אם הייתי יכולה לתת עצה אחת ליוצרים או למפיצים של סדרות טלוויזיה, הייתי מייעצת להם לא לייצר ציפיות. אני יודעת שזה מנוגד לכל אינטרס שיווקי, ושבשפע הטלוויזיוני שקיים היום - בעיקר ביקום האינסופי של נטפליקס בו בכל דקה נולדת סדרה חדשה - אתה חייב לשווק כדי לבלוט. ועדיין, לא פעם נדמה שמה שהורג סדרות במקום לחשל אותן הן הציפיות איתן מגיעים הצופים עוד מהבית.
"מכשפת" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
"מכשפת", הפנטזיה החדשה של נטפליקס שעלתה בסוף השבוע האחרון, צולמה במשך יותר משנה ועלתה לחברה מאות מליוני דולרים. היא אחת מהטוענות לכתר של "משחקי הכס" (כשבמקביל היא לווה אלמנטים מסדרות נוספות) ולא מהססת להשתמש בזה, אבל בסופו של יום היא עוד סדרת פנטזיה ילדותית, שגם הר המזומנים שהומטר עליה מהמסוק של ענקית הסטרימינג לא הצליח להפוך אותה לסדרה טובה אלא רק ליקרה. למרבה הצער כל הכסף שהושקע ב"מכשפת" הוסלל כנראה לוויזואליה כמו ניצבים, סטים, צילום כיוצא באלה, והזניח אלמנטים קצת פחות מעניינים כמו תסריט ומשחק.
מתוך "מכשפת"מתוך "מכשפת"
השקיעו בהכל - חוץ מבתסריט ובעלילה. מתוך "מכשפת"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
כיאה לנטפליקס, עומדים מאחורי היצירה שמות מרשימים. התסריט נכתב כפריקוול לאגדות הקאנוניות של המלך ארתור, ומבוסס על רומן גרפי שכתב המאייר פרנק מילר ("סין סיטי"), עם התסריטאי תומס ווילר. מכיוון שהעלילה אמורה לעקוב אחר האירועים שקדמו לעלילת האגדות, הרשו לעצמם התסריטאים להתעלל קצת בנרטיב המוכר ולהוסיף לו פה ושם אלמנטים עכשוויים יותר. הגיבורה היא אישה, נימואה (שמגלמת קתרין לנגפורד, "13 סיבות"), שחווה ילדות עוינת בכפר בני הפיות בעקבות כוחות כישוף שקיבלה שלא באשמתה. היא זו שמביאה למלך ארתור את אקסקליבר, החרב המפורסמת, ולימים היא תהפוך לגבירת האגם.
הקוסם מרלין, זה שתופס בדרך כלל חלק מרכזי בעלילה (ומגולם על ידי גוסטב סקארסגארד ("הוויקינגים", "ווסטוורלד"), נמצא כרגע בתקופה שיעדיף לשכוח - מגע הקסם שלו אבד והוא בעיקר מתנחם באלכוהול עד שהחרב תגיע. הגיוון האתני האהוב כל כך על נטפליקס הפך את המלך ארתור הצעיר - שבשלב זה הוא עדיין אביר נודד (דבון טרל) - לכהה עור, תוך התעלמות מוחלטת מהשאלה האם הדבר אפשרי מבחינה היסטורית. האויבים הפלדינים של בני הפיות, שאחראים לסצנות הקרב ההמוניות סטייל "משחקי הכס" (אפילו הפסקול מסמן לנו שמדובר במחווה) ולפורנוגרפיה האלימה, מסמנים את הקו האנטי-דתי שגם הוא פופולארי לאחרונה בסדרות של נטפליקס.
מתוך "מכשפת"מתוך "מכשפת"
אם ארתור היה כהה עור. מתוך "מכשפת"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
כל אלה לא אמורים לעצבן את הצופים - אחרי הכל מדובר בפנטזיה - כל עוד המוצר הסופי מצדיק את תואר "סדרת הדגל" שהוצמד ל"מכשפת" עוד לפני שנחתה על מדף הסטרימר שלכם. אלא ש"מכשפת" סובלת מפגמים בסיסיים, שבהתאמה גורמים גם לצופים שלה לסבול. בין אם אתם מיודעים עם אגדות המלך ארתור ובין אם הגעתם ל"מכשפת" טאבולה ראסה יהיה קשה להתעלם מהנוסחתיות נטולת המעוף של העלילה (למה לעזאזל היא לא מפעילה את הקסמים שלה כשהיא צריכה?!), מהכתיבה שמתאימה לסדרות נוער יותר מאשר לאגדה למבוגרים, מאיטיות עצלה בהתקדמות הסיפור וממשחק עצי של כל הדמויות כמעט (למעט מרלין של סקראסגארד, שמבהיר כמה אפשר היה להציל מהתסריט אם המשחק היה קצת יותר ראוי) ודמויות מקובעות, שלא מאפשרים היקשרות של הצופה.
מתוך "מכשפת"מתוך "מכשפת"
מציל את הסדרה. סקארסגארד מתוך "מכשפת"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
כל המרכיבים של "משחקי הכס" - הומור, תחכום, משחק מעולה וחוכמה פוליטית שאפשרו גם לצופים שלא מתחברים לז'אנר ליהנות ממנה - לא מתקיימים בעולם של "מכשפת". היא אמנם משתפרת קלות באמצע העונה, אבל מי רוצה להתמסר לסדרה שמסתמכת על צפיית בינג' כשהמחצית הראשונה שלה מתקשה להחזיק את הצופה שלה ער? למרות הכסף הרב שנשפך עליה "מכשפת" מקמצת באחד המרכיבים האטרקטיביים בסדרה - קסמים. מה שמשאיר אותנו עם סדרה מושקעת שלא עושה חשק להשקיע בה.