פרק 1 - החצר, הבית, המבואה
בית ילדותי אינו קיים עוד. בשנות השמונים של המאה שעברה נעשו בבוקרשט הריסות בקנה מידה עצום, ולא רק הרחוב שלי נחרב עד עפר, אלא השכונה כולה. בשם המרקסיזם-לניניזם ומלחמת המעמדות המקודשת החליט הרודן ניקולאה צָ'אוּשֶסקוּ לפאר את עיר הבירה בשדרות רחבות יותר, עם פרספקטיבות מונומנטליות ומבנים מפלצתיים. תפארת השיש ואלימותו של הבטון המזוין היו אמורות להטיל אימה על העם המורעב והמיואש. אלפי תושבים גורשו מבתיהם ופוזרו בפרברים בפקודת הדיקטטור. הם אולצו לארוז את מיטלטליהם בהתראה של ימים ספורים ולעבור לגור בשיכונים שעדיין לא היו גמורים ולא היו בהם מים זורמים וחשמל, ובמקרים רבים אף לא דלתות וחלונות. חיש מהר עלו כפות הבולדוזרים ושרשראות הדחפורים על בתיהם הקודמים, עד שלא נותרה מהם אלא ערימת לבנים, אבנים ומוטות ברזל. יותר מ-40 אלף בתי מגורים נהרסו, וכך גם אינספור כנסיות, מנזרים, בתי כנסת, בתי חולים, תיאטראות ומבנים היסטוריים שערכם לא יסולא בפז. בין השכונות הרבות שנמחקו מן המפה היה גם הרובע היהודי הישן. הוא השתרע באזור השכונות וָקָרֶשְׁטִי, דוּדֶשְׁטי וּוִיטאן, שם גרו עוד מאז המאה התשע־עשרה המוני מהגרים עניים שהגיעו ברובם מרוסיה ומאוקראינה. כך נמחו ללא שוב רבים מרחובות ילדותי, על בתיהם הססגוניים העליזים, שהדריכו אותי בחורף בדרכי לבית הספר כמו כוכבי בוקר. פה ושם נותרו מהם שרידים פצועים, מעוררי רחמים.
במרכז שאיפותיו האורבניות של צ'אושסקו ניצב הפרויקט המגלומני שלו, בית העם העצום שבמרכז העיר, אשר בדמיונו נועד להיות פלא תבל השמיני ולהקנות לו תהילת עולם. הפרויקט הזה היה אמור להיות פסגת שלטונו. עבודות הבנייה של בית העם החלו ב-1984, וחמישית מבוקרשט (שטח המקביל לזה של שלושה רְבעים שלמים בפריז) נהפכה לעִיי חורבות.
צ'אושסקו ואשתו אֵלֵנה לא זכו לראות את המבנה הגמור במלוא תפארתו הגרוטסקית. ב-21 בדצמבר 1989 פרצה שורה של התקוממויות בבוקרשט ובערים נוספות ברומניה. העם והצבא התמרדו, והמשטר הקומוניסטי נפל. בני הזוג צ'אושסקו הוצאו להורג ב-25 בדצמבר 1989, בטקס אכזרי ומשפיל, כראוי לשִפלוּתם ולסבל שהמיטו על עמם.
אני עזבתי את רומניה זמן רב לפני עלייתו של צ'אושסקו לשלטון. עבורי הוא היה הבוזז של מיטב העקבות מימי ילדותי. קברתי אותו בתהום הנשייה והתמקדתי בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה. בימים ההם, שכונת וקרשטי־דודשטי חיה לה ברוגע ובשקט, וכך גם רחוב הניצחון — והחצר הגדולה, אשר במרכזה שכן הבית הקטן שבו גרנו, מאחורי ענפיו של עץ שזיף בא בימים.
