איזי הוא חוקר מח"ש (מחלקת חקירות שוטרים) שנמצא פסיעה אחת מהפנסיה, וכבר יכול להריח את הקורס בנגרות שיצטרף אליו כשישתחרר או מקסימום יתנדב ליחידה המיוחדת של שוטרים שמגיעים לבתים של ילדים שמסרבים לגמור את הארוחה. כשהפרישה תתרחש, אגב, מפלס המצפון במחלקה של איזי (בגילומו של שלום אסייג) יצנח בעשרות אחוזים - כי איזי, בעצמו שוטר לשעבר, לא מוותר לקולגות בדימוס על אף פינה שעוגלה או מעידה שהוחלקה וחוקר את התיקים שלו ברגישות ובנחישות.
מתוך "מנאייכ"
(באדיבות כאן 11)
רגע לפני הפרישה הוא מקבל הצעה שהוא היה צריך לסרב לה, אבל שוכנע להסכים: להצטרף לחקירה סמויה כנגד החבר הכי טוב שלו, ברק, שוטר בכיר וכוכב עולה במשטרה שמועמד למפכ"לות. מסתבר שברק (בגילומו של עמוס תמם), שכנראה פחות נמשך לנגרות, מתעל את הזמן הפנוי שלו לתחביב אחר - שותפות עם עבריינים בארגון פשע, ומסנג'ר את השוטרים שכפופים לו למשימות הארגון. איזי, שהמצפון המפותח שלו מסבך מסבך אותו גם עם אשתו, קצינה במשטרה, נאלץ להתפכח לתוך האמת המרה על ברק ולהחליט איפה החברות נגמרת והמוסר מתחיל. זאת "מנאייכ", דרמת המשטרה שעלתה אתמול (א') בתאגיד והחליפה, לפחות בלוח השידורים, את "טהרן", בתקווה שגיבוריה השוטרים יגנו על הרייטינג של הערוץ. כתב אותה התסריטאי רועי עידן שהתוודע לפוליטיקה המשטרתית כשהתנדב כמה שנים במחלק סיור במשטרת תל אביב, וביים אותה אלון זינגמן ("שטיסל").
זה לא סוד שהמשטרה לא נהנית מיחסי ציבור טובים בשנים האחרונות. מלמטה תוקפים אותה משתמשי הקצה שלה על אלימות משטרתית, מלמעלה לוחצים עליה פוליטיקאים להתיישר לפי האינטרסים של השלטון (כי בשביל מה יש לנו משטרה אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה?). רוב סדרות המשטרה הן הזדמנות עבור הצופים להזדהות עם כחולי המדים ולהתמסר לצד האנושי שלהם, אבל לא "מנאייכ". מי שמקווה לסמי-אסקפיזם שייתן ניצוץ של תקווה שלא הכל אבוד בעולמנו, יאלץ להתעורר אל אולטרה-מציאות שכולה שעטנז מייאש של פוליטיקה משטרתית, שחיתות ואלימות. למזלה של "מנאייכ", היא סדרה טובה מאוד, שמצליחה למשוך את הקהל שלה דרך הייאוש בזכות עלילה מקורית ומסקרנת, משחק מצוין ואיכות מינימליסטית במובן הבריטי של המילה, שממקם אותה כתמונת מראה של "טהרן" הנוצצת והמלוטשת.
כמו כמעט כל סדרת משטרה, גם "מנאייכ" נופלת לפעמים לקלישאות קטנות של הז'אנר (כולם ששים קצת יותר מידי לשלוף התג שלהם, אם אתם שואלים אותי) אבל רוב הזמן היא מעניקה תחושה ריאליסטית מאוד. לפעמים ריאליסטית מידי, כמו בקטעים האלימים, הקשים לצפייה, אבל לרוב היא מתנהלת בין סצנות אותנטיות ונוגעות.
למרות היותה סדרה משטרתית, "מנאייכ" לא נשענת על אקשן או דרמות גדולות וטוויסטים מפתיעים. היא מקפידה להשאיר במרכז את התמה העיקרית שלה, הדילמה המוסרית של הגיבור, ומוזגת פנימה בטבעיות את הפוליטיקה המשטרתית. חלק גדול מההצלחה שלה היא חייבת למשחק של שלום אסייג. יכולת ההבעה של אסייג, עוד קומיקאי שמתברר כשחקן אינטואיטיבי, מתעלה לא פעם על זו של שחקנים מנוסים יותר שמשחקים לצידו. הסצנות הטובות בסדרה הן אלו המשותפות לו ולעמוס תמם. עם גיבוי של שחקנים טובים אחרים (אורנה פיטוסי, ששי סמוכה, רמי הויברגר ועוד) "מנאייכ" בהחלט יכולה להמשיך את הבאזז של "טהרן" רק מכיוון קצת פחות אקזוטי, ובואו נקווה שלפחות פה הטובים, כלומר אנחנו, לא יאכלו אותה בסוף.
