בסוף חודש אפריל האחרון התרחש האיחוד של כוכבי הדרמה הרפואית ER, עשרים ושבע שנים מאז עלתה לראשונה על המרקע ו-12 שנה לאחר שירדה ממנו. בין המשתתפים, וזה מה שהפך את האיחוד לאירוע של ממש, נמנו גם כוכביה המקוריים של הסדרה - אנתוני אדוארדס, ג'וליאנה מרגוליס, נואה וויילי וג'ורג' קלוני. אך למרות הצלחתה של מרגוליס ב"האישה הטובה" ובשלל פרויקטים נוספים, זרח במפגש רק כוכב אמיתי אחד; שחקן שהוליווד חגגה וחוגגת מאז שצורף לשורותיה, נישא על הילה של כוכב מתור הזהב ההוליוודי. האלגנטיות של קרי גרנט, החספוס של קלארק גייבל, ופרצוף שהוא הכלאה מוצלחת בין שניהם: ג'ורג' קלוני.
גם את הקוליות והנונשלנטיות של פול ניומן תמצאו ב-DNA של קלוני, לצד ההומניזם וחוש הצדק החברתי של רוברט רדפורד, והיושרה והדרת הכבוד של גרגורי פק, וכל תכונה חיובית/מושכת אחרת שתחפשו בכוכביה הגדולים של תעשיית הסרטים לאורך השנים. כוכב כמו קלוני מחמיא להוליווד, מאשרר את עצם קיומה, מחזק את המיתולוגיה העצמית שמניעה אותה - והיקסמותה הנמשכת ממנו עזרה לו לדלג מעל כמה משוכות קריירה משמעותיות, כאלו שהיו יכולות לעמעם את זוהרו של כוכב אחר. אם אכן קיים אותו "זה" אמורפי, לקלוני יש את זה בכמויות - ואם אתם זקוקים לתצוגת תכלית, פשוט הביטו בו מחייך.
אבל אותן משוכות מעיבות מעט על כניסתו של קלוני לשלב העליון והסופי של הפנתיאון, שם דרות אגדות כמו קלינט איסטווד. במהלך קריירה בת יותר משלושה עשורים כיכב קלוני בכמה סרטים עתירי פרופיל ועניין, ביים פרויקטים שזכו לשבחי הביקורת ואף הוביל זיכיון קופתי משגשג. ועדיין, בין כל אלו, תתקשו למצוא הישג שהפך לקונצנזוס, סרט בהשתתפותו, או כזה שביים, שבאמת ובתמים נחקק כהישג חד פעמי. ב"אחי איפה אתה?" של האחים כהן ו"כוח משיכה" של אלפונסו קוארון קלוני התקרב לשם, התקרב מאוד. אבל בגדול, ולמרות פסגות נוספות והאופן שבו שמר על מעמדו כבנה היקיר של הוליווד, משהו עדיין חסר; הישג גדול, מעטיר, שיכניס אותו אל בין דפי הנצח.
אתמול (ה') חגג קלוני 60. "אני לא מתלהב מזה", הודה בשבוע שעבר בריאיון לתוכנית Entertainment Tonight, "אבל זה טוב יותר מלהיות מת, אז אני אקח את זה". וגם אנחנו ניקח את זה, ולכבוד יום ההולדת העגול נסקור את העליות והמורדות בקריירה שלו; רגעי השיא ורגעי השפל, הישגים כמו "אחי איפה אתה?" ונפילות מזן "באטמן ורובין". והכי משמח לפתוח בתפקיד הקולנועי הראשון של קלוני אחרי הפריצה הגדולה ב-ER (עוד קודם לכן הפציע בסדרות טלוויזיה ובכמה סרטי אימה נשכחים); תפקיד שלגמרי לא היה מובן מאליו, ביחס לזינוק המטאורי של קלוני בשנתיים שקדמו לו.
