כאילו שהחיים של מאיסה עבד אלהאדי לא היו מספיק מסובכים בתור צעירה פלסטינית עם תעודת זהות כחולה - שהיא גם אישה משוחררת, ועוד שחקנית רחמנא ליצלן, כעת מצטרף לתמהיל חייה גם התפקיד הראשי בסדרה החדשה "נאפס" (המשודרת בימי ה' ב-HOT3 וב-HOT VOD), שעלול לסבך לה את החיים אפילו עוד יותר. אבל מבחינתה, המורכבות הזאת היא מה שמניע את התשוקה האמנותית שלה, גם כשהדמות ההוללת שלה ב"נאפס" קרובה אליה יותר מכל אחת אחרת שגילמה בעבר. גרסה קיצונית של עצמה. "היא חלק ממש גדול ממני", היא אומרת בריאיון ל-ynet, "האתגר היה לנתק את עצמי ממנה, כי אני לא מספיק מעניינת".
10 צפייה בגלריה
"האתגר היה לנתק את עצמי ממנה". מאיסה עבד אלהדי
(צילום: אוהד קב, ע. צלם: נעמה ליבה, סטיילינג: איימן דאו, איפור: ח'ולוד בלקיס)
אי אפשר להגיד שעבד אלהאדי לא מעניינת. אולי לא שמעתם את שמה בעבר, וחלקכם אולי מעדיף להתעלם ממנו, אבל הנצרתית בת ה-35 היא אחת השחקניות המקומיות הפעילות ביותר כיום בעולם. לצד הופעות בהפקות ישראליות כמו הסדרות "מתים לרגע" ו"שנות ה-80" והסרטים "עניינים אישיים" של מהא חאג', "תל אביב על האש" של סאמח זועבי ו"ארץ פצועה" של ארז תדמור, היא נודדת ברחבי העולם הערבי עם תפקידים ראשיים בסרטיהם של הבמאים הפלסטינים האני אבו אסעד, מועייד עליאן, האחים טרזן וערב נאסר, ושל עלי פ. מוסטפא האמיראתי ומאי מסרי ובאסל גנדור הירדנים. בנוסף לכך, הספיקה לככב בסדרות הבריטיות "בגדד סנטרל" ו"המדינה", וכן במותחן "המלאך" של אריאל ורומן מבית נטפליקס. עם זאת, היא אף פעם לא הצליחה לחדור למרכז המיינסטרים הישראלי, מה שעשוי לקרות כעת עם "נאפס".
10 צפייה בגלריה
אחת השחקניות המקומיות הפעילות ביותר כיום בעולם. עבד אלהאדי (מימין) מתוך "נאפס"
(באדיבות HOT)
"הצטרפתי לפרויקט הזה כי הוא מייצג את הבועה שלנו", אומרת עבד אלהאדי, "זה מגוחך שבמיינסטרים הישראלי לא יודעים כלום על החברה הערבית חוץ ממה שהתקשורת המקומית רוצה לייצג ומה שנוח לקהל הישראלי להאמין בו, חוות דעת מסוימת על העם הזה. זה שהסדרה תחדור לאזור הנוחות של הקהל הישראלי זה מרתק אותי. במיוחד בתקופה הזו של הקורונה שהכול היה כמעט מת, זה מרגש". ב"נאפס", שיצרה הקולנוענית הפלסטינית ישראלית מייסלון חמוד ("לא פה לא שם") ומתרחשת ב-2008, עבד אלהאדי מגלמת את הדמות של וורדה, צעירה נצרתית שמתגוררת ביפו ביחד עם שני חבריה קייס (ריאד סלימאן) וסאלח ההומו (איימן דאו). השלושה חיים סקס, סמים ומינימל טכנו בעיר הגדולה, ומסתבכים עם ראש ארגון פשע מקומי (סלים דאו) בעקבות עסקת סמים כושלת. אם לא די בכך, צה"ל פותח במבצע "עופרת יצוקה" בעזה מה שמערבל את התסבוכת האישית עם המשבר המדיני.