נתחיל מהחצר שלנו. היו לה שתי כניסות, מספר 47 ו-49, שהובילו לשני שבילים מקבילים, ולאורכם צמד בתים מכל צד. בבית מצד שמאל של השביל, בכניסה מספר 47, גר נָאֶה תאודורסקו, בעליה של החצר. אמנם הוא היה גוץ במידותיו, אך לבושו האלגנטי, מבטו המרתיע וקולו הרועם השרו כבוד וכניעה. "איש עם קלאסה", אמרו עליו מביני דבר. אני זוכר את מראהו של תאודורסקו די בבירור: שיער מאפיר תחת כובע לבד רחב תיתורה, עיניים גדולות בולטות, גבות שחורות עבותות, אף ארוך מעל שפמפם מטופח. הוא נהג ללבוש חליפות צמר עדינות, מפוספסות, ונעל נעליים אנגליות כפולות סוליה, שהגביהו את קומתו. מטפחת משי לבנה בצבצה תמיד מן הכיס הקטן שבחזית החליפה, כקצפת הגולשת מספל קפה.
תאודורסקו התגאה במעמדו החברתי ובהצלחתו בחיים (הוא היה בן למשפחה של בעלי אדמות עשירים) ומיעט להתרועע עם דייריו. אך מאז נשא לאישה את לוּטֶסיה פילוטי נהיה מרוחק ומסוגר שבעתיים. ההתנהגות הזאת עוררה בחצר חשדות בנוגע לאופיו, והלשונות הרעות החלו לרכל ולהשמיץ. "ברור שהוא רודף בצע, אפילו שכבר יש לו די והותר כסף. אחרת למה לו להתחתן, בגיל חמישים, עם אישה כמו לוטסיה פילוטי?" לא זו בלבד שהיתה כחושה, עגמומית ויהירה, אלא שגם הביאה כנדוניה את אמה, וָלֶריה, וזאת אף שנָאֶה המסכן כבר היה מטופל באמו שלו. זו האחרונה איבדה את שפיותה אחרי מות בעלה וגרה בחדרון מבודד בבית בנה, מאחורי המטבח, תחת השגחתה של אחות. לעתים תכופות נשמעו בחצר צרחותיה של הזקנה, כמו קריאות לעזרה. עם הזמן התרגלו לכך השכנים והתעלמו ממנה. היא היתה בת שמונים ושתיים — כך סיפרה מריה, המשרתת הצעירה של תאודורסקו, שהיתה בּרוּנטית קטנה ומלאת חיים ואהבה לפטפט ולרקוד בנשפי יום א' בגן הציבורי.
לעומת אמו של תאודורסקו, שמרה חמותו ולריה על בריאות מצוינת ועל ראש צלול למרות שבעים ושש שנותיה. היא היתה זערורית, דקיקה ותמיד לבושה שחורים, ובילתה שעות על גבי שעות מאחורי הווילון של חלונה בבילוש אחר המתרחש בשביל, פוקחת עין כעוף דורס. היא ארבה נואשות למישהו לדבר עמו, וכשנקרתה לה ההזדמנות, הסיטה באחת את הווילון ושרבבה את ראשה החוצה כמו נחש המשרבב את לשונו המפוצלת כדי לחוש את הריחות. "איזה יום יפה!" היתה קוראת, או "איזה מזג אוויר נורא!" ואגב כך היתה שולחת אל קורבנה חיוך מאוזן אל אוזן. החיוך חשף פה נטול שיניים, להוציא שלושה־ארבעה גדמים צהובים ושחוקים שבצבצו מחניכיים רקובות. הזקנה ידעה זאת: חיוכה נעלם בן רגע ופניה שבו ולבשו הבעה של רצינות וביטחון, להסוות את מבוכתה. באותו רגע עצמו היתה פוצחת בקינות ארוכות לאין־קץ על המשבר שבו נתונה המדינה, על השחיתות שפשתה בארמון המלך קָרול השני, על עונשם של החוטאים וגמולם של הצדיקים. זה היה אות הפתיחה לסדרה של אנחות קורעות לב, מלוות לעתים בדמעות, שהסתיימו בקינה "וַיי דֶה לוּמֶה!" — "עולם של צרות". מוֹטאן, החתול השחור הגדול שלה, ששפמו ארוך כשפמו של פרש הונגרי קשיש, לא נראה מודאג כמוה מצרותיו של העולם. הוא ישב כמו ספינקס על אדן החלון והעביר את זנבו העבות על פני אדוניתו בקצב חדגוני, כמו מגב. מוטאן התקשה לשאת את שיחותיה הארוכות של הזקנה עם העוברים ושבים בשביל, אך ולריה לא התייחסה למיזנתרופיה שלו. לא חתול יכתיב לה מה לעשות בעתותיה, או יקצוב לה את זמן שיחותיה עם בני האדם. אורכן היה תלוי אך ורק בעניין שעורר בה בן־שיחהּ המזדמן. את ה"לא־מעניינים" מיהרה לשלח לדרכם, ואילו מ"גדולי הרוח" לא הרפתה. ואני — וַיי דֶה לוּמֶה! — הייתי בראש רשימת "גדולי הרוח". "בֵּבֶּה הוא משלנו," היתה אומרת למוטאן כדי לשכנעו לתת לי את ברכתו. אך מוטאן לא השתכנע. הוא המשיך להביט בי בעיניו האפורות־ירוקות, עיני חיה מפונקת ומלאת שנאה. מימי לא אהבתי חתולים, בעיקר לא שחורים, ובּבּה לא היה שמי האמיתי. לאמיתו של דבר קראו לי ברנרד, אבל המשפחה והשכנים הדביקו לי את כינוי החיבה בּבּה, וברגעים של חיבה יתרה עוד גרוע מזה — בֵּבֶּלוּש. אני כמובן שנאתי גם את זה וגם את זה.