"מצאת החמה ועד צאת הנשמה" (1996)
איך קרה שקלוני, שבשנתיים בלבד הפך לכוכב הבלתי מעורער של ER, מצא את עצמו בוחר לתפקידו ההוליוודי הראשון דווקא את זה שהציעו לו רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו בסרט הפשע/אימה הגריינדהאוסי שלהם? רק אלוהים יודע, כי בסרט מגלם קלוני פושע חסר רחמים שבאף שלב לא מעורר את אהדתו של הצופה – אפילו לא כשהוא חובר למשפחה שחטף באלימות, על מנת להילחם בערפדים צמאי דם במועדון חשפנות מקסיקני. מההתחלה ועד הסוף סת' גקו, בגילומו של קלוני (ולצד טרנטינו שכתב את התסריט ומגלם את אחיו ריצ'י), הוא טיפוס מאיים ולא סימפטי בעליל - הגם שמחושב ופרגמטי, בניגוד לאחיו הפרוורטי. איך קרה שקלוני לא חשש לגלם את הדמות הניהיליסטית הזאת בדיוק בעת בה פרץ כרופא טלוויזיוני כריזמטי, חומל ונוטף צ'ארם?
ובכן, לא ברור, אבל קלוני עשה זאת בכל מקרה. הוא תיעל את הכריזמה שלו לדמות הקשוחה והברוטלית, ויצא מנצח. From Dusk till Dawn אומנם לא זכה להצלחה רבה בזמן אמת, אבל בדיעבד הפך לסרט פולחן ואף הזניק זיכיון מדיה. עבור קלוני הייתה זו בחירה מלאת אומץ והשראה, כזו שמעל לכל, הוכיחה שלא מדובר בכוכב עולה שמסתנוור מכל הזרקורים המופנים כלפיו ובוחר לתפקידו הקולנועי הגדול הראשון איזה פרויקט נוצץ ו"בטוח". את זה שמר קלוני לתפקידו הבא – והבחירה התגלתה כטעות קולוסאלית.
"באטמן ורובין" (1997)
בנקודת הזמן הספציפית הזו, כשהוא עדיין מככב ב-ER, התפקיד המרכזי ב"באטמן ורובין" היה הישג משמעותי עבור קלוני. גילומו של גיבור-על אהוב בזיכיון משגשג, בסרט רביעי בסדרה שהחלה כשטים ברטון הביא את באטמן למסך הגדול ב-1989, היה אמור לחתום את עלייתו המטאורית למעמד של סופרסטאר הוליוודי. אלא שההיפך הוא שקרה, והקריירה המבטיחה של קלוני כמעט ועלתה בלהבות.
את "באטמן ורובין" ביים ג'ואל שומאכר, שעוד קודם לכן ב"באטמן לנצח" (1995) אכזב עם הניסיון שלו לנטרל את האפלה שהביא עמו ברטון לזיכיון, בעבור טון קאמפי, צבעוני ומלאכותי שהתכתב עם הסדרה הטלוויזיונית "באטמן" משנות ה-60. ב"באטמן ורובין", עם זאת, הקאמפ כבר עלה על גדותיו עם שלל וואן-ליינרים מגוחכים, עיצוב צעקני ומודעות עצמית שקירבה את הסרט למחוזות הפארודיים, כולל כרטיס אשראי ייעודי לאביר האפל וחליפת באטמן עם פטמות (!), אותה נאלץ קלוני לעטות.
התוצאה הייתה קטסטרופה – סרט שעם יציאתו זכה לקיתונות של ביקורות קוטלות (כולל 11 מועמדויות בטקס פרסי הראזי), בקושי כיסה את עלותו ונחקק בזיכרון הקולקטיבי כרגע השפל של הזיכיון כולו. "חשבתי בזמנו שזה יהיה מהלך טוב", סיפר קלוני בריאיון ב-2015, "טעיתי".
