בדיוק לפני שנתיים, חגג גאל גרסיה ברנאל יום הולדת 40. הכוכב הלטיני-הוליוודי בעל פני הילד והחיוך השדוני-ממזרי לא לקח קשה את משבר אמצע החיים, אבל בהחלט התעמק והירהר בתחנת הזמן המשמעותית הזאת בחייו. "שנות הארבעים שלך הן הנקודה שבה הגלגל מתהפך, הן עבור גברים והן עבור נשים", הוא חלק את תחושותיו, כשנפגשנו בפסטיבל ונציה. "לפעמים, בעיקר כשאני עובד עם אנשים צעירים, אני תופס את עצמי מתגעגע ללילות האלה בצעירותי, בהם השתכרנו למוות. הייתי שמח לעשות את זה גם היום, אבל אני צריך לעבוד למחרת", ברנאל פורץ בצחוק. "כן, החיים זה כבר לא אותו דבר. אבל בסך הכול, כשאני מוקף בצעירים, אני לא מרגיש שאני מפספס הרבה".
איך בעצם השתנו החיים שלך מאז שחגגת 40?
"אם נדבר בגדול - ולא מדובר כאן בניסיון לפסיכואנליזה - הייתי אומר שפתאום אני חש מעורבות, תחושה שעכשיו זה הזמן לעשות את מה שתמיד רציתי וחשבתי לעשות. ומצד שני, זה גם הזמן לקחת הפסקה כדי לעשות אותם. בשלב הזה אתה גם יודע מה אתה לא רוצה - באיזה חוויות אתה לא מעוניין. היו פרויקטים שעשיתי בעבר שלא הייתי בטוח בהם לגמרי. לפעמים זה נגמר בהפתעה נעימה, ולפעמים זה נגמר כל כך רע שזה גרם לי לחשוב: 'אחי, זה לא שווה את זה. מה אני עושה בכלל?'. זה הגיל לקחת את השליטה לידיים. זה כאילו עד עכשיו רצת ולא נהנית מזה, ופתאום זה כיף. לפחות זו החוויה שלי".
השנה מלאו עשרים שנה לפריצה הבינלאומית הגדולה של ברנאל המקסיקני, עת הגיע לפסטיבל קאן עם "אהבה נושכת" של הבמאי אלחנדרו גונסלס איניאריטו. מאז כיכב בשלל סרטים כמו "חינוך רע" של פדרו אלמדובר ו"דרום אמריקה באופנוע" של וולטר סאלס, והוא גם נודע בזכות שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי הצ'יליאני פאבלו לארין. השניים עשו ביחד את "לא", שעסק במשאל העם שנערך בצ'ילה בשנת 1988 ונועד לקבוע האם הרודן פינושה יישאר בתפקידו ואת "נרודה" - אוטוביוגרפיה דמיונית של המשורר הצ'יליאני ואיש המפלגה הקומוניסטית פבלו נרודה, חתן פרס נובל, שנאלץ לגלות מארצו.
לאחרונה השניים שיתפו שוב פעולו, ויצרו את "אמה", שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה לפני כשנה. הסרט, שלא הוקרן עדיין בישראל, יגיע למהדורה המקוונת של הפטסיבל הגאה (TLVFest) ה-15 במספרו שייפתח ביום חמישי הקרוב. "כשפבלו אומר לי משהו - אני ישר מבין", מסביר ברנאל את השפה המשותפת של השניים, "אנחנו חברים ויש לנו הרבה ניסיון ביצירה ביחד. איך שהוא אמר לי שגסטון, הדמות שלי ב'אמה', הוא כוריאוגרף, ישר ידעתי שהוא גר בהרבה מקומות בעולם ושהזהות המינית שלו לא ברורה. ידעתי שהוא מישהו שיוצר אמנות ושהוא גם עשה לעצמו מעין קליקה כזו. זה יהיה קצת קיצוני לקרוא לקליקה הזאת כת, אבל הדמות שלי בסרט הרכיבה לעצמה משפחה של רקדנים, והם גם מבטאים את עצמם בריקוד. הסרט הזה יכול היה ללכת להרבה כיוונים שונים".
והוא אכן הולך, ולפעמים אתה נסחף עם העלילה והריקודים, גם אם לא הכול מפוענח.
