הפגישה הראשונה של הבמאי ערן ריקליס עם השחקן בן קינגסלי נדמתה כאילו נלקחה הישר מסרט מתח. ככה זה כשבשעת ערב מאוחרת, ריקליס מצא את עצמו בכפר קטן באנגליה, מחפש את השחקן המפורסם מבלי לדעת בדיוק היכן הוא מתגורר.
"אמרו לי לקחת רכבת ושמישהו יחכה לי מחוץ לתחנה וייקח אותי אליו", הוא מספר, "לא ממש אמרו לי איפה זה, אז עשיתי גוגל על איפה בן קינגסלי גר. כשהגעתי לתחנה מישהו באמת הבהב עם האורות, נכנסתי לאוטו ושם חיכה לי הגנן שלו. הייתי בטוח שזהו, אני הולך להיחתך לחלקים וצריך לסמס לכולם הודעות פרידה".
אבל לא רק שכל איבריו של ריקליס נשארו במקומם, אלא שהוא גם הצליח לגייס את קינגסלי לתפקיד הראשי בסרט החדש שלו, "עכביש ברשת", שיצא השבוע לאקרנים. קינגסלי מגלם סוכן מוסד מזדקן בשם אברהם אדרת שמוצב בבלגיה ומנסה להוכיח שהוא עדיין רלוונטי לארגון שאליו הקדיש את כל חייו. למרות עקשנותו, ראש המוסד סבור אחרת, והוא מצמיד אליו סוכן צעיר בשם דניאל שישמור עליו.
"כשנפגשתי עם בן קרו שני דברים", מספר ריקליס על המפגש שהסתיים בשלום, "מצד אחד הרגשתי שאני יושב מול אברהם אדרת ולא בן קינגסלי, וזו חוויה מאוד חזקה עבור במאי. מצד שני הוא אמר לי את המשפט הבא: 'תקשיב, אתה יכול להתקשר לסטיבן והוא יגיד לך שאני עושה רק שלושה טייקים, ובדרך כלל הטייק הראשון הכי טוב'. סטיבן זה ספילברג, כן? רציתי למות באותו הרגע. אמרתי שאני אתקשר לסטיבן, כי ברור שיש לי את המספר שלו (לא באמת) ושהכול בסדר, אבל זה נשאר לי בראש. הוא גם מגיע מהתאטרון, אז הוא רגיל שלא משנים לו כלום בטקסט, אבל אני כל לילה משכתב את התסריט".
ואיך היו הצילומים בסוף? "יום צילום ראשון, שבע בבוקר. איציק כהן מתרגש, קינגסלי מגיע עצבני כי הקראוון שלו לא מספיק גדול או משהו כזה, אז לוקח זמן להתניע. עשינו תשעה טייקים. ואז פתאום בן אומר שהוא היה רוצה לראות את הטייק האחרון. הוא צופה ואני רואה שכל הצוות מרחם עליי, כי זה אף פעם לא רעיון טוב לראות את עצמך ככה. ואז הוא מסתובב ועושה בוהן למעלה ואומר 'תשכח ממה שאמרתי, אם אתה רוצה עוד טייקים רק תגיד לי'".
ערן ריקליסערן ריקליס
ערן ריקליס
(צילום: רפי דלויה)
"בסופו של דבר הוא בן אדם כמו שאפשר לדמיין אותו", ריקליס מוסיף, "הוא קר ומקצועי, הוא אוכל לבד והוא נעלם בערב, אבל הוא גם מאוד נחמד. הוא לא יצא מאנטוורפן במשך ימי הצילום כדי לא לצאת מהדמות. שמעתי כל מיני סיפורים כאלה. איזה ערב אחד ישבתי בפאב והברמן אמר לי שהוא ראה את קינגסלי, ושהוא סיפר לו סיפור נורא על חבר שלו שנהרג. וזה בדיוק הסיפור מהסרט, אז אני מגלה שהוא הסתובב ברחבי העיר בתור אדרת".
קינגסלי הוא לא השחקן הבינלאומי היחיד בסרט, ואליו מצוותת הכוכבת מוניקה בלוצ'י שמגלמת רופאה, ואולי גם מרגלת, עם מידע רגיש שיכול לסכן את המזרח התיכון. אם המפגש עם קינגסלי מתואר כמו מותחן שכבר ראיתם, המפגש עם בלוצ'י מצטייר כמו דייט שנועד לכישלון. "נפגשנו במלון בפריז, היא באה עם מעיל שחור סגור עד אמצע הצוואר והיא לא הורידה אותו כל הפגישה". לרבים אינטרקציה כזאת תתפרש כמרוחקת, אבל זה בדיוק מה שתפס את ריקליס. "משהו בסולידיות שלה קסם לי. כמעט כל במאי מסתובב עם חוסר ביטחון מובנה לגבי הבחירות שהוא עושה. היא לא עושה דמות שהיא רק מטרה והיא לא באמת פאם פאטל, אז חיפשתי את הסולידיות שלה, אהבתי את זה".