("באטמן ורובין" - טריילר)
אבל זוהי גם עדות לצ'ארם של קלוני, שהצליח לצאת מהאסון הזה כמעט ללא פגע - לפחות ברטרוספקטיבה, כי רגע אחרי "באטמן ורובין" דומה היה שהקריירה שלו ניזוקה. אבל עוד באותה השנה יצא סרט אחר שלו, מותחן האקשן "פיסמייקר", שהתקבל טוב יותר גם אם לא הותיר חותם. אחרי שנכווה, קלוני הותיר את עולם הבלוקבאסטרים מאחוריו ומצא עצמו משתף פעולה עם הבמאי סטיבן סודרברג – חיבור שיניב דיווידנדים רבים כבר מהרגע הראשון.
"רומן לא חוקי" (1998)
קומדיית הפשע המענגת הזאת, על פי הרומן של אלמור לנארד ("גט שורטי","ג'קי בראון"), נהנתה מתסריט מבריק ופתלתל של סקוט פרנק ("גמביט המלכה"), מהבימוי המסוגנן והקולח של סודרברג ומהכימיה הלוהטת שבין קלוני ובין ג'ניפר לופז – הוא שודד בנקים חתיך וג'נטלמני, היא המרשלית היפהפיה והקשוחה שדולקת אחריו. פה, רגע אחרי שהבהיר כי הוא לא בדיוק החומר ממנו בונים בלוקבאסטרים של גיבורי-על, הדגים קלוני מה הוא כן מביא לשולחן: קוליות כובשת, מודעות עצמית בריאה ומין חלקלקות אלגנטית שלא ניתן לעמוד בפניה.
את הארכיטיפ הזה שייף קלוני בשלל פרויקטים נוספים לאורך הקריירה שלו, בעיקר בסרטי "אושן" שגם בהם שיתף פעולה עם סודרברג – והוא עשה זאת בהצלחה שחלחלה באופן משמעותי גם לפרסונה הציבורית שלו. "רומן לא חוקי" אומנם לא בדיוק שבר קופות, אבל המבקרים היללו וחלקו שבחים מיוחדים למשחק של קלוני, שבאותה העת כבר הצטלם לפרויקט הבא שלו – סרט שנרשם כניצחון נוסף עבורו, למרות הכאוס והדם הרע שזרמו במהלך הפקתו.
"שלושה מלכים" (1999)
בקומדיה השחורה המלחמתית הזו, שמתרחשת במהלך מלחמת המפרץ ומתארת את ניסיונם של ארבעה חיילים אמריקנים לשים את ידם על מצבורי הזהב של סדאם חוסיין, שיתף קלוני פעולה עם הבמאי דיוויד או.ראסל. ראסל, שביים שני סרטים קטנים יותר קודם לכן, היה חסר ביטחון, נוירוטי ועצבני על הסט – וקלוני, הכוכב הגדול בקאסט שכלל גם את אייס קיוב, מארק וולברג והבמאי ספייק ג'ונז, התנגש איתו שוב ושוב.
עוד ב-ER הדגים קלוני את המקצוענות והאנושיות שלו על הסט, והתעקש שכולם ינהגו זה בזה בכבוד. "ג'ורג', בשלב מוקדם מאוד אתה כינסת את כולנו לטריילר שלך", נזכר השחקן נואה וויילי במהלך האיחוד של כוכבי ER, "ואמרת: 'הייתי בשבע סדרות שבהן הקאסט לא התחבר. זה מה שאנחנו נעשה באופן שונה: אנחנו נהיה נחמדים לכולם, ואנחנו נמחק את הקו שבין קדמת הבמה לאחורי הקלעים, בין השחקנים והצוות. כולנו ניקח את העבודה שלנו ברצינות, אבל לא ניקח את עצמנו ברצינות'".