צעירים פלסטינים בחיי הלילה הפרועים של תל אביב זה לא משהו שאנחנו רגילים לראות על המסך.
"אני יודעת שיש מי שיגידו שזה לא מציאותי. הישראלים מעדיפים לראות סיפור על אישה ערבייה שבורחת מההורים שלה, אישה עם חיג'אב שלכודה בחייה, ומצד שני גבר אלים שמכה ורוצח. הם לא רוצים צבעים אחרים. הם מסרבים לקבל שבכל העולם הערבי, אפילו בעזה וברמאללה ובביירות וקהיר, יש אנשים מכל הגוונים. שמרנים ושמרנים פחות, משוחררים ומשוחררים פחות. יש גם את האלימים. כשגבר ערבי רוצח את אשתו זה תמיד מוגדר כ'כבוד המשפחה', ולא משנה מה המניע מאחורי המקרה. כשגבר יהודי הורג את אשתו זה תמיד מקרה אישי. יכול להיות בגלל קנאה, או כי היא רצתה להתגרש, אבל אף פעם לא ישתמשו במושג של 'כבוד המשפחה'. ישראלים מעדיפים לראות את המגזר כממורמר ומתוסכל ועני מבחינה תרבותית, אז קשה להם לקבל סיפור על אישה ערביה רווקה, שגרה לבד, שוכבת עם גברים, מתמסטלת, הולכת למסיבות ועדיין בקשר עם ההורים שלה. זה בלתי נתפס מבחינתם. ואם היא מוסלמית, זה נראה להם לא הגיוני".
מתוך "נאפס"
(צילום: באדיבות HOT)
ומבחינת הקהל הפלסטיני, זה נראה הגיוני?
"יהיו כאלה שיראו בסדרה שיקוף של המציאות, ומצד שני כאלה שיגידו שזה נראה לא מכובד. מבחינה פוליטית ההקשר ברור, אבל הסמים והמסיבות זה לא משהו מדובר בחברה הערבית ויהיו כאלה שיחשבו שזה לא ראוי. אני מצפה לתגובות כאלה וגם לטענות על כך שזה לא סוג החירות שהחברה חותרת אליה ונלחמת עליה. יש חילוקי דעות לגבי תפיסת שונות, לגבי השאלה 'מה זה חופש?'. יש מי שייקח את זה קשה. מצד שני, אין מלחמה בינינו לבין האנשים המסורתיים. אנחנו בעולם שלנו, והם בעולם שלהם. הסדרה תעשה קצת מהומה, תעשה רעש. אנשים ידברו על זה המון. אני לא חושבת שבעולם הערבי יגידו שאין תופעות כאלה, אלא שצריך למגר אותן".
אולי הסדרה הזאת תסדוק דעות קדומות בשתי החברות - היהודית והערבית.
"אני יודעת שיהיו חילוקי דעות ויש כאלה שישבחו ויש כאלה שיתנגדו, אבל זה לא מפחיד אותי. אני לא יכולה לחכות לשמוע את התגובות משני הצדדים. אני בטוחה שיהיו כאלה שיגידו שאם אנחנו מזדהים כפלסטינים, לא צריך לתת לנו במה. 'שילכו לעזה, שילכו לרמאללה', אבל אני בטוחה שיש כאלה שיסתקרנו מהצד הזה של החברה שלנו. זה יהיה קצת נאיבי לקוות שיהיו צופים שיגידו לעצמם שאם יש פלסטינים כאלה, אז אולי לא צריך לפחד מהם. אבל בטוח שיהיו כאלה שיבואו עם ראש פתוח, ויבינו קצת יותר את המציאות שלנו, ואפילו יזדהו איתה".