באותו השביל, מול בית תאודורסקו, נמצא ביתם של בני הזוג ראדוּ וקורנליה קָסימָטיס. הם היו ממוצא יווני, כמו תאודורסקו. ראדו השחום והחסון, שניהל חברה קטנה של יבוא ויצוא עם יוון, הדיף ניחוח בושם למרחק של קילומטר. קורנליה, אשתו היפה, לימדה בבית ספר יסודי ברחוב לָבּירינְת, לא רחוק מהבית. היא עוררה בי תשוקות שאינן בעִתן אצל ילד שבקושי התחיל להתבגר.
שני השבילים המקבילים בכניסה לחצר הובילו לכיכר קטנה ועגולה, מוקפת פרחים. זה היה מקום המפגש של הקהילה הקטנה שלנו. מן הכיכר הובילו שלושה שבילים מקבילים נוספים אל ירכתי החצר, שם הפרידו עצי אגוז חסונים ומשוכת ירק בינינו לבין מגרש גדול נטוש. לצדי השבילים עמדו שורות של בתים קטנים, כמו קרונות רכבת החונים בתחנה. כעשרים משפחות גרו בחצר שלנו, וחוץ ממשפחת תאודורסקו, המשרתת שלהם מריה והזוג קסימטיס, כולם היו בני דת משה, כלומר יהודים.
מבואת הכניסה והסלון בדירתנו נמצאו בחזית, בדיוק מול המטבח של משפחת קסימטיס, סמוך לכיכר. אך להוציא אורחים מכובדים, כולם נכנסו לביתנו — בית דוידֶסקוּ — דרך המטבח. הדלת הגבוהה והצרה, שמעליה חלון מלבני, היתה בצדו המערבי של הבית. צר היה לי על כך, שכן השמש לא האירה את החדר בבקרים, כשאמי גֵ'ני החלה בעבודתה הרבה עוד לפני שאבי ג'ורג', אחי לֵיאוֹ ואני — ברנרד, לא בּבּה! — התעוררנו.
