פופ הוא עסק קשוח למדי. גזירת הגורל של רבים מאלו שבכל זאת בחרו להכניס את הראש הבריא שלהם למיטה הלא ממש בריאה הזאת הולכת לרוב בנתיב הבא: במקרה הטוב (וגם זה בהנחה שהלהיט הראשון תופס איכשהו), אפשר להפיק ממנו כמה חודשים של תהילה, בתקווה שאלו יובילו לעוד כמה שנים יפות בהמשך. קצת אחרי זה תגיע הנפילה הבלתי נמנעת שאחריה יהיה ככל הנראה איזה ניסיון קאמבק אחד או שניים, ואז – סוף הקריירה בתור מופע לתיירים בלאס וגאס. וזה עוד התסריט האופטימי. בין הבודדים שבאמת הצליחו לנצח את השיטה ואת הסטטיסטיקה האכזרית, אפשר למצוא את ניל טננט וכריס לואו, הלא הם הפט שופ בויז. 40 שנה לאחר שנפגשו לראשונה ו-35 אחרי שיצא אלבום הבכורה הנהדר שלהם Please, הם עדיין כאן.
כשטננט ולואו אמרו שלום זה לזה בפעם הראשונה ב-1981 בחנות למוצרי חשמל בלונדון, הם לא ממש חלמו לשנות את עולם הפופ. הם בטח דיברו קצת על אלקטרוניקה ועל מוזיקה ועל הקשר ביניהם. כמה דקות לתוך השיחה ההיא, כשהם קלטו שהיא זורמת ודווקא די נעים להם ביחד, הם חשבו שאולי כדאי להמשיך אותה גם באולפן. אבל זה לקח להם קצת זמן. כשנתיים אחרי הפגישה ההיא טננט עוד עבד ככתב במגזין המוזיקה הבריטי המנוח Smash Hits ואחת המשימות האחרונות שלו הייתה לראיין את חברי להקת פוליס. הכתבה שהוא הגיש לעורכיו הייתה פחות חשובה מההחלטה שלו לנסות לתפוס על הדרך גם את בובי אורלנדו (בובי או), המפיק המוזיקלי של הטריו שהוביל אז סטינג. אורלנדו הסכים להיפגש והם קבעו לצהריים. עוד לפני שהגיע החשבון, הראשון הסכים להפיק סינגל לטננט ולואו. כמה חודשים לאחר מכן, West End Girls, השיר הראשון של הצמד, החל לעורר עניין על רחבות הריקודים משני צידי האוקיינוס האטלנטי והפך לחבר קבע בפליילסיטים של מועדונים בלוס-אנג'לס, צרפת ובלגיה. בבריטניה – פרט לקוראים הנאמנים של טננט - אף אחד עוד לא ממש ידע מי הם. האלמוניות הזאת החלה להתפוגג שנה לאחר מכן, כשהצמד חתם על חוזה בחברת התקליטים הבריטית פארלופון, שבה היו חתומים הביטלס במרבית שנותיהם.
בניגוד לרביעייה מליברפול, צמד הפופ הלונדוני לא בדיוק כבש את הממלכה בין לילה. הסינגל השני שלהם, Opportunities (Let's Make Lots of Money), לא בדיוק חרך את המצעדים. למעשה, השיר האוטוביוגרפי הזה, המתאר את הניסיונות והחלומות לתהילה מהירה וכסף גדול של שני צעירים חסרי סיכוי ומזל, הגיע רק למקום ה-116 במצעד. רבים היו מחליטים להרים ידיים בשלב הזה. טננט ולואו הבינו שאולי כדאי לנסות שוב, אבל הפעם קצת אחרת, והחלו לעבוד עם המפיק סטיבן הייג. הם הקליטו מחדש את West End Girls והפכו לשם הלוהט בפופ. לא רק בבריטניה (שם השיר כבש את המקום הראשון), אלא גם ברחבי אירופה, ארצות הברית, ניו זילנד ואפילו בישראל הקטנה. אלו שגדלו כאן באמצע האייטיז אולי זוכרים את הרגע ההוא שבו הציגו ב"הפינה לשיפוטכם" את השיר הראשון של "נערי חנות חיות השעשועים". מי שפספס את השיר במצעד כבר שמע אותו במסיבת הכיתה הבאה ליד קעריות הבמבה וחצאי הפיתות עם החומוס והמלפפון החמוץ. וגם בזו שאחריה.
טננט הפך פתאום מהאיש ששואל כוכבי פופ שאלות על מוזיקה ועל החיים, לזה שכתבי מוזיקה מגיעים לראיין אותו. כשהוא נשאל על תחושותיו לאחר שכבש את המקום הראשון במצעד הבריטי הוא השיב ש"לא מרגישים דבר, התחושה היא כמו לשתות כוס תה". הוא ולואו בטח שתו עוד כמה כוסות עד שהוציאו בתחילת 1986 את הסינגל השלישי שלהם, Love Comes Quickly, שבו אירחו לסולו סקסופון את אנדי מקיי, אקס רוקסי מיוזיק. השיר הסתפק רק במקום ה-19 במצעד, אך הוא סימן את הפט שופ בויז כהרכב החם בפופ הבריטי.