"המשפחה אמרה לי שאין עתיד במשחק, אבל כשחברים של אבא שלי קראו ב'ניו יורק טיימס' שזכיתי בפרס - הוא התחיל להשוויץ בי"
עבד אלהאדי נולדה לאב רופא ואמא קוסמטיקאית, וגדלה לצד שתי אחיות ואח. אחרי התיכון היא שילבה בין עבודה יומיומית כמלצרית ללימודי חינוך וסוציולוגיה, וכן השלימה תואר בהידרותרפיה. בנוסף לכך היא ניסתה לטפח את הגשמת חלומות המשחק שלה. ההיכרות שלה עם מייסלון חמוד נעשתה בתיווכו של השחקן קייס נאשף ("אננדה"), שהמליץ עליה לסרט הסטודנטים של הבמאית. החברות שהתפתחה בין השתיים סחפה את מאיסה בת ה-24 לעולם הקולנוע, וגם לחיי הלילה של העיר הגדולה.
10 צפייה בגלריה
החברות שהתפתחה עם חמוד סחפה אותם לעולם הקולנוע. עבד אלהדי
(צילום: אוהד קב, ע. צלם: נעמה ליבה, סטיילינג: איימן דאו, איפור: ח'ולוד בלקיס)
"הייתה לנו שיחה מאוד ארוכה ולמרות שבסוף לא שיחקתי בסרט, נהיינו חברות מאוד קרובות", נזכרת מאיסה. "עברתי ליפו כדי לעשות סטאז' בהידרותרפיה תל השומר, ואחרי חודשיים כבר עברנו לגור ביחד כשותפות. גם כשחזרתי לנצרת בשלב מסוים שמרנו על הקשר, וכל הזמן הייתי ישנה ומתנחלת אצלה". חוץ ממגורים משותפים, שתי החברות חלקו גם בילויים ליליים סוערים דומים לאלו של גיבורי "נאפס", המבוססת לדברי עבד אלהאדי על אנשים אמיתיים מהבועה אותה חוותה בחיי הלילה, בגרסה המוקצנת שלהם. זו אומנם לא הפעם הראשונה שמאיסה מביאה הופעה מלאת חושניות למסך (ר"ע סצנת הטנגו שלה ב"עניינים אישיים"), אבל ב"נאפס" יש התייחסות יותר ישירה למיניות, לא משהו שנהוג לדבר עליו בחופשיות בחברה המסורתית. לא שזה מפריע לעבד אלהאדי יותר מדי.
"אני באה ממשפחה שהיא יחסית ליברלית. הוריי מאמינים בחופש הביטוי, ושניהם אנשים מאוד חזקים. נראה לי שזה עבר אליי באופן תורשתי, ומאיך שהם גידלו אותי", היא מספרת אך מודה שבמקביל הם גם לא עודדו אותה להיכנס להרפתקת השואוביז. "אני יודעת שבחרתי במקצוע בעייתי - ולא רק בחברה הערבית. אני מכירה הרבה שחקניות ישראליות, צרפתיות ואחרות. התגובות של ההורים שלהן היו זהות לאלו של ההורים שלי: 'אין מספיק עבודה, אין תמיד כסף, יש תאריך תפוגה כי את מתבגרת, את טסה כל הזמן ואין לך חיים. יש מצב שתתעסקי עם חלאות, יש מצב שתצטרכי להתפשט, יש מצב שתצטרכי לקבל הרבה החלטות קשות'. בהתחלה במשפחה אמרו לי לחשוב על זה טוב, כי אין עתיד. הנדנוד הזה התחיל להיעלם אחרי הפעם הראשונה שטסתי לדובאי וקיבלתי פרס גדול. חברים של אבא שלי קראו על זה ב'ניו יורק טיימס' והתקשרו אליו. ואז הוא היה מאוד גאה והתחיל להשוויץ בי".
