במהלך שנות ה-90 העליזות, בימי פריחתה של "בשידור חי עם דן שילון", הגיע לארץ נשיא CBS האמריקנית. הוא נפגש עם איש התקשורת דן שילון בארוחת צהרייים חגיגית בבית נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, וביקש לשמוע פרטים על תוכנית האירוח שלו. "אולי נעלה תוכנית דומה אצלנו, בארצות הברית", אמר כבוד הנשיא. "אני אשמח לספר לך עליה", ענה שילון, "אבל אני כבר אומר לך, חייתי בארצות הברית תקופה ארוכה ואין סיכוי שהיא מתאימה לקהל האמריקני". "למה?", תהה הנשיא ושילון ענה "בוא, אני אספר לך סיפור קצר".
"כשהייתי כתב בארצות הברית מטעם רשות השידור ליוויתי את שר החוץ, משה דיין, כדי לכסות את הביקור שלו בניו יורק. בטיסה מלוס אנג'לס ישב לימיני ראש צוות האבטחה האמריקני של דיין ומשמאלי ישבה פיי דאנוויי, שכל הדרך טרטרה לי שהיא רוצה לדבר עם דיין. מה שעניין אותי באותה טיסה היה להתחבר לראש צוות האבטחה, אבל הוא לא שיתף איתי פעולה. לא משנה על מה דיברתי איתו - הדיילות, האוכל, כל נושא שיכולתי להעלות על הדעת - הוא במקסימום עשה לי תנועה עם הראש שאני ארד ממנו. כשהתקרבנו ללוס אנג'לס ראיתי שהוא מתחיל לזוז בעצבנות ולסקור את המטוס, והחלטתי לתקוף ישירות".
"איך בדיוק תשמרו על דיין עכשיו?", הקשה שילון על ראש הצוות, שבתגובה שלף נייר וסימן לו את הנקודות שבהן יעמדו מאבטחים. שילון לא התאפק. "תראה מה זה, שלוש שעות אני מנסה לדובב אותך על כל נושא ואתה לא מגיב. עכשיו אני שואל אותך על הנושא הכי חשאי ורגיש ואתה חושף הכל?". "בחורי הצעיר", ענה לו ראש הצוות, "אתה כבר שלוש שעות מטרטר לי על נושאים שאני לא מתמצא בהם. זאת הפעם הראשונה ששאלת אותי שאלה בתחום שאני מתמצא בו, אז אני עונה לך".
הישראלים, הסביר שילון לנשיא CBS, מבינים בכל נושא, מדברים על הכל. כוכב פופ יכול לדבר על פוליטיקה ופסנתרן יכול לדבר על נטייה מינית, אבל האמריקאי הטיפוסי ייצמד לנושאים שהוא מבין בהם וספק אם פורמט כזה ידבר אליו. ואכן, הרעיון המקורי שעליו התבססה "בשידור חי עם דן שילון" נוצר בצרפת. המנחה הצרפתי, העיתונאי ז'אק שאנסל, הוביל תוכנית אירוח בשם "לוח השחמט הגדול", וניחן ביכולות חברתיות שהעיתונות הצרפתית החמיאה להן בקביעה ש"השאלות שלו בריאיונות שערך היו יותר רלוונטיות מהתשובות".
תוכנית האירוח של שאנסל, שעלתה לשידור ב-1972 ושודרה במשך 18 שנה, צולמה מול קהל חי והתמקדה במוזיקאים. בכל תוכנית, שארכה שלוש שעות, שאנסל הנלהב הפגיש בעיקר בין אמנים מתחום המוזיקה הקלאסית ליוצרים מתחום הפופ אבל אירח גם זמרים, ציירים, סופרים, פילוסופים ומדענים. התוכנית כללה שיחה עם האורחים שבמהלכה שולבו הופעות, בליווי תזמורת בת 140 נגנים. אחת מתוכניות החוץ שלה, שנערכו מחוץ לצרפת, צולמה בישראל ושילון, כנציג רשות השידור שערך וביים את התוכנית, הוקסם מהאופן בו טווה שאנסל את השיחה בין האורחים שלו והחליט לבצע ניסיון דומה בערוץ הממלכתי.