בכניסה האחורית, שהובילה למטבח, עמד מזנון גדול ובו צלחות, כוסות, ספלים ושאר כלי מטבח. אחריו היו שולחן וארבעה כיסאות, וצמוד לקיר שממול ניצב תנור כבד, ישן ושחור משחור. במרחק שלושה צעדים ממנו נפתחה דלת אל חדר גדול ומרובע, הדוֹרְמיטוֹר, שם ישנו הורי, שם אכלנו את ארוחת הערב ושם הכנּו, ליאו ואני, את שיעורי הבית שלנו. שטיח טורקי גדול, מעוטר במוטיבים גיאומטריים אבל בלי צלבים (לא אהבנו צלבים), כיסה את רצפת החדר. חוץ ממיטת ההורים, שולחן, כיסאות, שידה וארון בגדים בעל שלוש דלתות, היה בחדר גם קמין גדול מצופה אריחים חומים, שהעניק לו מראה של קבר אלילי עתיק. הקמין הפּגאני חימם אותנו בחורף, כשרוחות רעות מסיביר הרחוקה הסתערו על מישורי ממלכת וָאלָאכִיָה העתיקה, הבטן שממנה נולדה בוקרשט. החדר היה קצת אפלולי. השמש חדרה אליו רק אחר הצהריים, דרך שני חלונות גבוהים שפנו אל חצר פנימית. מעברה השני של החצר גרה אלמנה זקנה, אמו של רופא השכונה המוזר סמואל לֵבֶּנסַרט. היא היתה חולת סרטן, ובנה בא לעתים קרובות לטפל בה. הוא ניסה לשמור על ביקוריו חשאיים כמו שהיה הוא עצמו, דבר שלא היה קשה כי החלונות והווילונות בבית אמו היו מוגפים תמיד. אך מה שהוסתר מן העין נחשף לאוזן: לרופא המסתורי היתה רגל אחת קצרה מן האחרת, והלמות מקל ההליכה שלו, שהועצמה כשהדהדה בחצר הפנימית, הסגירה את נוכחותו. אמא, שיצאה מן הבית רק לעתים רחוקות, ידעה בעל פה באילו ימים ובאילו שעות הוא בא לבקר, והרופא היה מגיע תמיד בדיוק מופתי.
הוא היה גבר נאה, ושערו השחור־כחלחל היה מסורק בבלורית כמו זו של טיירוֹן פּאוּאֶר, השחקן האמריקאי המפורסם מ"אות זוֹרוֹ". אני זוכר את פניו הארוכות והרזות, את אפו המרשים, את עיניו הבהירות המקפיאות שנראו כעיני זאב בולש. חלמתי שתהיה לי חליפת משבצות כמו של ד"ר לבנסרט, אבל הייתי צעיר מכדי ללבוש חליפה כזאת.
הרופא גר עם אשתו ובתו במעלה הרחוב שלנו, בבית דו־קומתי שבו נמצאה גם המרפאה שלו. כשנפטרה אמו, התרוצצו בשכונה שמועות שהמית אותה כדי לחסוך ממנה סבל מיותר. לשמועות, כידוע, יש לרוב היגיון שרירותי משלהן. נטרו לו על שהיה קובע את אבחנותיו בדיוק וביושר, לעתים אפילו בכנות אכזרית, והאשימו אותו שהוא להוט מדי אחרי כסף. חשבו שאין לו לב, וזה לא היה נכון.
חדר הרחצה שלנו נמצא בירכתי חדר השינה של הורי: הוא היה ארוך וצר, ובו חלון קטן שפנה לחצר הפנימית, מול דירת אמו של הרופא. משמאל נפתחה דלת אל הסלון, שהיה חדר יפה, מרווח ומלבני, שיועד לארוחות משפחתיות גדולות ול-musafiri, אורחינו המכובדים, אך בלית ברירה הוצבה בו גם המיטה שחלקתי עם אחי. הרהיט העיקרי בחדר היה שולחן אוכל רחב וארוך מעץ אלון, שסביבו יכלו לשבת תריסר סועדים. אבא קנה אותו בחנות עתיקות, תמורת סכום שהיה מעל ומעבר לאמצעים שלנו. השולחן היקר היה מלווה בכיסאות מעוטרים מעשה אמן, בסגנון בארוקי, חמישה מכל צד וכיסא בכל אחד מראשי השולחן — המקומות השמורים לאבי ולאמי. באמצע התקרה, מעל השולחן, היתה תלויה נברשת נחושת מרשימה, שתריסר כפות האריה שלה אחזו בטופריהן תריסר נורות. הנברשת התגלגלה אלינו מגנרל קשיש בדימוס, שאשתו היתה לקוחה של חנות הפרוות שבה עבד אבא. את הריהוט בסלון השלימו מראה אליפטית גדולה, שמולה אהבתי לנצח על תזמורת, ושידה וינאית שעליה הציגה אמא לראווה את כלי הכסף, גביעי הקריסטל וצלחות החרסינה העדינות. כל זה סימל, עבור אבי, את התגשמות חלומו להתבסס בבוקרשט, הכרך הגדול.