10 צפייה בגלריה
מאיסה עבד אלהדי
(צילום: אוהד קב, ע. צלם: נעמה ליבה, סטיילינג: איימן דאו, איפור: ח'ולוד בלקיס)
בעוד שהפתיחות המינית והשיח על סמים ב"נאפס" הם הדברים שעלולים לעורר תרעומת במגזר, בציבור הישראלי השערוריה הגדולה ביותר עלולה להתעורר בעקבות סצנה המופיעה בפרק הראשון, שבה קושרת הבמאית חמוד בין הכיבוש לשואה. וורדה, שכמו מאיסה לומדת משחק, מקריאה בפני המורה שלה (שלומי אלקבץ) טקסט של דמות בשם חיה, ניצולת השואה ממחזהו של יהושע סובול "גטו". עבד אלהאדי מבהירה שלמרות שהיא מכירה בסבל היהודים בשואה, היא סבורה שיש קווים מקבילים בין חוויית קורבנות השואה לחוויה הפלסטינית כיום.
"זו פלסטינית שחיה באופן ישיר ומול הכיבוש כמי שיש לה אזרחות, אבל לא יכולה לגור ב-73 אחוז משטחי המדינה כי היא ערביה. כשתנאי הקבלה לאוניברסיטאות וגם למקומות הם כל כך קשים", היא מסבירה וחולקת חוויות אישיות שלה מההתמודדות מול הישראלים. "כשרציתי לעבוד בהידרותרפיה והגשתי מועמדות, ביקשו ממני שאשלח תמונה כדי לראות איזה סוג של ערבייה אני. מה שהיה באירופה במלחמת העולם השנייה זה שלא קיבלו יהודים בגלל שהם יהודים. עכשיו אני נמצאת במקום שהסבא של הסבא של הסבא של הסבא שלי היה פה. הבית של סבתא שלי עומד עדיין בציפורי, שזה חמש דקות נסיעה מאיפה שאני גרה, אבל אני לא יכולה לבקר שם. לא מוכנים להכיר בזהות העצמית שלי, ומפחדים ממני כי בתור פלסטינית אני תמיד נחשבת כטרוריסטית. אני לא מכירה חצי מהמשפחה שלי, סבא שלי הלך לעולמו בלי שזכה לראות את קרוביו. האנשים שאני מזדהה איתם נמצאים בסגר בעזה, ואחותי שנשואה לתושב חברון לא יכולה באמת לגור איתו, והוא לא יכול לבקר אותה. זה מטורף לגמרי".
ועדיין, זה רחוק מאוד מזוועות השואה.
"מה ההבדל ביני לבין חיה? אין הבדל. נכון, לא נשרפנו בתנורים, אבל יש מיליוני פלסטינים שגורשו ולא יכולים לחזור לביתם. לא אכפת לי אם יקללו אותי אבל זכות השיבה היא המהות של העם הפלסטיני ושלי באופן אישי כאן. אני יודעת שמה שקרה במלחמת העולם השנייה להומואים, לנכים, לשחורים ובמיוחד ליהודים זה איום ונורא. אני לא רוצה לתאר לעצמי את הפחד שהם חוו, אני מבינה את זה למרות שלא חוויתי את זה באופן אישי. אני מזדהה עם כל אחד שעבר את מה שהיה בשואה. זה אבל לאנושות כולה. אבל מה שנעשה לי ולעם שלי, זה דומה למה שנעשה להם".
בעבר גילמה השחקנית חיה סמיר את הדמות של חיה מ"גטו" על הבמה. אם יציעו לך את התפקיד, תקחי אותו?
"חיה היא דמות שאני מזדהה איתה ומתחברת אליה ברמת הסבל האנושי, אז בגלל זה אשמח לגלם אותה".
ומה עם דמויות של ישראליות? יש לך התנגדות עקרונית לגלם כאלה?
"החיבור שלי לדמויות בא ממקום אישי ואנושי ולא על בסיס לאום, לכן אשמח לגלם דמות יהודית ישראלית אם אני מתחברת לדמות".
