשר עם נתיב יציאה מהשכונה, שאבא שלו (עמיר בניון בתפקיד מפתיע) מכור לסמים שלא ממש מעוניין להיגמל, אבל אלי מנסה לממן לו מוסד גמילה יוקרתי. את "בני אור" יצרו אלעד ביטון וגיא בלילה, שני באר שבעים שביססו את הסדרה על מקרה שקרה באמת בשנת 2000.
2 צפייה בגלריה
מתוך "בני אור"
מתוך "בני אור"
מתוך "בני אור"
(צילום: נטי לוי)
המשפט "מבוסס על סיפור אמיתי" אמור להקנות לסדרה איזה ממד חינוכי או אפילו אקטיביסטי - הדברים האלה קיימים בעולם, ומן הראוי לא לעצום עיניים אלא להתמודד עם קיומם. אבל בשורה התחתונה - וגם העליונה - טלוויזיה היא סיפור, וסיפור צריך לדעת לספר. אחרי הבסיס הנרטיבי שמניח הפרק הראשון, הסדרה מתקשה להמריא. החבורה - אלי, ג'וני ועוד שלושה נערים - מצליחה להניח יד על סטאש של מריחואנה, מתחילה למכור אותו לסטודנטים באוניברסיטה בעיר וגם מסתבכת במקביל עם שלל גנגסטרים מקומיים, אבל אנחנו לא לומדים להכיר אף אחד, לא נקשרים אליהם ובשלב מסוים הנסיבות העגומות של חייהם, הרצף הבלתי פוסק של אלימות, קללות, אווירה מאיימת וריפיון רוח מקהה את החושים במקום לרתום אותם.
בנוסף, התסריט לא בהכרח תומך באג'נדה של הסדרה - האם הנערים מתנהלים בעולם שבו לתפיסתם אין להם ברירה אחרת אלא לפשוע? זאת לא התחושה שמתקבלת מהפרקים, ובכל מקרה, לא קיבלנו את הרקע הנפשי שיגבה את התפיסה הזאת. חוץ מג'וני ואלי (וגם זה במשורה) אין לנו שום מושג (לפחות בשלושת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת) מה עובר על הנערים האלה או באיזה בית הם גדלו, ובשלושת הפרקים האלה בני ה-15 ביצעו בחדווה ובלי היסוס מעשים כמו - זהירות, ספוילר - דקירות, שריפה של מועדון כנקמה, הכו שוטר, שדדו מחסן של משטרת ישראל ובסוף אחד מהם גם ירה בכמה אנשים (סליחה על זה, לא חשבתם שהם ישבו בספריה ושיננו את טשרניחובסקי, כן?).
2 צפייה בגלריה
מתוך "בני אור"
מתוך "בני אור"
מתוך "בני אור"
(צילום: נטי לוי, באדיבות yes)
הגיבורים של "בני אור" (להוציא את לוי, שהכריזמה האישית ויכולת ההבעה שלו מחפים על הטקסטים שקיבל) לא פותחים חלון להזדהות, אין רצון לשמוח איתם כשמשהו מצליח להם למרות שהם פועלים בצורה לא מוסרית - שיטה שרשומה בטאבו ע"ש האב הגדול, טוני סופרנו. למעשה, קשה אפילו להבדיל ביניהם. הקריצות החוזרות והנשנות ל"מתחת לאף" מ-1982 (השוד של המשטרה, הדיווח על הפשע שבוצע "על ידי חבורה מאורגנת ומתוחכמת" ושלל ציטוטים ישירים מהסרט) לא מקנות ל"בני אור" את הקסם של הסרט המקורי. דמות החוקר של אלי, בגילומו של גיא עמיר, היה קלישאתי להכאיב.
אני מבינה שיש בני נוער שבאמת חיים ככה, אבל אני בספק אם הסדרה מצליחה לספר את הסיפור המלא שלהם מעבר לנטייה לתחוב בפרצופינו את פני השטח המצערים ונטולי התקווה, ולקוות שמדכא וריאליסטי משמעו איכותי. העמקה קצת יותר יצירתית אל מתחת לפני השטח האלה הייתה מספקת לצופה חוויה הרבה יותר מעוררת מחשבה, כפי שבוודאי התכוונו היוצרים. "בני אור" היא סדרה עשויה היטב מבחינה הפקתית, היא מצולמת בחוכמה והליהוק הלא מוכר מחזק את התחושה הריאליסטית, אבל הסיפור שהיא מספרת לא מספיק טוב כדי לעמוד על השולחן ולצעוק "דפקנו את הקופה".