זהות אנוסה / גוטה טירנגל בן עזרא
מחברת הספר, כיום ד"ר למשפטים, נולדה בשנת 1940 בגטו מינסק מזובייצקי בפולין. ב"זהות אנוסה" היא מגוללת את סיפורה הישרדותה. כשהייתה בת שנתיים ניצלה על ידי ארגון המחתרת היהודי "זיגוטה", נמסרה למשפחה נוצרית בעיר מולדתה וגדלה עד גיל 20 תחת זהות נוצרית, ולמעשה כיהודייה אנוסה.
"לא פעם, ובלי שיֵדעו על כך, העמידו אותי חבריי במבחן. הם לא ידעו על המוצא היהודי שלי, אף על פי שטענו שהם מריחים יהודי איפה שלא יסתתר", היא כותבת בספר. "התביישתי בפחדנות שלי אבל חששתי לאבד את החברוּת שלהם אם אהפוך להם ואהיה מגורשת מלב חוג הסטודנטים שבו חייתי". עוד היא כותבת על החיים בפולין בחסות הקומוניזם ועל מעמדם של היהודים בפולין, הן מזכרונותיה הפרטיים והן מידיעותיה כחוקרת. גוטה טירנגל בן עזרא עצמה עזבה את פולין בשנת 1961, התיישבה בצרפת ובקנדה ולבסוף הגיעה לישראל. שבע שנים מאוחר יותר החל מסע רדיפות כלפי הקהילה היהודית בפולין - קמפיין אנטישמי שהוסווה במאבק בציונות - שבעקבותיו יהודים רבים עזבו את המדינה, עד שהקהילה היהודית שם נעלמה כמעט לגמרי.
"זהות אנוסה: סיפור חיים בין ענני האימה והשקר", גוטה טירנגל בן עזרא, תרגום: דורית דליות, רסלינג, 159 עמודים
אנטומיה של רצח עם / עמר ברטוב
בתולדות הספרות העברית, בוצ'אץ' (או בוטשאטש) זכורה בראש ובראשונה כמקום ממנו הגיע ש"י עגנון. הסופר אף תיעד בכתביו את תולדות הקהילה היהודית בעיירה, שעזב בשנת 1908 לטובת ארץ ישראל - שנים רבות לפני השואה. פרופ' עמר ברטוב, היסטוריון שאימו נולדה בבוצ'אץ', סוקר בספרו את תולדותיה של הקהילה הזו, עד השמדתה. במשך יותר מ-400 שנים חיו בבוצ'אץ' (שנמצאת היו באוקראינה), יהודים, נוצרים פולנים ואוקראינים זה לצד זה, בשלום יחסי. בימי הכיבוש הנאצי, הגרמנים טבחו באוכלוסייה היהודית, ולאומנים אוקראינים עמדו לצידם בזוועות. במהלך העבודה על מחקרו, ברטוב נבר בארכיוני האזור ונעזר באלפי תעודות ותצלומים, לצד עדויות מפי משתפי פעולה ומצילים. הכותב מבקש לסתור את התפיסה לפיה הטיהור האתני החל בן רגע בעקבות עלייתם של כוחות פוליטיים שלוחי חסן, וטוען כי מדובר היה בתהליך הדרגתי, שבסופו פרצו כלפי חוץ תפיסות ותחושות שבעבעו מתחת לפני הקרקע במשך שנים ארוכות.
"אנטומיה של רצח עם: חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ", עם עובד, עמר ברטוב, 352 עמודים
היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו / שלמה אברמוביץ'
במהלך מלחמת העולם השנייה פעל בלוב מחנה ריכוז בשם ג'אדו. על מה שקרה שם אפשר ללמוד מיומנו של יוסף דעדוש, ממנהיגי הקהילה היהודית בבנגאזי. לילה אחר לילה, הוא העלה על כתב את סיפורו בעיפרון, בעודו מסתתר מעיניהם של השומרים האיטלקים, הגרמנים והערבים. במשך כ-70 שנה, איש לא ידע על קיומו של היומן. לאחר שנמצא, נדרשו עוד ארבע שנים נוספות על מנת לפענח את הכתוב בו. ספרו של שלמה אברמוביץ' מגיש קטעים מהיומן בליווי הערות ומחקר היסטורי. הקוראים לומדים על אירועי השואה בלוב, החל מהוצאת היהודים מבתיהם, דרך לקיחתם למחנה הריכוז וכלה בשהותם שם. כאשר דעדוש קיבל הזדמנות להימלט מרשימות המשלוח אל ג'אדו, הוא סירב באמירה כי "למקום שאליו הולכים כל אחיי היהודים - אלך גם אני". סירובו האמיץ חשף אותו למציאות איומה של עינויים, רעב, מחלות ומוות. בינואר 1943 המחנה נכבש ושוחרר על ידי הצבא הבריטי.