10 צפייה בגלריה
"החיבור שלי לדמויות בא ממקום אישי ואנושי ולא על בסיס לאום". עבד אלהאדי מתוך "בגדד סנטרל"
(Hulu)
"היום אין כמעט פסטיבל שאין בו סרט פלסטיני, וזה מה שנותן לי ולאחרים את החשיפה"
על אף הדברים שעבד אלהאדי מספרת, החיבור שלה לתפקידים שהיא בוחרת אינו מנותק מההקשר הפוליטי, ועל הרקע הזה היא מספרת כיצד סירבה כמה וכמה פעמים להצעות מהפקת "פאודה" כבר בעונה הראשונה, גם באלו שאחריה. "כבר בהתחלה אמרתי שאני לא רוצה את זה. אני לא חושבת שזה פוליטית נכון בשבילי", היא חושפת, "הבמאי פנה ורצה אותי, אבל כשקראתי את התסריט אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות חלק מזה". עבד אלהאדי הסכימה לפגישה מתוך נימוס, כשהיא יודעת מראש שהיא תסרב. "הרגשתי מובכת. זה הלחיץ אותי. אין לי בעיה להגיד לא לדברים כאלה, אבל לשים אותי במצב כזה. הייתי מעדיפה להגיד לא ופשוט שישחררו אותי".
מן הסתם, הזדמנות להשתלב בסדרה מושקעת כמו "פאודה" - שבהמשך גם מימשה את ההבטחה שלה בארץ ובחו"ל בחסות נטפליקס - היא לא הזדמנות שמוותרים עליה בכזאת קלות, והסוכנת ניסתה לשכנע את מאיסה לשקול שוב לעומק. "חשבתי לעצמי שפשוט אומר שקיבלתי הצעה להופיע בסרט שרציתי, אבל אז הסוכנת התקשרה ואמרה שהבמאי מוכן לדחות את הצילומים של הסצנות שלי עד שאסיים עם הצילומים של הסרט". עבד אלהאדי מספרת שלמרות כל הלחץ שהופעל עליה, בסוף סירבה סופית להצעה. זמן קצר אחר כך, היא אכן קיבלה הודעה כי התקבלה לתפקיד הראשי בהפקה שבה באמת חשקה - הדרמה הפוליטית הירדנית "3,000 לילות" של מאי מסרי, שבה גילמה אסירה בטחונית הרה. לדברי עבד אלהאדי, היא קיבלה פניות מהפקת "פאודה" גם לעונה השנייה והשלישית, אך עמדה בסירובה: "כשקראתי את התסריט לא האמנתי לגודל הפרופגנדה והשקר שיש שם. אני לא יכולה להיות חלק מזה. אני מעדיפה לשבת בבית בלי כסף ובלי לעבוד, רק לא לעשות טעויות. זאת המלחמה שלי, וככה אני נלחמת".
היום כשהטלוויזיה הישראלית פורחת בחו"ל זה דווקא ערוץ לפרוץ החוצה.
"הפריצה שלי לא הגיעה מפרויקטים ישראלים אלא מהפקות עצמאיות פלסטיניות. היום אין כמעט פסטיבל שאין בו סרט פלסטיני וזה מה שנותן לי ולאחרים כמו עלי סלימאן, קייס נאשף ולים לובאני (שחקנית פלסטינית, א"ב) את החשיפה. לשחקנים לבנונים, מיצרים וירדנים ובשאר המקומות יש תעשייה משלהם. אני לא יכולה להגיד שיש פה תעשייה פלסטינית. אז אם את לא משתפשפת בדרמות הטלוויזיה במדינה שלך זה משאיר אותך רעננה, ופנויה לקבל פרויקטים בחו"ל".
היוצרים בעולם הערבי לא מסתכלים עליך בחשדנות בתור אזרחית ישראלית?
"אני עובדת יותר עם סרטים עצמאיים בעולם הערבי, פחות בסרטי מיינסטרים. וליוצרים העצמאיים אין בעיה לעבוד עם שחקנים פלסטינים ישראלים. אני נפגשת הרבה עם במאים מהעולם הערבי והם מבינים מי אני ומאיפה אני באה. תמיד יש את הקונפליקט הזה. האם לעבוד אם ישראלים, האם לא? אבל ברוב המקרים יש קבלה שלנו".