מימין לחלון הגדול שבסלון, מול המטבח של משפחת קסימטיס, הובילה דלת אל מבואת דירתנו, שהיתה חדר קטן וסגפני. על אחד הקירות, ליד החלון היחיד, היתה תלויה תמונה ישנה, ציור של נוף במולדובה. בצד קיר אחר היו שולחן עגול זעיר וקולב מעילים, שנידונו לגלוּת הרחק משאר רהיטי הדירה. שטיח פרסי בעל מוטיבים פרחוניים, בעיקר בצבעי אדום וכחול דהויים, כיסה את כל רצפת העץ. זה כל מה שהיה בחדר ההוא, אך אהבתי אותו דווקא בשל עירומו והדממה העמוקה שעמדה בו. בחורף נמצאתי שם רק לעתים נדירות, כי המבואה היתה קרה ולא יכולנו להרשות לעצמנו לחמם אותה. אולם בקיץ ובסתיו נהגתי לבלות בה שעות ארוכות בקריאה או במשחק שח עם עצמי. הרגשתי שם מוגן, חופשי ומאושר בבדידותי. שם, במבואה, גם נשאתי מדי יום את תפילותי.
להתפלל התחלתי בחדר בבית החולים. חורף אחד (אולי ב-1938?) חליתי בשָׁנית, מלווה בדלקת ריאות כפולה. בתקופה ההיא, לפני גילוי הפניצילין, קבע החוק שכל ילד חולה בשָׁנית יאושפז מיד בבידוד בבית חולים ממשלתי למחלות מידבקות, ומשרד הבריאות ידאג לחיטוי של ביתו. יום אחד הייתי עד להליך הזה ברחוב נֶרבָה־טרָאיָאן, ממש לידנו. אנשים בלבוש של אמודאים, מוקפים בהמון של סקרנים, הסתערו על בית עלוב שפונה בחופזה. כל אחד מהם היה חמוש בג'ריקן ובצינור ארוך, שחובר למכלית לבנה ועליה סמל הצלב האדום. הם הזכירו לי גנגסטרים באמצע שוד, בסרט פעולה אילם. כשהסתכלתי עליהם לא העליתי בדעתי שיבוא יום וגם אני אפול קורבן למחלה כה מבישה.
בעת ההיא כבר השתוללה האנטישמיות ברומניה, והורי היססו לשלוח אותי לבית חולים ממשלתי, שם הייתי עלול ליפול לידיהן של אחיות עוינות ותוקפניות. ד"ר לבנסרט הסכים לטפל בי בבית, אך רק למשך זמן קצר. הוא המליץ להורי להתייעץ עם ראש מחלקת הילדים בבית החולים קָריטָאס, בית חולים יהודי שבו טיפלו רק במחלות שאינן מידבקות. שם הרופא היה רפאל פרוּכטֶר, וכשבא לראותני עלה חומי לארבעים מעלות. מהרגע הראשון חיבבתי אותו בשל מבטו הרך וקולו השלֵו והמרגיע. הוא הבטיח להורי שיטפל בי ועמד בהבטחתו. למחרת אושפזתי בבית החולים קריטאס, בחדר מבודד; חוץ מהאחות הראשית ומשתי עוזרותיה, איש לא ידע שנוסף על דלקת ריאות אני חולה גם בשָׁנית. מעולם לא נודע לנו מדוע הסכים ד"ר פרוכטר לקחת על עצמו סיכון שכזה. ודאי לא בגלל הכסף, כי להורי לא היה כזה. אפילו ד"ר לבנסרט, שלא היה ידוע בנדיבותו, הפסיק לגבות מאיתנו תשלום על ביקוריו. האם ראה בנו משהו מיוחד, או שמא המיוחד היה טבע הרופאים בימים עברו?