"ניסינו להיות הסלון הנחשק של כל בית בישראל, והתפקיד שלי היה להיות שוטר תנועה בסלון הזה"
"תרועה לישראל" צולמה בערוץ הראשון ביום העצמאות ה-43 למדינת ישראל, וכוכבי פופ ומוזיקה קלאסית ישבו בה בחצי גורן וניהלו דיון נינוח על אמנויות הבמה, כששילון מנווט את השיחה. בחצי המעגל ישבו דני סנדרסון, גידי גוב, שלמה ארצי, שלמה ניצן, ריטה ורבים אחרים שבמשך שעתיים דיברו והופיעו, בערוץ ללא תחרות. "ואז עלה לי הרעיון לעשות תוכנית כזו שלשיחה אני אוסיף גם סיפורים אישיים ועניינים פוליטים". "תרועה לישראל" נעדרה את המרכיב העיקרי ששילון ייעד לפורמט שלו, השידור החי. היא אומנם צולמה Live to Tape - כלומר שודרה כפי שצולמה, ללא עריכה - אבל שילון היה מאוהב באותנטיות הבלתי הפיכה של השידור החי, גם אם היא לא תמיד עבדה לטובתו.
בחלקו הראשון של המשדר, שלווה על ידי התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה, שילון קיבל ממהטה את שרביט המנצחים כדי לנצח על התזמורת. "כשירדתי מהדוכן כופפתי את הקרסול, עפתי קדימה, והשתטחתי על הרצפה", הוא משחזר. "אם רק הייתם יודעים כמה פעמים עשינו חזרות על הנפילה הזאת", התבדח מהטה ושילון חייך, אבל את השעתיים הבאות הוא הנחה עם כאבי תופת, בסופן אובחן אצלו קרסול סדוק. "העורכים אמרו לי שיורידו את זה בעריכה, ואני אמרתי 'לא, אתם תראו את זה כי זה מה שהיה, כולל הקטע שזובין צוחק עליי. השידור החי היה מהותי מאוד - מספיק כדי שנקרא ככה לתוכנית בערוץ 2", מבהיר שילון. "אף פעם לא אהבתי עריכות או תוספות לא אמיתיות. בתור עיתונאי רציתי להביא את העיתונות כמו שהיא בחיים והקפדתי על זה. התנגדתי אפילו להוספה של מוזיקה לכתבות, כי מוזיקה היא אמירה אדיטוריאלית".
9 צפייה בגלריה
קיבל ממהטה את שרביט המנצחים כדי לנצח על התזמורת - ואז השתטח. שילון וזובין מהטה
(צילום מסך)
למרות הצלחת המשדר, הערוץ הראשון דאז לא הרים את הכפפה ושילון אפסן את הרעיון עד שהגיעה זמן מה לאחר מכן הצעה מהשכן הצעיר והמעט מוגבל של הערוץ הראשון, ערוץ 2 הניסיוני. ניסים משעל, שניהל אותו, הציע לשילון להוביל תוכנית אירוח, והוא מצידו אוורר את הפנטזיה הסבלנית שלו להפוך לסלון האולטימטיבי של כל בית בישראל. "ההנחה הייתה שכל בית היה רוצה לארח חבורת אנשים, אבל הוא לא יצליח להביא אליו אמני צמרת ופוליטיקאי צמרת וסיפורי צמרת ולחבר את הכול לערב נשנושים", הוא מסביר, "אז בנינו את זה ב'מעגל', ניסינו להיות הסלון הנחשק של כל בית בישראל, והתפקיד שלי היה להיות שוטר תנועה בסלון הזה".