10 צפייה בגלריה
"אם את לא משתפשפת בדרמות הטלוויזיה במדינה שלך זה משאיר אותך רעננה, ופנויה לקבל פרויקטים בחו"ל". עבד אלהאדי מתוך "המלאך"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מצד אחד, עבד אלהאדי מסרבת להפקות בסדר גודל של "פאודה", ומצד שני, כדי לצלם את "נאפס", היא נדרשה למאמץ לא פשוט מכיוון שבו זמנית צילמה שני פרויקטים אחרים בירדן, והיא לא הייתה מוכנה לוותר על אף אחד מהם. "נלחמתי כדי שאוכל להשתתף בשלושתם. כל הזמן הייתי על הציר של תל אביב-עמאן, עמאן-תל אביב. שלושה שבועות שבמהלכם לא היה לי יום אחד של חופש. זה היה מאוד קשה מבחינה פיזית, אבל גם מנטלית כי הייתי צריכה כל הזמן להתנתק מדמות אחת ולהיכנס לאחרת, ואז שוב פעם לחזור לדמות הקודמת. אני מקווה שאני לא אצטרך לחוות את זה שוב, אבל הצלחתי", היא מספרת וחולקת גם הקרבה נוספת שעשתה לצורך "נאפס" - שינוי התסרוקת משיער ארוך ושופע לפוני וקארה: "בעבר במאים אהבו את השיער המשוגע שלי, ותמיד אמרו לי לא לגעת בו. אבל מייסלון אמרה לי שכשאצטלם לפרויקט שלה היא רוצה אותי עם פוני וקארה. קצת פחדתי מזה כי אני אוהבת את השיער שלי".
עבד אלהאדי מעידה על עצמה כאדם לא פוליטי במיוחד, ועייפות החומר ניכרת גם בחיי היומיום, אבל ככל שמדובר בהופעותיה על המסך היא מתעקשת להילחם על הערכים שהיא עומדת מאחוריהם כשחקנית. "אני מבינה שאני לא בן אדם פוליטי ואני לא יכולה להתעסק כל הזמן בפוליטיקה. זה גדול ממני. אני בחרתי את המלחמה שלי, ואיפה אני עושה אותה", היא אומרת. היא גם מודה שמניפסטים פוליטיים קולנועיים לא עובדים, ולכן דווקא סיפורים אישיים מורכבים הם אלו שעשויים לפתוח דרך לשיח מפרה. "זה קורה בסדרה ואפילו בסרטים הפלסטיניים האחרונים. הכיבוש תמיד שם, אי אפשר להתנתק ממנו, אבל השאיפה היא לספר על המציאות מתוך נקודת מבט אישית. ככל שהשנים עוברות, אנשים מבינים שצריך לדבר על דברים. כדי להגיע לשחרור שאנחנו רוצים להגיע אליו, צריך להשתחרר מבפנים. ככה זה גם בקולנוע. נמאס לספר כל הזמן את הסיפור של פליט שלא יכול לחזור, כולם מכירים את זה. אבל חשוב להראות את מה שמתרחש לבני אדם במקום הזה. לפני שאנחנו מגיעים לשחרור כל כך גדול ועוצמתי, צריך לעבוד מבפנים. זה התפקיד של הקולנוענים והאמנים".
