אבדה גדולה לעולם התרבות הישראלי: הסופר סמי מיכאל, מחשובי הסופרים והיוצרים של התרבות העברית החדשה, הלך לעולמו בגיל 97. מיכאל היה בין הסופרים המעוטרים בישראל: בין היתר זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נשיא המדינה לספרות, פרס עגנון, פרס ברנר, עיטור אנדרסן - מהפרסים החשובים בעולם לספרות ילדים, ועיטורים בינלאומיים ומקומיים רבים נוספים. הוא הותיר אחריו את אשתו רחל, ושני ילדים, אמיר ודקלה.
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ספד למיכאל: "תרומתו של סמי מיכאל ז"ל לתרבות ולהוויה הישראלית לא תסולא בפז. הנער שעלה מעיראק, גישר ותיווך בין נדבכי הזהות השונים שלו, והציב פסיפס נהדר של ישראליות בחלון הראווה שלנו כעם וכמדינה. בין עלייה לשורשיות ישראלית, בין חספוס בוטה לעיתים לרכות מלטפת, בין פריפריה למרכז, בין כלל עדות ישראל לבין עצמן ולבין ערביי ישראל והמזרח התיכון - הוא תמיד ידע לפסוע מעדנות, ללקט מכאן ומכאן, ולא לוותר לרגע על עמוד שדרה ערכי, חברתי, רגיש ומלא חיים.
"הוא היה ענק שבענקים, אשר זכה לכבוד רב בישראל ובעולם כולו, הותיר אחריו נכסי צאן ברזל שהפכו את ארון הספרים שלנו לעשיר ומרהיב, ובה בעת השיא ערך רב למארג הדעות ותפיסות העולם החברתיות בישראל. תנחומים למשפחתו, אוהביו, ויקיריו. יהי זכרו ברוך".
שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, ספד: "הצטערתי מאוד לשמוע על פטירתו של הסופר סמי מיכאל ז"ל, איש של מילים ודעת שחי חיים ארוכים ומלאים, שפעל ללא לאות למען צדק, שוויון וערכים חברתיים. התרבות והספרות הישראלית נהנו והתפארו מעבודתו. מורשתו, הישגיו החברתיים ויצירותיו, ימשיכו לפאר את הספרות הישראלית ויישמרו לעד בספר החיים של התרבות הישראלית, יצירות המנצחות את מבחן הזמן. תנחומיי הכנים למשפחתו. יהי זכרו ברוך".
המשורר ארז ביטון נפרד ממיכאל בשיחה עם ynet: "סמי מיכאל היה מגדולי הסופרים העבריים שלנו. הוא היה דוגמת מופת של הגירה חיובית של מי שעלה בגיל מבוגר יחסית. ללא עברית הוא צמח במסגרת תרבותית ערבית בעיראק וידע לחלץ את עצמו ממוסכמות והציב את עצמו כסופר מקורי שלא היסס לבקר את החברה הישראלית לטוב ולרע. בספרו 'שווים ושווים יותר' הוא פרץ דרך בדיון על ההגירה של יהודי המזרח ויצר תחת ידיו כמה רומנים פורצי דרך כמו 'חצוצרה בוואדי' ו'ויקטוריה' ונתן ביטוי לחיי היהודים בעיראק גם בתהליך קליטתם הלא פשוט בישראל".
סמי מיכאל נולד בעיראק ב-1926 תחת השם כאמל סאלח. מגיל צעיר גילה מודעות פוליטית והיה פעיל במפלגה הקומוניסטית העיראקית. בשנת 1948 נאלץ לברוח לאיראן ושנה מאוחר יותר עלה לישראל. את שמו המעוברת, סמי מיכאל, אימץ לאחר הגעתו לארץ. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטת חיפה, בחוגים לפסיכולוגיה וספרות ערבית.
פרסומו הראשון של מיכאל ככותב הופיע בעיתונות הערבית, כיהודי היחיד שהתקבל כחבר מערכת בעיתון "אל איתיחאד", שבו שימש ככתב ועורך. ב-1974 ראה אור ספרו הראשון, "שווים ושווים יותר", רומן המתאר את תהליך התפוררותה של משפחת עולים מעיראק בעקבות קשיי התאקלמותה בישראל. החיים במעברה והמתח העדתי בין הממסד האשכנזי לבין עולי ארצות המזרח היה בסיסו של הרומן. מאז צאתו לאור, הפך שם הספר למטבע לשון שגור במאבקם של יוצאי ארצות המזרח לשוויון חברתי בישראל של שנות ה-70. עד מהרה כבש מיכאל מקום של כבוד בספרות העברית. מכלול יצירתו כולל רומנים, נובלות וספרים לבני הנעורים.
כתיבתו של מיכאל התאפיינה בריאליזם השואב את השראתו מעולמו האישי של היוצר. חלק בלתי נפרד מכתיבתו היה גם עיסוק בסוגיות חברתיות בוערות בחברה הישראלית: יחסים בין-עדתיים, יחסי יהודים-ערבים, שאלות פוליטיות-חברתיות ושאלות הנוגעות לזהות היהודית-ישראלית. לצד פעילותו הספרותית הענפה כסופר וכמתרגם (שבין היתר תרגם לעברית את הטרילוגיה הקהירית של הסופר המצרי נגיב מחפוז), עסק גם בפעילות פוליטית. כך, למשל, היה בין היוצרים הישראלים הראשונים שהוזמנו להרצות בקהיר לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים.
במהלך האינתיפאדה הראשונה השתתף מיכאל במשלחת של אנשי רוח פעילים בתנועת "שלום עכשיו", שפרצו את מחסומי צה"ל המקיפים את חברון הנצורה. כמו כן, הוא היה בין חותמי העצומה הקוראת להידברות עם הפלסטינים שהופיעה ב-1987 בכתב העת "עיתון 77". ב-1988 הצטרף לרשימת "רצ" לכנסת ישראל, והיה בין האמנים ואישי ציבור שקראו להקמת מדינה פלסטינית לצדה של ישראל. פעילותו הציבורית של מיכאל לא פסקה לאורך השנים, והוא התבטא מפעם לפעם באופן חריף כנגד מדיניות הממשלה בתחומים החברתיים. כמו כן, מיכאל כיהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח במשך 22 שנה, עד ספטמבר 2023 - ומאז כיהן כנשיא הכבוד של הארגון.
ספריו של מיכאל קיבלו הכרה ממסדית, כמו גם פופולריות גדולה בציבור. בין ספריו שנכנסו לתוכניות הלימודים במערכת החינוך ניתן למנות את: "חצוצרה בוואדי" (1987), "חסות" (1975), "סופה בין הדקלים" (1975) ו"חופן של ערפל" (1979). ב-2016 עמדו ספריו של מיכאל במרכזו של דיון ציבורי כאשר ועדת ביטון שמינה משרד החינוך החליטה להוציא מרשימת ספרי החובה לבגרות את "חצוצרה בוואדי" ו"חסות", ובמקומם המליצה על ספרו "חופן של ערפל". היו שראו בכך החלטה שנבעה ממניעים פוליטיים, שכן שני ספריו שהוצאו מהרשימה עוסקים ביחסים בין יהודים וערבים. חברי הוועדה הכחישו אז את הטענות והסבירו את החלטה בכך שראוי ללמוד ספרים של מיכאל שהציבור פחות נחשף אליהם עד כה.