"היומן הגנוז ממחנה הריכוז ג'אדו: סיפורה של שואה נעלמה בלוב (מיומנו של יוסף דעדוש)", שלמה אברמוביץ', ידיעות ספרים, 192 עמודים
הספרנית מאושוויץ / אנטוניו איטורבה
לצד ספרים מחקריים, על השואה נכתבו מאז שנות ה-40 גם ספרים עלילתיים רבים. "הספרנית מאושוויץ" הוא רומן היסטורי, המבוסס על סיפור אמיתי, ומספר על נערה יהודייה בשם דיטה, שמקבלת על עצמה משימה חשובה מאין כמוה: לשמש בתור "הספרנית" של מחנה ההשמדה, השומרת על ספריהם של היהודים במחנה, מבלי ידיעתם של הנאצים. ידוע כי אם הספרים יימצאו, העונש על כך יהיה מוות מיידי. במקום שמסמל את הרוע האנושי בצורתו המוחלטת, הספרים מספקים לקורבנות הזוועות רגעים חטופים של תקווה, זכרונות מתוקים ובריחה אל מחוזות הדמיון.
"הספרנית מאושוויץ", אנטוניו איטורבה, תרגום: יוסי טל, כתר, 449 עמודים
999 נשים צעירות / הת'ר דיון מאקאדם
ב-25 במרץ 1942 יצאה רכבת מהעיירה פופרד שבסלובקיה, ועליה 999 נשים ונערות יהודיות צעירות. זהו היה הטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ. הספר הזה, מאת הת'ר דיון מאקאדם, כותבת ועיתונאית הפועלת נגד הכחשת השואה, מביא את סיפורן של הנשים האלה: צעירות שלא פשעו כלפי איש ושעזבו את בתיהן על מנת לעבוד במפעל של הממשל, מבלי לדעת לאיזה גורל מצמית הן נוסעות. רבות מהן הכירו זו את זו עוד לפני כן, מחיי העיירה. בסופו של דבר, רק מעטות מהן שרדו. הספר נשען על שורה של ראיונות מקיפים עם ניצולות שואה ומחקר היסטורי המבוסס על מסמכים ודיווחים של עדי ראייה. "הזיכרונות דוהים. אך האמת קיימת, אם יודעים היכן למצוא אותה", מצהירה הכותבת בראשית הספר.
"999 נשים צעירות: סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ", הת'ר דיון מאקאדם, תרגום: אסף כהן, הוצאת מטר, 449 עמודים
ציפור לבנה / ר"ג פלאסיו
ר"ג פלאסיו מוכרת לקהל הקוראים הבינלאומי מספרה "פלא", שזכה להצלחה רבה גם בארצנו. "ציפור לבנה", הרומן הגרפי הראשון שלה, מאיר צד חדש ורך יותר בקורותיה של אחת הדמויות מהספר ההוא - נער מהיר חימה בשם ג'וליאן (עם זאת, הספר גם עומד כיצירה בפני עצמו). בשיחות בין ג'וליאן לסבתו, היא מגוללת בפניו את ימיה בשואה, כילדה יהודייה שהסתתרה אצל משפחה זרה בכפר בצרפת. דרך הסיפור הזה, עוסקת המחברת בשאלות של הקרבה, אומץ והליכה נגד הזרם, גם כשהמחיר ברור. "תמיד צריך אומץ כדי להיום אדם טוב, אבל באותם ימים, כשזה היה עלול לסכן את חייך, טוב לב היה כמו נס. זה היה האור באפלה. זו תמצית האנושיות שלנו. זאת התקווה", אומרת הסבתא לנכד.
"ציפור לבנה", ר"ג פלאסיו, תרגום: שהם סמיט ואמנון כץ, הוצאת זמורה, 224 עמודים
אקסטזה טוטאלית / נורמן אולר
הספר "אקסטזה טוטאלית" אינו מביא את סיפוריהם של הקורבנות, אלא מבקש לתאר את האופן שבו הרוצחים הפכו לרוצחים, תוך התמקדות בהיבט אחד ובלתי מדובר: השימוש הרב בסמים שהיה שגור בקרב נאצים מכל הדרגים. הכותב נורמן אולר, סופר ועיתונאי, נעזר בהיסטוריון הנס מומזן, ויחד השניים חשפו חומרים שטרם פורסמו בעבר.