10 צפייה בגלריה
"לפני שאנחנו מגיעים לשחרור כל כך גדול ועוצמתי, צריך לעבוד מבפנים". עבד אלהדי
(צילום: אוהד קב, ע. צלם: נעמה ליבה, סטיילינג: איימן דאו, איפור: ח'ולוד בלקיס)
כשמדברים על סיפורים אישיים מהחיים, עולם התרבות הישראלי מביא עימו מסר חיובי ותקווה לעתיד טוב יותר עם הופעתם של יותר ויותר זוגות מעורבים שיוצאים מתוך קהילת היוצרים בארץ. מלוסי אהריש וצחי הלוי, יוסף סווייד ועדי שילון, אבתיסם מראענה ובועז מנוחין וגם מייסלון חמוד עצמה שכרכה את חייה סביב מעצב התפאורה הישראלי ערד שאואט (השניים הפכו להורים לתינוקת בשנה האחרונה). גם הדמות של וורדה מתחילה את הסדרה בזוגיות עם ישראלי. מבחינת עבד אלהאדי, מדובר בדבר טבעי.
"לא צריך לראות בזה תופעה, זו צריכה להיות הנורמה", היא מצהירה, "אני זוכרת שהייתי בת שש או שבע כששמעתי ילדה אחרת אומרת שלמוסלמים ונוצרים אסור להתחתן, ואני זוכרת את הרגע הזה כי קיבלתי שוק. אמרתי לעצמי שזה לא נכון. הייתי מודאגת וחזרתי הביתה ושאלתי את אמא שלי אם זה נכון. והיא אמרה לי שזה לא נכון ושאנחנו יכולות להתחבר ולהתחתן עם כל מי שאנחנו רוצות. מהמקום שאני באה ממנו, זה לא מוזר להתחתן עם מישהו מדת אחרת, גם אם הוא יהודי. אבל אם אני בוחרת להיות עם מישהו יהודי, אז התנאי הראשון שלי זה שאם בכלל יהיו ילדים - הם יגדלו עם מודעות לזהות ולהיסטוריה שלי. הם יבינו את האמת שלי, כמו שהם יכולים גם לשמוע את האמת של הבן זוג. גם אם אני לא בן אדם פוליטי, יש לי זהות ויש לי דעות, ואני לא מוותרת על אף אחת מהן".
ככלל, את רואה ערך בחיים משותפים של הישראלים והפלסטינים במקום הזה?
"כל ניסיון שאני חווה וכל דבר שאני עושה זה מעשיר אותי, וזה פותח לי חלון לדברים שלא הייתי מודעת אליהם. אני לא גזענית. מבחינתי אדם יהודי הוא לא אויב, אני לא שופטת בן אדם. אני מסתכלת על הבן אדם, איך שהוא מכבד אותי ומנסה להבין אותי. עד כמה הראש שלו פתוח לשמוע את מה שיש לי להגיד במקום שאני נמצאת בו, כפלסטינית. אפילו אם זה נגדו. בגלל שאני חיה פה ובגלל שאני נלחמת על האנושיות ועל זכויות, אני מחפשת דרכים לשפה משותפת. אבל בגלל שאני המדוכאת פה, כשאני מנסה למצוא שפה משותפת עם הישראלי - במיוחד של המיינסטרים - הוא חייב להקשיב לי קודם.
10 צפייה בגלריה
"מבחינתי אדם יהודי הוא לא אויב, אני לא שופטת בן אדם". עבד אלהדי
(צילום: אוהד קב, ע. צלם: נעמה ליבה, סטיילינג: איימן דאו, איפור: ח'ולוד בלקיס)
"זה מתחיל מהעם והקהל הישראלי, והנכונות שלו להיפתח כדי שנוכל ליצור שיח משותף. אני אומרת את זה כי אני גרה פה. להרבה פלסטינים קשה להשלים עם מה שאני אומרת, ואני מבינה את הקושי שלהם לשמוע פלסטינית שאומרת שאולי נוכל לקיים דו-שיח או להגיע למקום ששני העמים יוכלו לחיות ביחד בראש שקט. אבל התרחיש הזה של ללכת ברחוב ולהקשיב לכל מיני שפות ולראות אנשים שונים זה מרענן, כל עוד זה לא התרחיש של הכיבוש. היינו יכולים לחיות יחד בנורמליות. זה יכול היה להיות מדהים. אבל בסוף כל זה בא על חשבוני ועל חשבון העם שלי".