האתוס הזה של קלוני הוא שליבה את הלהבות בינו לבין ראסל, שנהג להתעמר בעוזרי הפקה וניצבים. בשלב מסוים של צילומי "שלושה מלכים", המצב ביניהם אף החריף עד כדי החלפת מהלומות והתגוששות פיזית. וגם מזה יצא קלוני מנצח: מצד אחד נרשם כאבירם של אנשי הצוות שסבלו תחת הבמאי, כשהסיפורים מהסט דולפים לכלי התקשורת ורק מגבירים את ההיקסמות מהכוכב הגדול שלא שוכח את האנשים הקטנים, ומצד שני "שלושה מלכים" הוכיח את עצמו בקופות עם יציאתו, זכה לביקורות משבחות והמחיש את הטווח לו מסוגל קלוני. תפקידו הבא, שמהווה את אחד מהישגיו הגדולים, ירחיב את הטווח הזה באופן אקספוננציאלי.
"אחי, איפה אתה?" (2000)
שיתוף הפעולה הראשון של קלוני עם האחים כהן ("לא האמנתי למזלי הטוב", סיפר בריאיון על תגובתו כאשר הוצע לו התפקיד) הוא גם הטוב ביותר מהם – סרט מסע מטורלל ומקסים, טייק-אוף כהני ל"האודיסיאה" של הומרוס, שבו ניתן לקלוני להשתעשע עם דמות כובשת של אסיר נמלט עם אובססיה למשיחת ברילנטין בשיערו. כאן התקרב קלוני יותר מאי פעם למחוזות כוכבי תור הזהב של הוליווד, ולא רק בגלל שעלילת הסרט מתרחשת במקביל לתקופה הזאת. "הוא כמו קלארק גייבל, אם היה סוכן של תרופות מפוקפקות", תיאר אותו בסרט המבקר רוג'ר איברט.
"אחי, איפה אתה?" עשה נפלאות עבור קלוני. בשנת 2000 כיכב גם ב"הסופה המושלמת", והוכיח את הוורסטיליות המתגבשת שלו – מצד אחד כוכב שיכול להביא את הצופים לבתי הקולנוע, ומצד שני שחקן איכותי שעובד עם הבמאים הטובים ביותר בעולם. קלוני כיכב אצל הבמאים הללו גם בהמשך, אם כי בהצלחה פחותה. ב-2003 לוהק על ידי הכהנים לקומדיית הסקרובול הנפלאה "אכזריות בלתי נסבלת", ב-2008 הפציע בקומדיית הפשע השחורה "לקרוא ולשרוף", וב-2016 הופיע אצלם בפארסה המשעשעת "יחי הקיסר!". אבל את ההצלחה הגדולה ביותר בקריירה שלו, לפחות ברמת הפיכתו הסופית לכוכב שובר קופות, חב קלוני לסטיבן סודרברג.
"אושן 11" (2001)
עדות למעמדו של קלוני בראשית המילניום החדש תמצאו ברשימת הקרדיטים של "אושן 11" - רימייק של סודרברג לסרט הפשע באותו השם מ-1960. למרות השמות הגדולים שנכללים בה, מבראד פיט, דרך מאט דיימון ועד לג'וליה רוברטס, קלוני ניצב בראש הרשימה - כוכב הסרט הבלתי מעורער, ליבה האלגנטי של המהתלה המבדרת הזאת. את התפקיד ביצע במקור פרנק סינטרה, מאבות המזון של תעשיית הבידור האמריקאית, ואת ליהוקו של קלוני לתפקיד ניתן לפרש כגושפנקה נוספת למעמדו דאז. הנה, זהו היורש לאחד מהכוכבים הגדולים ביותר שידעה התעשייה, קבלו אותו במחיאות כפיים.