את הליהוק הוא סגר עם שני שחקנים מוערכים מישראל. איציק כהן בתור ראש המוסד ואיתי טיראן בתור הסוכן הצעיר. "איתי הוא לא הראשון שקופץ לראש כשחושבים על סוכן מוסד, מה שבולט אצלו זה בעיקר התאטרון. מהבחינה הזאת היה מפגש מאוד מעניין עם קינגסלי, כי הוא עשה את כל שייקספיר, אז כשהם נפגשו אמרתי להם: 'שניכם עשיתם את המלט - תדברו'".
עכביש ברשתעכביש ברשת
"שניכם עשיתם שייקספיר - תדברו"
(צילום: ריצ'רד ואן אוסטרהוט)
למה מלכתחילה פנית לאפיק הבינלאומי? "היה ברור שהסרט יתרחש באירופה והייתה תחושה שיהיה מעניין להביא מישהו אוניברסלי, ואז גם חיפשתי שחקנית זרה בשבילו. אבל גם היה חשוב לי לעשות את זה באופן אותנטי מבחינת השפה. אדרת הוא לא ישראלי, הוא עיראקי שעבר לאנגליה וגר שם כל חייו. הבאתי את איתי ואיציק כדי שידברו עברית ביניהם".
זו לא הפעם הראשונה שריקליס מביים סרט שעוסק במוסד (אחרי "מסתור", 2017), והוא חלק מגל עכשווי של סרטים על הארגון החשאי מאת יוצרים ישראלים ובעלי ניחוח בינלאומי. רק השנה יצאו "אתר הצלילה בים האדום" של גידי רייף (וגם בו קינגסלי גילם סוכן מוסד), "המורה לאנגלית" של יובל אדלר, ועכשיו גם "עכביש ברשת" של ריקליס.
יש עכשיו תופעה של סרטי מוסד. "קודם כל אצלי זו רק פעם שנייה. ב'מסתור' רציתי לטפל בדמויות נשיות שבאות מעולם מורכב וזר. במקרה הזה עניין אותי סיפור על בדידות וגבורה. אבל זה מזכיר לי שכשעשיתי את הסרט 'גמר גביע', רוב האנשים שדיברתי איתם שאלו 'מה, עוד פעם ערבים יהודים? למי יש כח'. וזה היה ב-1991. אני חושב שסיפור טוב מנצח כמעט את הכל ונמשכתי לסיפור ולדמויות. הסרט הבא שלי הוא עיבוד ל'לקרוא את לוליטה בטהרן', שזה על נשים איראניות בטהרן בשנות ה-90, עולם אחר לחלוטין. יש לי יכולת להתחבר לסיפורים ואני משתדל לשמור על קולנוע רלוונטי".
יש לך גם נטייה לכתוב על טריטוריות בינלאומיות. "הישראליות שלי היא מאוד מורכבת כי מצד אחד גרתי מלא שנים בחו"ל אבל מצד שני גדלתי בבאר שבע אז אני מאוד באר שבעי בנשמתי. המשיכה שלי היא לא למדינות אלא לאנשים. מהבחינה הזאת אני מרגיש שאם אני מספר סיפור על נשים איראניות אני בעצם מספר סיפור על מצב אנושי בכל מקום בעולם ושכנראה נמצא בכל מקום בעולם".
עכביש ברשתעכביש ברשת
עכביש ברשת
(צילום: כריס דה ויט)
ומה לגבי לנסות לנהל קריירה בחו"ל? "אני זוכר שהיו לי המון ציפיות מ'גמר גביע', היינו בטוחים שהוא יהיה סיפור הצלחה בארץ אבל הוא התרסק ממש. במיוחד אצל המבקרים. ואז הוא התקבל לונציה ושם הוא זכה לביקורות נהדרות, עד היום לא קיבלתי ביקורות כל כך טובות על סרט. פתאום התחילו לי מחשבות על לוס אנג'לס, אבל הדבר שהכי בער בי היה לזכות באהדה מקומית. אז אני לא באמת רואה את עצמי עוזב, אבל יש לי יכולת כזאת לקופרודוקציות - בזכותן הבנתי שאני יכול לחיות בתל אביב אבל לעבוד עם העולם".