שבוע עבר, ומצב בריאותי עדיין לא השתפר. הכאבים שסבלתי מהם, בייחוד באוזניים ובגרון, היו כאין וכאפס לעומת האימה שעוררה בי שאיבת המוגלה מריאותי בעזרת מזרקים מבעיתים וארוכי מחט. הסכמתי לשאיבות הללו רק בתנאי שיבצע אותן ד"ר פרוכטר עצמו, במו ידיו. כעבור שבוע, למרות השאיבות והתרופות, החמיר מצבי. הייתי מותש ומיובש, ובין הזיית חום אחת לבאה אחריה יכולתי לקרוא את הפחד על פניהם של הורי ושל האחיות. הם פחדו שאמות. רק ד"ר פרוכטר נשאר רגוע ובוטח. אם היה לו ספקות, פניו לא הסגירו אותם. קולו ומבטו השלווים הפיחו בי תקווה ורצון לחיות. אולם מאוחר בלילה, כשידעתי שהוא כבר איננו, פחדתי שהמוות אורב למראשותי. דימיתי לראות את גולגולתו רוכנת מעלי ולחוש את נשימתו המקפיאה בעורפי. הייתי מבועת מהמחשבה שהמוות עלול ללפות אותי לפתע פתאום ולשאת אותי עמו אל ארץ הצללים. הלילה יאפוף אותי לנצח. לא יהיו עוד עבר ועתיד, ההווה יחדל באחת. הכול יחדל. הרגע שבו יאחז בי המוות יהיה נשימתי האחרונה. אחר כך לא אזכור עוד דבר. לא יהיה "אחר כך". לא יהיה עוד "אני"... כדי להגן עלי מפני התקפי העצבות האיומים האלה הביאה לי אמא סידור תפילה ישן בעברית וברומנית, שאותו החבאתי מתחת לכר. הייתי משוכנע שהוא יגן עלי. אחזתי בו בחוזקה והתפללתי בדממה, מוקדם בבוקר ומאוחר בלילה. כעבור שבועיים הוכיחו סידור התפילה וטיפוליו של ד"ר פרוכטר שהם חזקים יותר מן המחלה. הבראתי!
את תקופת ההחלמה עשיתי בבית. הייתי מאושר להיות שוב במיטתי, בביתי. צהלתי למראה גופי המבריא. שמחתי שבקרוב אחזור לבית הספר ואשוטט, מחוזק, ברחובות הבירה, באותו מרץ בלתי־נלאה כמקודם. אך ההרגל להתפלל נשאר עמי עוד זמן רב, והמבואה בביתנו היתה המקום היחיד שבו יכולתי לעשות זאת בלי להיראות. במילים משלי הודיתי לאלוהים על שהציל אותי ממוות והתפללתי לכול־יכול שידריך אותי בנתיב חיי. בתפילותי הזכרתי תמיד את ד"ר פרוכטר, כי הייתי משוכנע שההשגחה היא ששלחה אותו לעזרתי. מעולם לא ראיתי אותו שוב. כשאני חושב עליו, עולים בזיכרוני תווי פנים מטושטשים וחלקיים, שרק בקושי רב אני מצליח לחדד לכדי תמונה ברורה: העיניים השחורות הגדולות, שפם שחור עוד יותר, עורו הלבן כמו חלוק הרופא שלו, ידיו הענוגות כמו קולו, חיוכו שתמיד קרן טוב לב. האם קיימת אי־שם ברומניה, או במקום אחר, מצבה ועליה שמו?
נטיתי לחשוב על הזמן ששהיתי בבית החולים קריטאס בנוסטלגיה משונה, כאילו רציתי לשוב ולחוש כאב ישן. איך יכולתי לשכוח את צחנת התרופות וחומרי החיטוי? את קרקוש העגלות במסדרונות הקפואים? את התעלומה חסרת הפשר של קולות וצעדים המתקרבים ומתרחקים בלי היגיון ובלי עקביות? את ההתלחששויות החשאיות של האחיות, בעוד מצנפותיהן הלבנות חולפות זו על פני זו על רקע הקירות הכחולים? ואיך יכולתי שלא לשוב ולהרגיש את הרעד הקודח שהיה אוחז בי, בעודי מחכה שהלילה הדומם והקודר ירפה את אחיזתו ויפנה את מקומו לשחר של יום חדש? מבין חרכי הווילונות היתה קרן שמש רחמנית נוגעת במיטתי, ובית החולים שהתעורר מתרדמתו היה מתמלא, חדר אחר חדר, בהמולת הבוקר, בעוד ריח הקפה הראשון נישא באוויר.