"אושן 11" עשה הון בקופות – ועוד בשנה שבה התרחשו פיגועי 9/11 (הסרט יצא לאקרנים כשלושה חודשים לאחר מכן) – והביא עמו צמד המשכונים בכיכובו של קלוני והחבורה, שגם זכו להצלחה רבה. ופתאום מי שרק שבע שנים קודם לכן היה שחקן טלוויזיה ותו לא הפך לכוכב בלוקבאסטרים עם זיכיון מניב משלו. אומנם לא מז'אנר גיבורי העל - אבל לא רחוק מזה. ובעיקר, התיוג ככוכב קופתי אפשר לקלוני לעשות את המעבר אל מאחורי המצלמה ולביים פרויקטים משלו. הבעיה היחידה הייתה שמלבד צמד הסרטים הראשונים שביים, עם כל סרט נוסף שיוצא תחת ידיו מדגים קלוני שייתכן ועדיף היה להתרכז בקריירת המשחק שלו.
קלוני הבמאי
הסיפתח של קלוני כבמאי, "וידויים של מוח מסוכן", היה מוצלח ומבטיח: לפי תסריט של צ'רלי קאופמן הגדול ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "שמש נצחית בראש צלול"), ועם חוש קצב מצוין גולל קלוני את סיפורו של צ'אק באריס (סם רוקוול), יוצר שעשועוני טלוויזיה ומנחה שטען כי עבד כמתנקש עבור ה-CIA. הביקורות היו נאות, קלוני זכה לשבחים על עבודתו והסקרנות גאתה לקראת עתידו כבמאי. בפרויקט הבא שלו התממשה ההבטחה: "לילה טוב ובהצלחה", שקלוני גם כתב עם שותפו גרנט הסלוב, תיאר את עמידתו האיתנה של העיתונאי והמגיש האגדי אדוארד מורו (דיוויד סטראתיירן) מול הסנאטור מקארתי ורדיפתו חסרת הרחמים של כל מי שנחשד בקומוניזם בארה"ב של שנות ה-50. בשחור לבן יפהפה, עם תצוגות משחק נפלאות (כולל של קלוני עצמו בתפקיד המפיק פרנד פרנדלי) ואג'נדה ליברלית ברורה אך לא מתלהמת, יצר קלוני סרט מצוין - שבהתאם, זכה לשישה מועמדויות לאוסקר והפך את קלוני באבחה לבמאי-שחקן נחשב.
אבל בהמשך, קריירת הבימוי של קלוני לא סיפקה שוב הישגים שכאלה. קומדיית הספורט שביים, "משחק מלוכלך", נכשלה ביקורתית וקופתית ב-2008, ואצלנו אף דילגה על בתי הקולנוע. למרות ביקורות לא רעות וליהוקו של ראיין גוסלינג הלוהט לתפקיד הראשי, הדרמה הפוליטית "משחקי שלטון" מ-2011 נעלמה כלעומת שבאה. ב"ציידי האוצרות" מ-2014 בזבז קלוני קאסט מרהיב (כולל מאט דיימון, ביל מארי, קייט בלאנשט, ג'ון גודמן וכמובן, קלוני עצמו) על סרט דל עניין ואנרגיה, ו"סודות הפרברים" מ-2017 כבר היווה נפילה של ממש, כשקלוני מנסה לחקות את האחים כהן אך מתרסק לחלוטין עם תסריט מבולבל וטון לא ברור. סרטו האחרון כבמאי, דרמת המד"ב המשמימה והסנטימנטלית "שמי חצות" (נטפליקס), המשיך את הרושם השלילי המצטבר מקריירת הבימוי של קלוני – הרבה כוונות טובות, מעט מדי תוצאות ראויות. אולי הסרט הבא בבימויו, דרמת ההתבגרות The Tender Bar בכיכובו של בן אפלק, שעתידה לצאת בשירות הסטרימינג של אמזון, יתקן את הרושם הזה. ואולי לא.