רוב ההפקות שעלו בערוץ הניסיוני ניתנו לו בחינם על ידי חברות הפקה ששירבבו פנימה פרסומות סמויות או סמויות פחות, אבל שילון התעקש על תשלום מלא, גם אם הוא עצמו לא יקבל משכורת. הוא זכה לתקציב של 15 אלף דולר לפרק עבור התוכנית ש"תקפיץ את ערוץ 2 לשלב חדש בתחרות על מקומו במפת התקשורת האלקטרונית", כפי שקיווה ניסים משעל. האופציה לתוכנית בהנחייתו של שילון עלתה בתקופה בה שילון השקיע את מרב מאמציו בניסיון להבטיח שערוץ 2 אכן יהפוך לערוץ קבוע. השידור הניסיוני היה עדיין רעוע, החוק הרלוונטי עוד לא עבר בכנסת והערוץ התקיים מתקציב אפסי. במקביל, הופקד שילון על הקמת "רשת", אחת הזכייניות שיתמודדו על שידור בערוץ, כשיהפוך לרשמי.
משוכת התקציב לא הייתה האחרונה – אמני ישראל אומנם הגיעו ברצון להופעה חגיגית בערוץ הראשון ואפילו הסכימו להופיע בחי, כלומר בלי פלייבק, אבל הערוץ השני הניסיוני לא קסם להם עד כדי כך. צוות הפקת התוכנית נדד בין האמנים עד שמצא את הצדיק בסדום שהסכים ממש לשיר באולפן ולא רק להזיז את השפתיים – שלמה גרוניך. התכנית הראשונה, כמו גם העונה כולה, צולמה בתיאטרון 'אהל' שהיה בעצמו בגודל של סלון ממוצע, ובנוסף לגרוניך השתתפו בה גם שגריר מצרים בישראל, מוחמד בסיוני, אלוף פיקוד צפון בדימוס יוסי פלד, השחקנית אירינה סלזניובה והפסנתרנית מאיה וולטמן. בסופה, יצא שילון עם סימן שאלה. "לא ידעתי להגיד אם זה עובד או לא", הוא נזכר. השיחה עניינה אותי ונהניתי ממנה, אבל אני לא משדר בחלל ולא ידעתי אם אני מגיע לישראלי שיושב בבית". את התוכנית השנייה הוא כבר סיים עם סימן קריאה - תחושה שמהר מאוד התבטאה גם בסקרי הרייטינג הטלפוניים שערך הערוץ הניסיוני.
"הייתי פרקליטו של השטן, שמרתי לעצמי את הזכות להיות פרובוקטיבי כדי להתניע את השיחה"
"בשידור חי" שודרה פעמיים בשבוע והפכה לתוכנית הדגל של הערוץ. הביקורות לא תמיד ידעו איך לאכול את השילוב בין העיתונאי הרציני שילון והקונספט הבידורי של 'המעגל', אבל השיחה הסלונית הפכה למדורת השבט החדשה. האורחים של שילון ישבו במעגל והמתינו בסבלנות שהוא יפנה אליהם. הוא מצידו ניסה להישאר עם אצבע על הדופק ולמשוך בחוטי האינטראקציה בין האורחים שלו, כשבראש הוא מריץ את כל האינפורמציה שאגר במהלך התחקיר לקראת התוכנית. האמנים, הפוליטיקאים וכל מי שחפץ בדקות חשיפה וקידום יקרות ידע ששילון יכול להעניק לו אותן, בתמורה לציות לכללי המשחק - להלן שיחה נינוחה, קשובה ומנומסת.
לפני כל תוכנית נכנס שילון לחדר האיפור כדי להחליף מבטים עם האורחים. לפי תיאוריה שפיתח צוות ההפקה, האורחים נחלקו לבעלי "עיניים מדברות" ובעלי "עיניים מתות" - אבחנה שלפיה ניתן לחזות אם ישמשו מרואיינים טובים או יורידו את השאלטר על האולפן. "ראיתי את עצמי כמי שהתפקיד שלו לייצר את הדינמיקה, להדליק אותה ולאפשר לה לזרום", הוא אומר. "מהבחינה הזאת אני הייתי פרקליטו של השטן. אם היה אורח שנוי במחלוקת, שאלתי אותו את השאלות המתבקשות מאדם שנוי במחלוקת, לאדם שאינו שנוי במחלוקת עזרתי להיפתח. שמרתי לעצמי את הזכות להיות פרובוקטיבי כדי להתניע את השיחה.
