"אידומנאו" היא למעשה האופרה הבוגרת הראשונה שמוצרט כתב (אחרי כתריסר אופרות נעורים אפויות למחצה). הוא כתב אותה בגיל 24 ועל אף שאינה אחת מחמשת להיטי האופרה הגדולים והמוכרים שלו, אי אפשר שלא להשתאות נוכח הגאונות שהמלחין הצעיר הפגין ביצירה הזאת. ולמרות שהיא אומנם נכתבה במסורת "האופרה סריה" (סגנון אופראי כבד ונשגב שרווח במאה ה-18, ושבאופרות המאוחרות יותר מוצרט השתחרר ממנו) - המוזיקה שלה נפלאה ומעניינת במיוחד. ובכלל האופרה הזאת מעוררת מחשבה והפרשנות הייחודית של הבמאי - שחזור של הפקה שהעלה הדני קספר הולטן לפני כ-4 שנים באוסטריה - בוודאי תרמה לכך.
באדיבות האופרה הישראלית
כשמלך כרתים אידומנאו, מגיבורי יוון, שב ממלחמת טרויה, הוא נקלע לסערה נוראה בים. על סף טביעה הוא נודר כי אם יינצל, הוא יקריב לאל הים פוסידון את האדם הראשון שיפגוש ביבשה. למרבה אסונו היה זה בנו, הנסיך אידמנטה. המלך אידומנאו כורע תחת דילמת עקדה נוראה: מצד אחד מחויבותו לנדרו וחרדתו מפני זעם האל; ומצד שני אהבתו לבנו וחובתו כאב להעניק לו חיים, לא לגזול אותם ממנו. במקביל מפתח הנסיך אידמנטה פרשת אהבים עם הנסיכה השבויה איליה, בתו של מלך טרויה. ואף היא חווה קונפליקט קשה - בין הנאמנות שהיא חבה למשפחתה ועמה שהובסו במלחמה, לבין אהבתה לנסיך-הקצין שהחריב את בית אביה.
זהו סיפור על גורל המתעתע בבני האדם ומציב בפניהם דילמות קיומיות - ומעניין לראות מהו הפתרון שבהם נוקטים מוכי הגורל. איליה, הנסיכה השבויה, בוחרת בחיים ובאהבה. היא אומנם חווה בכאב את "בגידתה" בעמה, אך בוחרת בחיים חדשים לצד אהובה. המלך אידומנאו -מיוסר וקרוע תחת קונפליקט העקדה - אך כשכוהניו דורשים ממנו לממש את הנדר הוא לא עומד בלחץ ומניף את הסכין. מי שנחלצת ברגע האמת ומצילה את הנסיך היא איליה. לא רק שהיא תובעת כי אם יש להקריב מישהו זו צריכה להיות היא, השבויה ולא הנסיך, אלא שהיא מבהירה למלך, לכוהנים ולעם הניצב סביב כי הם לא מבינים את כוונות האלים. האל לא מבקש את הקורבן, בוודאי שלא קורבן אדם. האל מצפה שברואיו יבחרו בדרך של שלום וחמלה, או אז ימחל על הנדר. היא מאמינה באל חומל, לא אל צמא דם.
אידומנאואידומנאו
אל חומל ולא צמא דם
(צילום: יוסי צבקר)
אידומנאואידומנאו
"האלים עם הנשים"
(צילום: יוסי צבקר)
ואכן האלים עם הנשים. בן דמות האל מגיח ומכריז כי המלך יודח, בנו ירש את מקומו ויינשא לאיליה. אם כן, בבחירה שבין החיים למוות, בוחרת האופרה בחיים ובהתחדשות. בבחירה שבין חמלה ופשרה לבין נוקשות מוסרנית היא בוחרת בחסד ומחילה. זו לא רק בחירה בין שתי אסכולות פילוסופיות-דתיות נבדלות, אלא גם בין שתי אסכולות מגדריות נבדלות - ומוצרט בוחר באופציה הנשית.
גם מוזיקלית האופרה הזאת מעניינת במיוחד. מצד אחד היא עדיין "שבויה" בקונבנציות של אופרות בארוק צרפתיות שרווחו בתקופה ההיא (רצף אריות ארוכות מאוד, מקצתן נשמעות כרצ'טטיבים) ומצד שני זו אופרה חדשנית: גם באופן שבו מוצרט מעצב מוזיקלית את דמויותיו ובעיקר בשימוש שהוא עושה במקהלה. זו מספקת כמובן רקע ואווירה, אך הרבה מעבר לכך: בדומה למקהלה בתיאטרון היווני היא מניעה את העלילה כשהיא מתארת את מה שקורה בחוץ ונסתר מעיני הקהל (רצף אסונות שמתרחשים בכרתים ומיוחסים לזעם האל), והיא גם מייצגת את העם ומראה כיצד הציבור משלם את מחיר הבחירות של גיבורי העלילה.
בסיפור המיתולוגיה המקורי המפלצות והשדים נמצאים על פני השטח והמפלצת הנוראה שבסיפור המיתולוגי מגיחה מן הים וטורפת את יושבי כרתים. אך בפרשנות של הבמאי השדים רוחשים בלבו של המלך אידומנאו. והמפלצת מתבטאת ככאוס רגשי שהמלך חווה בלבו פנימה.
אידומנאואידומנאו
מעניינת מוזיקלית ופילוסופית
(צילום: יוסי צבקר)
הסולנים אמש (ג') היו רובם ככולם טובים. הצטיינו במיוחד הטנור הפיני תומאש קטאז'אלה בתפקיד אידומנאו - טנור מדויק ועז מבע וגם שחקן לא רע; וזמרת המצו-סופרן האמריקנית סטפני לאוריצ'לה בתפקיד הנסיך אידמנטה. לאוריצ'לה היא כוכב עולה באופרה העולמית ולא בכדי - יש לה קול נפלא, כריזמה בימתית ודיוק מוזיקלי והגייתי. אגב, מוצרט כתב את התפקיד במקור לזמר סריס. למרבה השמחה חדלו לסרס נערים כדי שישמשו בתפקידי קונטרה-טנור, כך שבדרך כלל שרות את התפקיד זמרות מצו-סופרן. גם הסופרן הישראלית אלה וסילביצקי הרשימה בתפקיד אלקטרה - נסיכה יוונית שמתייסרת באהבה לנסיך שליבו נתון כאמור לאחרת. וסילבצקי היא זמרת מעולה עם קול חד וצלול ונוכחות בימתית מרשימה; לדאבוני הופעת הסופרן הילה בג'יו, בתפקיד איליה, הייתה יחסית נטולת ברק ועניין.
לא התרשמתי במיוחד מגישת הניצוח של האיטלקי מיקלה גמבה. אומנם מנצח מוכר מלה סקאלה ומבתי אופרה בעולם, אבל לטעמי היה משהו כהה ולא דינמי בהנעת התזמורת. לעומת זאת מקהלת האופרה (מנצחה הקבוע הוא איתן שמייסר) הייתה מצוינת. גם עיצוב הבמה היה מתוחכם ומרשים מאוד, תוך שימוש בתקרת מראה ששכפלה בהפוך את המתרחש על הבמה ויצרה עומק וברק.
שורה תחתונה: מוזיקה נהדרת, בהפקה מעניינת בימתית ועיצובית, עם זמרים מצוינים; באופרה שמציגה את מוצרט הצעיר רגע לפני בשלותו אך במיטב גאונותו.