מחלת השָׁנית העניקה לי עור חדש, ואילו המאמץ להתגבר על דלקת הריאות חימש אותי במשנה כוח נשימה ובחיוניוּת מדהימה. בראשי כבר התוויתי תוכנית ברורה: לחזק את גופי, לכבוש שוב את מעמד התלמיד הטוב ביותר בכיתה, להחזיר לעצמי את הנאות הנעורים שהמחלה הארוכה גזלה ממני. רציתי להיות כמו שאר הילדים בגילי, גם אם ידעתי היטב שאיני כמוהם, ולו רק בשל העובדה שאני יהודי. בבית הספר היסודי הנוצרי שבו למדתי, וגם ברחוב, בחשמלית ובקולנוע, נתקלתי במציאות הזאת מדי יום ביומו. אמנם הייתי רומני מלידה, כמו הורי והוריהם לפניהם, אך בעיני הנוצרים הייתי ונשארתי "ז'ידאן", יהודון, יהודי מלוכלך. כמה פעמים ירקו על פני פרחחים אנטישמים בדרך לבית הספר! ובכמה רחובות ראיתי, מתנוססות על לוחות המודעות, קריקטורות נתעבות שהשווּ את בני גזעי לעכבישים ולעכברושים, ולבי נשבר!
אין זה מפתיע כלל אפוא שהתחלתי לשנוא את ארץ מולדתי. ייחלתי — למעשה חשתי — שבקרוב ישלח אותי גורלי אל ארצות אחרות, שם יתחילו חיי האמיתיים. התחושה הזאת היתה עתידה להפוך למציאות מהר מששיערתי, ועד גיל מאוחר המשכתי להחליף ארצות ולעבור ממקום למקום כמו ציפור נודדת. בכל נדודי מעולם לא שכחתי את המבואה, אותה חברת ילדות נאמנה, המפלט שלי. היא היתה תמיד, ועודנה, נוכחת בחלומותי. אולם לאמיתו של דבר, זִכרה אינו מנחם וגם אינו מחזק אותי. להפך, הוא מייסר אותי. רודף אותי. הוא נמצא עמוק בלב חרדותי. האדמה הרועדת תחת רגלי. תסיסת הספקות והפחדים המבעיתים את נפשי.
תכופות, בלילות, אני חולם שאני יוצא מהמיטה בחושך בגלל קולות ששמעתי ליד הבית. אני יודע שחלון המטבח לא נסגר עד הסוף, שהיינו צריכים לתקן אותו כבר מזמן. אני ממהר אליו וסוגר אותו איכשהו. איני שומע עוד את הקולות, אבל עכשיו אני נתקף חשש שדלת המבואה אינה סגורה כהלכה. אני רץ למבואה ובדרך עובר בשני חדרים ריקים באופן מוזר. אני נמצא במבואה. רק הדלת מוכרת לי, עם זגוגיותיה העבות האטומות. אני לוחץ על הידית והדלת נפתחת מעט, היא לא נעולה. אני סוגר ונועל אותה. אני חייב להזכיר להם לסגור את הדלת כמו שצריך. להזכיר להם? למי? לאחִי? להורי? אבל איפה הם? ידי לא מרפות מן הידית. אני מקשיב לדממת הלילה. דממת הלילה המעיקה בעיר נטושה, עיוורת. דממה עמוקה שמעירה אותי. אני מזנק ומתיישב בבהלה, שטוף זיעה. זיעה קרה, כמו זו ששטפה אותי במיטת בית החולים לפני עלות השחר. עם הזמן התחלתי לומר לעצמי שהאיום שרודף אותי בחלומותי חורג מגדר המציאות. הוא מרחף, מבעית, כמו ענן גרעיני מעל האנושות כולה. אנחנו חושבים שאנחנו מוגנים מאחורי דלתות נעולות, אבל הן כל הזמן נפתחות, כמו מעצמן. אנחנו חוזרים ונועלים אותן, אך כל לילה מוליד איומים חדשים, מפחידים עוד יותר מהקודמים.
רוצים לקרוא את ההמשך ב"עברית"? לחצו כאן
"רחוב הניצחון", דב הניג, תרגום: ניר רצ'קובסקי, ידיעות ספרים, 264 עמודים