"מכל תוכנית יצאתי סמרטוט. במהלך הקריירה שלי עשיתי הרבה ריאיונות אחד על אחד, ואף אחד מהם לא התקרב בקושי שלו להובלת תוכנית כזאת. כי העיניים והאוזניים צריכות לשייט כל הזמן בין 12 אורחים, בריכוז שיא ואדרנלין גבוה, עם ראייה והקשבה מרחבית. הניסיון להביא את כולם להרגיש שהם במעגל והאיש בבית ירגיש שהם יושבים בסלון שלו גזל המון אנרגיה. אצרתי בראש כמויות אדירות של אינפורמציה שקראתי לפני התוכנית על כל האורחים. לפעמים קראתי ספר ביום כדי להגיע מוכן. למחרת כבר לא זכרתי כלום. עד היום אנשים באים מולי ואומרים 'אתה זוכר אותי?', אני מסתכל וזה כמו רוח רפאים בשבילי. לא ממקום של התנשאות, המוח מפנה מקום. אני זוכר את הדברים הבולטים, אבל את המאסה המוח מחק".
באחת התוכניות הראשונות טעם המעגל את טעמו של העימות הפוליטי. "הבאנו מתנחלים ושמאלן והתפתח ביניהם ריב אטומי", משחזר שילון. "יצאנו מהתוכנית והצוות התלהב, וכעבור כמה תוכניות עשינו את זה שוב. וכולנו, בתחקיר שעשינו כמו תמיד בסוף כל תוכנית, היינו עם טעם חמוץ בפה. אמרתי 'אין כוח לזה, די', והחלטנו חד משמעית לא להביא יותר צרחות של ימין ושמאל לאולפן. השארנו את המתנה הזאת ל'פופוליטיקה' או תוכניות אחרות שניסו לחקות אותנו".
במקום זה התארחו באולפן בעלי חיים "שאני מאוד אוהב, והספארי שיתף פעולה - מה שלא היו עושים היום - אבל בסלון ביתי יש גם בעלי חיים, זה חלק מהעניין". הראשון שהובא לאולפן היה טיגריס. "העורך של התוכנית, דני וסלי, איש מדהים - איך שהגיע הטנדר עם הטיגריס הוא ברח הביתה", מגחך שילון, "הקהל מאוד אהב את זה. יום אחד הבאנו פינגווינים חיים וכדי שיהיה להם נוח הבאנו משאית עם קרח לאולפן. הבאנו נחשים אמיתיים וכשאירחנו את אשתו של ראש הממשלה, יצחק שמיר, הגשתי לה נחש והיא נתנה צרחה. היה גם פיל, אגב, אני אפילו עליתי עליו. והכול בשידור חי".
ההצלחה של התוכנית הביאה לפתחה שלל מרואיינים נחשקים כמו דיאנה רוס, לוצ'אנו פברוטי וכמובן כל סלבריטאי ישראל (להוציא אחת, חווה אלברשטיין, שלמרות כל הניסיונות סירבה להגיע והסבירה שהיא "לא מעוניינת לשבת בתור בקופת חולים"), שהתייצבו על פי דרישה. מאידך, השידור החי יצר כמובן גם רגעים פחות סימפטיים בסלון של שילון, שלא עודנו תחת סכין העורך. שילון נודע בסגנון הפרובוקטיבי שלו ובאחת התוכניות, שדווקא לא שילבה אירוח של בעלי חיים, פנה אל השחקנית גילה אלמגור בתואר "הקרנף של המדינה", בעקבות החלטתה להישאר במופע "פעמוני היובל" למרות משבר הפרישה של להקת "בת שבע" ממנו. אלמגור, פגועה עד עמקי נשמתה, איימה לעזוב את התוכנית ושילון התנצל לאחר הפסקת הפרסומות הבאה.