אלבום הבכורה, שיצא ב-24 במרץ אותה שנה, זכה להצלחה עצומה. פרט לשלושת הסינגלים האלו הוא כלל עוד אחד נהדר לא פחות - Suburbia שהדגים את הנוסחה הייחודית של הצמד: לחני פופ-דיסקו-טכנו מדבקים שאי אפשר שלא לרקוד לצליליהם, וטקסטים שחייבים גם להקשיב להם. בריאיון שהעניק רגע לפני שהחלה הפט שופ בויז מניה, הסביר טננט מדוע הוא ולואו בחרו לקרוא לאלבום שלהם Please, ואמר שכך הם רצו שכל מי שיגיע לחנות התקליטים כדי לרכוש אותו יצטרך להגיד למוכר: "אני יכול לקבל את האלבום של הפט שופ בויז, בבקשה?".
Please לא רק סימן את תחילת הנסיקה של הצמד, אלא קבע עוד שני חוקים שעליהם הם הקפידו גם באלבומים הבאים: שם האלבום יהיה תמיד בן מילה אחת, והוא אף לא יהיה אחד משמות השירים המופיעים בו. גם בלי שיר נושא מובהק זה עבד להם יופי ו-Please נותר אחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר בתולדות הפופ, ואחד הגדולים של הצמד. אמנם בהמשך הדרך טננט ולואו שיכללו את הפופ שלהם ואף הצליחו להפוך חלק ממנו לביקורתי וציני יותר, אבל כאן הם עדיין ניסו בעיקר לכייף, וזה עבד להם נהדר.
נדמה שאחת הסיבות להצלחה – ובעיקר לכושר ההישרדות הלא מובן מאליו של הפט שופ בויז – היא שחוץ מלהיות הרכב סופר אינטליגנטי ששוחה ברזי הפופ והמוזיקה האלקטרונית, מדובר בשני אנשים רציניים עם מוסר עבודה גבוה שפועלים באופן מאוד מסודר. בשנה האדירה ההיא שלהם הם ייסדו מסורת נוספת. קצת לאחר הוצאת Please, יצא אלבום הרמיקסים הראשון שלהם Disco, שכלל גרסאות אפילו יותר רקידות לארבעת הסינגלים מהאלבום, לצד שני בי-סיידים יפים בדמות In The Night ו-Paninaro.
המכירות של Please – שלושה מיליון עותקים בעולם (ושליש מהם בארצות הברית), נחשבות למספר כמעט אגדי היום. אז הן לא היו בדיוק הנתון שחברות תקליטים יוצאות מגדרן כשהן מקבלות אותו. היו די הרכבים וכוכבים שמכרו באמצע שנות ב-80 הרבה יותר מטננט ולואו. רובם כבר לא פעילים, וגם אלו מהם ששרדו איכשהו נשמעו בהמשך הדרך הרבה פחות רלוונטיים וחיוניים מהצמד. למרות שהם לא ממש תכננו את זה - פט שופ בויז בנו את עצמם לטווח ארוך, ופחות על אקזיט.
חוץ מלהפוך את הפט שופ בויז לכוכבי השעה, Please עשה דבר חשוב בהרבה עבור מוזיקת הפופ בשנות ה-80 - הוא קירב את הטכנו אל המיינסטרים וצמצם את המרחק בין רחבת הריקודים למצעד הפזמונים. אבל הוא בעיקר היה הסיפתח לאלבומים המרשימים לא פחות (ויש כאלו שיאמרו אף יותר) שהוציא הצמד עד סוף העשור. Actually, האלבום הבא שלהם שיצא ב-1987 כלל שניים מהנאמברים הכי חזקים שלהם: It's A Sin הכיפי (למרות הטקסט הכבד שדן בייסוריו של נער קתולי מול פיתויי העולם החילוני) ו-Rent המבריק. שנה לאחר מכן הגיעה יצירת מופת נוספת ומורכבת בהרבה – Introspective, שכלל רק שישה שירים ארוכים ובראשם Domino Dancing והקאבר האדיר ל-Always On My Mind של אלביס פרסלי שהשניים הקליטו במלאות עשור למותו של המלך.
את הניינטיז הם פתחו עם Behaviour השקט יותר, שלא זכה להצלחה למרות שנכלל בו השיר הכי טוב וחשוב שלהם - Being Boring, שעסק בהתמודדות של הקהילה ההומוסקסואלית עם מחלת האיידס שהשתוללה באותן שנים וגרמה ליחס עוין כנגד חבריה. ב-1993 החליטו השניים לחזור לפופ הפשוט והישיר יותר שהציעו בתחילת דרכם והגישו את אחד האלבומים המצליחים ביותר שלהם – Very שכבש את העולם וגם את ישראל, דווקא הודות לקאבר ללהיט של הווילג' פיפל Go West. את ההצלחה ההיא הם אמנם התקשו לשחזר מאז, אבל השניים עדיין כאן. ממשיכים לצאת לסיבובי הופעות (הם עצרו גם אצלנו מספר פעמים), ולשחרר אלבומים בקצב של אחד בשלוש-ארבע שנים.
מרבית אלו שרקדו לצלילי הפט שופ בויז במסיבות הכיתה באייטיז הסירו מהם עוקב במשך השנים. אלו מהם שטרחו להתעדכן במה שנעשה אצל השניים בוודאי העלו חיוך רחב ברגע שהאזינו לשני האלבומים האחרונים שהוציאו: Super הרטרואי והכיפי מ-2016 ו-Hotspot שיצא בראשית החורף שעבר, רגע לפני שהקורונה עצרה את העולם. לאורך רגעים ארוכים באחרון, טננט ולואו, שכבר נמצאים בעשור השביעי לחייהם, נשמעו בו כמו ההרכב הכי מרענן וצעיר בסביבה ולא כמו עוד שריד פופ מהעבר שרק מנסה לעשות קאברים לעצמו.