הישגים נוספים – ונפילה כואבת
ב-2005, בטקס שבו לא זכה באף אוסקר על "לילה טוב ובהצלחה" שלו, בכל זאת זכה קלוני לאישור הסופי למעמדו בהוליווד כשזכה באוסקר (ובגלובוס הזהב) לשחקן המשנה על תפקידו בדרמת המתח הפוליטית "סוריאנה". שנתיים לאחר מכן, היה מועמד שוב לאוסקר, הפעם על תפקידו הראשי בדרמת המתח המשפטית "מייקל קלייטון", אך הפסיד לדניאל דיי לואיס שזכה בפרס על תפקידו המדהים ב"זה ייגמר בדם". ב-2010 שוב מצא את עצמו מועמד לאוסקר על תפקידו בדרמה הקומית עטורת השבחים "תלוי באוויר", וכך שוב ב-2012 על תפקידו בדרמה קומית עטורת שבחים נוספת, "היורשים" (עליו זכה בגלובוס הזהב), כמו גם על התסריט שכתב ל"משחקי שלטון" בבימויו.
ב-2013 רשם קלוני צמד הישגים נוספים: תחילה זכה באוסקר השני שלו, הפעם כמפיק הסרט "ארגו" בבימויו של בן אפלק, שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. שנית, במהלך אותה שנה כיכב קלוני לצד סנדרה בולוק ב"כוח משיכה" – סרט המד"ב של הבמאי אלפונסו קוארון שזכה לשבחים יוצאי דופן עם יציאתו, גרף שבעה פרסי אוסקר ונחקק כנקודת ציון בדברי ימי הז'אנר. קלוני אומנם הסתפק בתפקיד המשנה, אך הביא לתפקידו חום ואנושיות שאחראים לאחד מרגעיו הדרמטיים והאייקוניים ביותר של הסרט.
אך מאז "כוח משיכה" קלוני קצת הלך לאיבוד. שלושת הסרטים הבינוניים שביים במהלך התקופה ("ציידי האוצרות", "סודות הפרברים" ו"שמי חצות") לא הותירו רושם חיובי במיוחד, כאמור, ומעבר לכך היה קלוני שותף לפלופ כואב במיוחד – פנטזיית המד"ב "בחזרה למחר" (2015) בו כיכב, בבימויו של בראד בירד ("משפחת סופר על"), שנכשלה כישלון חרוץ. ב-2019 עלתה על המסך מיני-סדרה שהפיק והוביל, "מלכוד 22", על פי הרומן הסאטירי של ג'וזף הלר. קבלת הפנים לה זכתה הייתה נאה למדי, בסך הכול, אולם גם במקרה הזה אף אחד מהמעורבים לא בדיוק פצח בריקוד ניצחון, וגם "מלכוד 22" נבלעה בשצף התוכן של המסך הקטן.
בגיל 60, עם צמד אוסקרים באמתחתו, קריירה מרשימה ופרופיל ציבורי שנותר גבוה - אלמנט שנתמך באקטיביזם החברתי שלו, במעורבותו הרבה במפעלי צדקה ובנישואיו המתוקשרים לאמל אלמודין - קלוני הוא עדיין כוכב ענק; איי-ליסטר בכל רמ"ח איבריו, נסיך הוליוודי אהוב וחסר כל רבב. אך למרות כל אלה, למרות פסגות הקריירה ויציבותה לאורך 25 השנים האחרונות, עדיין חסר לו ההישג האחד הזה, יצירת המופת שתתנוסס מעל פרק "ג'ורג' קלוני" בדברי הימים של הוליווד, ותהפוך אותו לאגדה באמת ובתמים. עם כל הכבוד לפרסומות אספרסו, הם אינם בדיוק כרטיס הכניסה לפנתיאון. אבל עבור שחקן ויוצר כמו קלוני, שבמהלך הקריירה שלו הדגים שאפתנות מעוררת הערכה, גם אם התוצאות לא תמיד היו מרהיבות, המשהו הזה עדיין בהישג יד. מחזיקים לך אצבעות, ג'ורג', ומזל טוב.