"בשידור חי" הפכה למיצג של חיבורים בלתי אפשריים על מסך אחד, ממש כפי שקיווה שילון, אבל המבקרים התייחסו אליה לא פעם גם כסימבול להשטחה ורידוד לשם הבידור. הביטוי "פוליטיקאי, דוגמנית וקוקסינל", על הוורסיות השונות שלו, הפך לשגור בהקשר של התוכנית, למרות ששילון חזר והדגיש בריאיונות איתו שרק שתי נשים שעסקו בזנות הוזמנו למעגל בתשע שנותיו. בייגה שוחט, שר האוצר דאז, ישב במעגל שלראשו תרבוש שחבש לו צביקה הדר, שהתארח בתוכנית כז'וז'ו חלסטרה.
"לא צריך לבוא באיזו טענה קיצונית לפוליטיקאי, שמרשה לעצמו להצטייר בתוכנית טלוויזיה כאחד האדם", טען שילון בזמנו בריאיון ל"ידיעות אחרונות". "אין בזה פסול אם זה בגבולות הטעם הטוב. מה קרה? אין לו אהבות, שנאות, תרבות פנאי? אם הוא אוהב כדורגל, למה שזה לא יבוא לידי ביטוי - לא במקום אמירות פוליטיות או שליחות ציבורית, אלא לצידן?". האימג' של שוחט חבוש בתרבוש הפך לסמל ל"בדרנות פוליטית", כלומר שיתוף הפעולה של הפוליטיקאים עם תוכניות בידור כדי לשאת חן בעיני העם, ואת התרבוש הזה סחב בייגה שוחט עוד שנים לאחר מכן והוא הפך לחלק בלתי נפרד מהתדמית הציבורית שלו.
"היו אורחים שאני מחשיב לכישלון שלי", מודה שילון. "ריאיינתי פעם מדען מהכור הגרעיני בדימונה, שעזב את הארץ ופתח את הפה על ישראל. הצלחנו להשיג ריאיון לוויין איתו והוא ישב שם, בקופנהגן או משהו, ודיבר כמו גדול שונאי ישראל בכל הזמנים. ובשלב מסוים התפוצץ אצלי פיוז ואמרתי לו 'תשמע, אתה בן אדם מכוער. תודה רבה לך'. עוד לפני שהתוכנית נגמרה התנצלתי על ההערה שלי אבל כן, אני גם בן אדם".
"אמרו לי שאני מסתכן, אבל עשינו 42 אחוז רייטינג"
העונה השנייה של "בשידור חי" שידרגה לעין שיעור את מערך ההפקה. התוכנית, שעברה לאולפן מרווח עם תפאורה מושקעת, הורחבה לשעה וחצי - לפני פרסומות. לתוכנית הראשונה בעונה השנייה הגיעו שר החוץ המצרי, שמעון פרס, יהונתן גפן, חברי להקת משינה, מיכל לוי, תלמידת כיתה ח' ממושב נטועה ליד לבנון והמורה אילנה אדם, בעלת דעות לאומניות שהתווכחה עם שמעון פרס. "בגרסה החדשה שילון מעונב יותר וישיר פחות", אבחן עמנואל בר קדמא, מבקר "ידיעות אחרונות" בשנת 93', "הוא מעורב פחות ביצירת דינמיקה בין המשתתפים ומסתפק בסיפור או באישיות. הוא הרבה יותר רפוי וממעט ללחוץ, ועדיין, שעתיים זה הרבה יותר מדי".