"עכביש ברשת" הוא סרטו ה-13 של ריקליס (65), במאי ותיק שחתום על להיטים אהובים כמו "הכלה הסורית", "צומת וולקן", ו"שליחתו של הממונה על משאבי אנוש", לצד יצירות מאתגרות יותר ופחות מיינסטרימיות כמו "עץ לימון", "להישאר בחיים" ו"ערבים רוקדים".
התפוקה שלך ייחודית לישראל, איך אתה יוצר כל כך הרבה? "אני נע תוך כדי תנועה. אבל אם הייתי במאי אמריקני השאלה הזאת בכלל לא הייתה נשאלת. אף אחד לא שואל את סקורסזה וטרנטינו או אפילו סתם במאים איזוטריים איך הם עושים כל כך הרבה סרטים".
נכון, אבל לישראל זה חריג. "אני יודע. לדעתי זו השתקפות של שלושה דברים: קודם כל אני באמת עובד קשה. הדבר השני זה שיש איזושהי הכרה בי ואנשים מאמינים בי ומוכנים להצטרף להרפתקאות שלי. טוב, בעצם אלו שני דברים, אבל אני אגיד עוד דבר: יש איזו תפיסה שזה לגיטימי לעשות סרט פעם בשמונה שנים, אבל אם יש לי מה לספר, אז אני מספר אותו ואני גורם לזה לקרות. יש לי עוד המון סיפורים לספר והם נעים בין איראניות בטהרן לסיפור ילדותי בבאר שבע. ואני רוצה להספיק את כולם, מי יעצור אותי?".
דיברת על ביקורות קוטלות, איך אתה מתמודד איתן? "בשנות ה-90 כעסתי על חוסר ההבנה של המבקרים, זו הייתה מלחמת עולם. היום אני הרבה יותר מפויס. יש את אלה שאומרים שהם לא קוראים ביקורות אבל אני לא מאמין להם. אני קורא ומתעצבן, ואני אוהב לקרוא ביקורות גם אם הן לא בהכרח מחמיאות. אם מדובר בוויכוח ענייני אז יש בזה תענוג אינטלקטואלי מסוים, אבל הוויכוח הזה אף פעם לא קורה כי אין פה קשר בין המבקרים ליוצרי הקולנוע. זה אחד הדברים שחסרים בארץ בעיניי. אולי זה קצת רומנטי וישן, אבל הייתי רוצה שזה יהיה כמו בשנות ה-50 ו-60 בצרפת, אבל פה מדובר שני עולמות נפרדים".
אז מה זו הצלחה בעיניך? "אני נורא מאמין בקהל. אחרי הצבא הלכתי לאוניברסיטה והחינוך שקיבלתי היה שאתה עושה סרט עבור עצמך ולא לקהל. אבל לא, אתה עושה סרטים לקהל. עם השנים פיתחתי לעצמי תזה מאוד פשוטה לעצמי - אם יש לך מה להגיד אז תגיד אותו להכי הרבה אנשים שאתה מכיר, אחרת מה הטעם?".
ריקליס נשוי לבמאית דינה צבי ריקליס ולשניים יש שני ילדים, אחד מהם מוזיקאי שכתב את הפסקול לסרט. מלבד עשייתם הקולנועית, השניים מעורבים בפעילות למען הפליטים, ולקחו תחת חסותם גם ילדה אריתראית. "זה מאוד פרטי ונושא רגיש", הוא אומר כשאני שואלת על הילדה, אבל הוא כן מדבר בלהט נגד המדיניות של ישראל. "אני לא מצליח להבין מדינה כמו ישראל, שלא מסוגלת לקלוט כמה עשרות בודדות של פליטים. לא מעניין אותי הדיון הזה של מבקשי מקלט או מבקשי עבודה, אלה אנשים אומללים שמצאו פה מקלט והם סובלים מאיום מתמיד. אני מאוד רוצה לעשות סרט על הנושא הזה, יש פה פספוס מאוד גדול. מדינה כמו ישראל בנויה מאנשים שברחו מכל העולם והגיעו לפה, לא יכול להיות שכשמגיעים אנשים אחרים הם זוכים לגילויי גזענות. חלק גדול מהם נולד פה, קשה לי נורא עם הדימוי הזה של ישראלי שעושה מעשה גירוש".