המחקר נפתח בתקיפה הנאצית על צרפת בשנת 1940, אז חיילי הוורמאכט פעלו תחת השפעתם של 35 מיליון כדורי פרוויטין, אשר עודדו אותם בעת ההפצצות הממושכות. מאז, מסביר הכותב, הדבר הפך לשיטה. וכך, על אף שבאופן רשמי נוהלה מדיניות מחמירה נגד סמים בגרמניה הנאצית, סמים קשים וממריצים היו נגישים לאזרחים גרמנים רבים - מרופאים, דרך עקרות בית וילדים ועד לחיילי הצבא, האס-אס וטייסי הלופטוואפה. מתברר כי גם היטלר עצמו נעזר בשלל תמריצים, בעוד שפיקד ותכנן פעולות אימתניות שעלו בחייהם של מיליוני בני אדם. הספר מסביר כי אומנם אי אפשר להסביר את זוועות הנאציזם באמצעות שימוש בסמים בלבד, אך מציע כי החומרים הללו סייעו להעצים בשטח את הביטויים האכזריים של התהליכים הסוציולוגיים, ההיסטוריים והפוליטיים הממושכים.
"אקסטזה טוטאלית", נורמן אולר, תרגום: יונתן ניראד, הוצאת מטר, 336 עמודים
אושוויץ, גיהינום של מטה / יורם פרי
במשך שנים, העורך דין וההיסטוריון יורם פרי חקר את אושוויץ. לאחר שביקר עשרות פעמים במחנות הריכוז וההשמדה כמדריך, החליט אף לכתוב ספר על המקום ההוא, שהוא מגדיר בתור "גיהנום של מטה". ספרו כולל עדויות, תרשימים ותמונות לצד מחקר היסטורי מקיף, על קורותיהם של היהודים שהגיעו למחנה ועל גורלם, אך לא פחות מכך, גם על ההקשר הרחב שבו המחנה התקיים, ועל האופן שבו התייחס אליו העולם בזמן אמת. בין היתר, הוא מתמקד במדיניות של ארצות הברית ובריטניה בשנות המלחמה, ומעלה את הטענה כי מנהיגי המדינות הללו ידעו על המתרחש באושוויץ מתצלומי אוויר ועדויות, אך לא פעלו בנדון. לדבריו, הן שאפו לפגוע בתעשייה הגרמנית, אך נותרו אדישות לגורל היהודים במשך זמן רב. עוד הוא כותב על היחסים שהתקיימו בין היטלר והנאצים לבין החברות האזרחיות במשק הגרמני, שחלקן ממשיכות לפעול גם כיום, ואף עומדות בקשרי מסחר עם ישראל.
"אושוויץ, גיהנום של מטה", יורם פרי, 2021
אני לא עוזב / תמי שם-טוב
ספר הנוער הזה ממשיך היכן שעצר קודמו, "אני לא גנב". תמי שם-טוב, זוכת פרס ביאליק ופרס לאה גולדברג, שבה לסיפורם של איצ'ו ורוזי, שלא סבלו זה את זה בימיהם בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. כעת, מחוץ לבית היתומים, הם נאלצים להתיידד ולשתף פעולה על מנת לשרוד, ומשתמשים בשיעורים לחיים שלמדו מקורצא'ק, המחנך הדגול. שם-טוב אמרה על ספרה: "אחרי שהספר 'אני לא גנב' יצא לאור, לא יכולתי להשתחרר ממנו. הדמויות לא הניחו לי, ואולי זאת אני שלא הנחתי להן. ידעתי - אני לא יכולה להציל את האנשים האמיתיים: את יאנוש קורצ'אק, את סטפה וילצ'ינסקה ואת הילדים שהיו איתם בבית היתומים בשעת מלחמה. אבל מה עם אלה שהמצאתי, ובסוף הספר נשארו שם? מה עם איצ'ו? מה עם חנה? ורוזי? החלטתי לחזור לעולם שלהם והפעם כדי להציל אותם: ילדים דמיוניים בתוך מציאות אמיתית שהשתנתה מקצה לקצה".
"אני לא עוזב", תמי שם טוב, כנרת זמורה דביר, 272 עמודים