"נכון. פבלו היה צריך להזכיר לי את העלילה כי שינינו אותה במהלך העבודה. פבלו בעצמו חיפש את הסרט תוך כדי עשייה, וזה מה שנפלא בעבודה איתו. 'אמה' הציג מהלך חיפוש הרבה יותר נסיוני, ואני מת על זה שקולנוע עדיין יכול להיות כזה".
הסרט שופע קטעי מחול מרשימים. איך אתה בריקוד?
"אני לא מפחד לרקוד - אולי זה מה שעושה אותי טוב בריקוד. אם אתה לא מפחד, הכול בסדר. אני אוהב לרקוד ובסך הכול כולם יכולים לעשות זאת".
"אמה" מתאר היטב את חיי הצעירים כיום, למשל הדמות של אמה, שהסרט קרוי על שמה - היא רקדנית דו-מינית. "הסרט מתחיל בנקודה שבה הפטריארכיה כבר לא קיימת. אני חושב שזה משהו מעניין שקיים בדור הצעיר - זה שהם מסתכלים על סוגיות מסוימות שהדור שלי או שלך כל כך התקשה איתן ואומרים: 'אה, זה לא באמת כזה ביג דיל'. מבחינתם זה כבר נעלם, זו לא בעיה. הטאבו נעלם. אז גסטון, הדמות שאני מגלם, מרגיש שמאיימים על המעמד שלו, ובסופו של דבר הוא חווה מסע והארה. הוא היחיד שמתחיל פתאום להקשיב ולראות. היחיד שעובר מלהיות בטוח לגמרי בעצמו לאדם שאין לו שום מושג מה קורה. זה חלק עיקרי במשבר הגבריות, שבו דן הסרט, הרגע שבו הגבר משתתק ומתחיל להקשיב - אבל זה לא מספיק, והוא נאלץ לתת לדברים לקרות, מבלי להיות 'המפרנס' או זה שמחזיק במושכות. והאמת שהעלבון הגדול שהוא מרגיש גם הגיוני מאוד, אבל כשמערבבים היגיון ורגשות שכאלה קשה מאוד לדברים להיפתר".
לברנאל יש שני ילדים מבת זוגו לשעבר, השחקנית הארגנטינאית דולורוס פונסי, ויש לו הרבה מה להגיד על משפחות חדשות ומורכבות. לדבריו, "משפחות בכל העולם שונות מאוד זו מזו וגם השתנו במהלך ההיסטוריה. המערכת המערבית, או הקתולית, ניסתה לכפות את הרעיון שמשפחה היא גבר ואישה - אבל למעשה מדובר ברעיון חדש למדי. לפני כן אנשים התגודדו בקבוצות שנלחמו זו בזו ושחבריה סייעו זה לזה. היום אנחנו יודעים, שבמובן מסוים המבנה החברתי הזה של גבר ואישה שמביאים ילדים והמיתוס שזה מה שיציל אותנו כחברה - הוא לא נכון. אנחנו יודעים שלמעשה זה לא מה שיציל אותנו".
אז מה כן יציל אותנו?
"מה שכן יציל אותנו הוא משפחות ביו-דינמיות, שמכילות בתוכן ישויות נוספות, פרויקטים, צמחים - אני לא יודע. אם נשלב דברים אחרים, אז 'המשפחה' תהפוך למשהו שונה לגמרי - ויש בזה מן הטוב. זה תענוג אמיתי לומר שטוב, הנה, המשפחה גדלה, וכך גם הבית. תחשוב כמה משפחות יש היום כשלגבר או לאישה היו ילדים מנישואים אחרים ועכשיו הם יחד, וכולם עוזרים זה לזה. זו תחושה נפלאה, לעזור אחד לשני - פתאום אנחנו משפחה ענקית! בעיניי זה נפלא, אני באמת אוהב את זה. וגם התיאטרון הוא ככה, במובן מסוים. והקולנוע? לפעמים. לפעמים סרט יכול להפוך למשפחה אחת גדולה, והאמת שזה אחד משברונות הלב הראשונים שאתה חווה בתעשייה - כשאתה מסיים סרט ופתאום המשפחה שלך נעלמת. חווית מערכת יחסים אינטנסיבית ועמוקה במשך תקופה ופתאום, זהו. זהו? מה הכוונה? ועכשיו המשפחה שלי תמשיך הלאה ותקים משפחה עם אנשים אחרים? עכשיו אני כבר לא בוכה כשאני מסיים צילומי סרט, אבל פעם בהחלט הייתי בוכה".
