דיוויד ביירן: אמריקן אוטופיה – טריילר
במרץ 2018 דיוויד ביירן הוציא את American Utopia, אלבום הסולו הראשון שלו מזה 14 שנה, כחלק מפרויקט מולטימדיה שנקרא "סיבות להיות מעוּדד". כבר אז הקונספט האופטימי נראה כמו משימת התאבדות, אבל בדיוק בשביל זה יש אגדות כמו ביירן, מנהיג להקת טוקינג הדז ואחד האינטלקטואלים הגדולים של הרוק, מוח קודח שתמיד הקדים את הזמן, ולא להיפך. אלא שברבעון האחרון של 2020 הארורה, אפילו הביטוי "אוטופיה אמריקנית" נשמע כמו ביטוי גס, משהו שלא נעים לכתוב מרוב מצוקה שעלולה להיגרם לקוראים. אולי בגלל זה הצפייה ב-David Byren's American Utopia, הסרט של HBO שמתעד את המופע המיוחד שביירן העלה בברודוויי ב-2019 (והוקרן במסגרת פסטיבל הסרטים של לונדון), גורמת לשילוב כמעט בלתי אפשרי של עונג ומועקה.
מתוך "אמריקן אוטופיה"מתוך "אמריקן אוטופיה"
מתוך הסרט David Byren's American Utopia
(צילום: David Lee/HBO)
ביירן גייס את הבמאי ספייק לי כדי שיביא את הרגישות הקולנועית שלו למופע שהוא מוזיקה, תיאטרון, מחול ולפעמים גם הרצאת TED. ביירן ניצב על הבמה יחף, וכך גם הלהקה שלו המורכבת מנגנים ושני רקדנים, אם כי כולם נמצאים בתנועה כמעט כל הזמן - לרבות ביירן עצמו, שבגיל 68 זז בשיא הקוליות לפי הכוריאוגרפיה החכמה האלגנטית של אנני-בי פירסון.
כל הקונספטואליות הזאת נתפרה אמנם כדי לבדר את הקהל באולם, ומאוחר יותר את הצופים בבית ובקולנוע (יש מקומות, לא הרבה, שהדבר הזה עוד קורה), אבל גם כדי להעביר מסר. ביירן מטייל בין שירי האלבום American Utopia, אבל שוזר בתוכם את הקלאסיקות הכבירות של טוקינג הדז, שהשנים החולפות רק חושפות ומדגישות עוד ועוד רבדים בגאונות שהייתה שם מלכתחילה. 40 שנה בדיוק אחרי האלבום Remain in Light, הרגע המכונן שבו ביירן ובריאן אינו הביאו את המוזיקה האפריקנית לסצנת הפוסט-פאנק והניו-ווייב, העיסוק המתמיד של ביירן במושג "בית" רלוונטי וחשוב מתמיד.
מתוך "אמריקן אוטופיה"מתוך "אמריקן אוטופיה"
פוליטי, אבל לא מטיף
(צילום: David Lee/HBO)
ואכן, הקטעים העוצמתיים ביותר במופע שייכים לשירים שבהם ביירן מפרק את תחושת השייכות וצולל לשאלות כמו מי נכנס פנימה, מי נשאר בחוץ ולמה. הוא מבצע נפלא את This Must Be the Place, קולו עדיין צלול כדי שאותה "מלודיה נאיבית" תצליח לשכנע ולרומם. לפני Everybody's is Coming to My House ביירן מזכיר שכל חברי הלהקה שלו וגם הוא עצמו, מהגרים בצורה כזאת או אחרת, מה שמשדרג את הפזמון שאומר: "כולם באים לבית שלי, ואני אף פעם לא אהיה לבד יותר". משם הוא חותך ל-Once in a Lifetime, שבו מככבת השאלה המפורסמת: "איך הגעתי לכאן?".
המימד הפוליטי של המופע מגיע לשיא ב-Hell You Talmbout, במקור של ג'אנל מונה, שבו מוזכרים שמות של גברים ונשים ממוצא אפרו-אמריקני שנהרגו על ידי המשטרה או בתקריות גזעניות אחרות. בגרסת הסרט מופיעים קרובי משפחה של חלקם עם תמונות של יקיריהם המתים, בזמן שביירן והלהקה צועקים "תגידו את השם שלו/ה". ה"אוטופיה האמריקנית" של ביירן אמנם מעודדת אקטיביות מתוך ציפייה אמיתית לשינוי (יש נאום על חשיבות ההצבעה בכל סוגי הבחירות, לא לדאוג), אבל היא אינה מנותקת, כפי שמוכיחה גם הבחירה לפינאלה ב-Road to Nowhere.
ספייק לי ודיוויד ביירן ספייק לי ודיוויד ביירן
ספייק לי ודיוויד ביירן
(AP)
אולם לפני ואחרי הכל, American Utopia הוא חזון אמנותי מרשים ומהדהד, שבו להיטים כמו Burning Down The House עומדים בפני עצמם כפצצת נוסטלגיה אפקטיבית, ובו זמנית משתלבים בתמונה הגדולה מבלי להפוך למיצג מטיף ומתיש. במופע ביירן מספר כמה חשובה לו ההתבוננות באנשים והשאיפה ליצור קשרים אנושיים, שמבחינה כימית-ביולוגית רק תינוקות מסוגלים להם. זה עובד מצוין כי הרעיון באמת נובע מתוך השירים ולא נכפה עליהם. לא פלא שבסיום רואים את ביירן יוצא מהאולם, מנופף למעריצים במבוכה ואז עולה על אופניים ומשתלב בתנועה הסואנת של ניו-יורק. רגע אחד אתה יוצר חד-פעמי, ובשנייה לאחר מכן אתה רק עוד בן-אדם שמנסה להגיע הביתה בשלום.