9 צפייה בגלריה
היה אהוב על הפוליטיקאים. יצחק רבין, דן שילון ויצחק שמיר בעימות שנערך ל"ידיעות אחרונות" ב-1992
(צילום: יוסי רוט)
אל הקמת הערוץ המסחרי כבר הגיע שילון עם קלף מנצח ביד. שנים לפני שז'אנר הריאליטי הפגיש בין אנשים מרקעים שונים, שילון ניהל סוג של קרקס מתורבת בשידור חי. "המעגל הייתה תוכנית ריאליטי", מודה שילון בריאיון מאוחר יותר ל"ידיעות אחרונות". "נפגשו שם אנשים, מין שלא במינו, וקרו שם דברים לא שפויים. זה התפתח לסוגים אחרים שהאולטימטיבי שבהם הוא 'האח הגדול', שזו תוכנית שמזכירה לי את המעגל אבל בלבוש אחר. מקסימליזציה של המפגש הלא צפוי בין אנשים".
תקציב העונה השלישית כבר היה לקוח ממחוזות אחרים לחלוטין. אות הפתיחה, שעד כה הושמע מדיסק, עבר לאחריותה של תזמורת חיה - התזמורת של משה נוי, שהמשיכה עם שילון לאורך כל שאר העונות. הצלחתו של הערוץ השני היטיבה עם המעגל ולהיפך. התוכנית דורגה במקום הראשון מבין תוכניות האירוח של שני הערוצים, ודן שילון זכה בתואר מנחה הטלוויזיה האהוב ביותר, בסקר שהזמינה רשת. שבעה אחוז מהנשאלים אמנם אמרו שהם לא קולטים את ערוץ 2, אבל 74 אחוז מהם צפו בתוכנית.
כוחו של המעגל הלך והתעצם, ונדמה היה ששילון רק צריך להרים טלפון ובאולפן מתייצבים ראשי ממשלה, אליטה של אמנים ואפילו יוצרים בינלאומיים. רמת ההפקה עלתה גם היא - באחת התוכניות שנערכה בחורשת טל, כמחוות הזדהות עם תושבי הצפון, נבנתה במת ענק כולל תאורה באמצע החורשה, ולמקום הוזנקו הגששים, הפילהרמונית, הרמטכ"ל, שלושה ראשי ממשלה (שמעון פרס, יצחק שמיר ואחד מהם מכהן, בנימין נתניהו, בלווין), וזובין מהטה המתבקש, שהגיע במסוק. "עלות ההקמה הייתה רבע מיליון דולר", משחזר שילון, "אני זוכר שיוחנן צנגן, שניהל איתי את 'רשת', בא אליי לפני התוכנית ואמר 'שילון אתה מסתכן כאן. אם זה לא יצליח הדירקטוריון יעיף אותך'. וב-11 בלילה הגיעו תוצאות הרייטינג - עשינו שם 42 אחוז". אחד המפגשים הזכורים בתוכנית היה בין יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, חודש לפני שנרצח, ובין אביב גפן, כותב השורה "מי זה שם הולך שיכור, זה ראש הממשלה" - שלפי פרשנויות שונות יוחסה לרבין.
"בשידור חי" המשיכה לשמונה עונות, במהלכן הספיק שילון לפרוש מניהול "רשת", להקים חברת הפקה שתפיק את התוכנית עד שהגיע לתחושת מיצוי והתוכנית ירדה, לא לפני שהפכה לאבן דרך בטלוויזיה המסחרית. תרבות הריאליטי ייתרה את ייחודם של את הסיפורים האישיים שהופיעו בתוכנית והרייטינג הלך וירד. בשנת 2014 חודש המעגל לשתי עונות אבל התמסמס עם החמרת המצב הביטחוני. "אם הייתה לתוכנית השפעה על הטלוויזיה, היא הייתה לטווח מאוד קצר", מאבחן שילון, "הטלוויזיה עברה מהר מאוד לתרבות הצעקה ואני לא הנחיתי תוכנית כזאת. המילה 'תרבותית' גדולה עליי קצת אבל שיחה נינוחה וקשובה היא המפתח מבחינתי. המעגל לא התיימר להיות אקטואליה אלא שיחת סלון שכל מי שמארח חברים היה נהנה ממנה. במבט לאחור נדמה לי שמה ששבה את לב הקהל היה הבלתי צפוי. מעולם לא הודענו על האורחים לפני השידור. הצופים יכלו לחזות שם בריאיונות מהסוג האחר".