ואם מדברים על נזילות מינית ומגדרית, אז כבר ב-2005 ברנאל עשה תפקיד של טרנסקסואלית ב"חינוך רע" של פדרו אלמודובר, כולל בגדי נשים וסצנות סקס עם גברים. "לאורך הסרט הייתי חייב לגלות את האשה שבי", הוא נזכר, "ולהתמודד עם הטאבו החברתי המוטל על טרנסקסואליות. בעקבות הסרט הזה, הפכתי במקסיקו למושא של בדיחות, בעיקר בקרב חברי ובני משפחתי, שחלקם התקשו לקבל אותי בתפקיד. אגב, ללכת על עקבים היא פעולה דורשות הרבה אימון, אבל אין ספק שיותר קל לשלוט על זוג עקבים מאשר על אופנוע נורטון, עליו דהרתי ב'דרום אמריקה באופנוע'. ברגע שאתה מתרגל ללכת על עקבים, זה לא סיפור גדול. אבל במקרה של האופנוע אתה יכול לשבור את הראש, או שהאופנוע יתפרק".
כיאה למי שגדל במשפחה אינטלקטואלית-שמאלנית ולימד קרוא וכתוב בכפרי האינדיאנים במקסיקו, ותמך במאבקם של בני חבל צ'יאפאס, לברנאל יש מודעות פוליטית-חברתית מפותחת. "גדלתי במדינה בעלת מודעות פוליטית. הדור שלי הוא הראשון שזכה להצביע אחרי קץ הדיקטטורה, וסוף-סוף היו תחושות של שייכות ושותפות ושהקול שלך נשמע. זה היה שינוי נהדר, אחרי ששנים רבות היתה תחושה של אימפוטנציה – שאינך יכול לעשות דבר בקשר לגורלך".
ברנאל שגילם פעמיים במהלך הקריירה שלו את צ'ה גווארה, אמנם ביסס את מעמדו בארצות הברית עם הסדרה המצליחה "מוצרט בג'ונגל", שבזכותה זכה בגלובוס הזהב, אבל הוא לא חושש להשמיע את דעותיו הנחרצות נגד המדינה המערבית. בעבר הוא כינה את דונלד טראמפ "גזען, בור בעל דעות קדומות" ובטקס האוסקר 2017, כשהגיש את אחד הפרסים, תקף את החומה שטראמפ בנה בין ארה"ב למקסיקו, וזכה לתשואות רמות: "שחקנים בשר ודם הם מהגרי עבודה. אנחנו מטיילים ברחבי העולם, בונים משפחות, מייצרים סיפורים ובונים חיים שאי אפשר להפריד", הכריז אז. "בתור מקסיקני, אמריקני־לטיני ומהגר עבודה, וכבן אדם, אני נגד כל סוג של חומה שתפריד בינינו".
בבחירת התפקידים לך, אתה מעדיף ללכת על סרטים פוליטיים?
"מה שהכי בולט ולא משתמע לשתי פנים ברזומה שלי הם הסרטים הפוליטיים. סרטים שיש בהם מורכבות פוליטית יותר מלהיבים אותי".
אתה אופטימי לגבי העתיד?
"כשאני חושב ומסתכל על הצעירים, מדהים אותי שכבר יש להם חברים מכל העולם, שאין להם בעיה להיות מעורבים, שהם כל הזמן בתנועה. נראה שהבעיות הפסיכולוגיות שלנו לא מפריעות להם. לפחות כך אני תופס את זה - אולי בפועל הם חווים גיהנום. במובן מסוים אני חושב שהם אחראים יותר. ועכשיו עם התחושה הדיסטופית והחשש לעתידנו נוכח משבר האקלים - זה הולך לדעתי לעצב את הדור הזה. זה יעצב את כולנו, אבל הצעירים הם אלה שישאו בתחושת האחריות הזו, והדור שיהיה מעורב ויפעל. כך אני מרגיש לפחות, או מקווה".
