חמש שנים חלפו מאז מותו המפתיע של מוטי קירשנבאום בגיל 76 - נקודה בזמן שמבקשת לחזור ולהתרפק על תחנות חייו של שועל הטלוויזיה הוותיק. אולם כשמדובר בקירשנבאום, אדם עם רזומה בן כמעט שישה עשורים, כתבת פרופיל שכזו תצריך סגר קצת יותר ארוך מהנוכחי. אבל הסיפור של קירשנבאום גדול מסך חלקיו, דמותו חסרה בנוף הטלוויזיוני והגעגוע אליו מבקש שלפחות ננסה.
מוטי קישרנבאוםמוטי קישרנבאום
מוטי קישרנבאום
(צילום: גלעד קוולרצ'יק)
הוא נולד ביום כיפור בשנת 1939, תינוק שמנמן ששקל ארבעה קילוגרם, ילד שני להורים ילידי ורשה, שעלו לארץ והתמקמו בכפר סבא. בשעות שלפני הלידה אביו התרוצץ בכל הישוב עד שאיתר את המונית היחידה שהייתה בו, וזו לקחה אותם לבית החולים. בת שבע ואברהם קירשנבאום רשמו לעצמם עוד ניצחון על החיים. אברהם קירשנבאום הגיע ממשפחה מרודה, התייתם מאביו כשהיה ילד ומגיל 11 פרנס את אמא שלו ממכירת סחורה בין הכפרים בפולין. אמא שלו הגיעה ממשפחה אמידה יותר אבל איבדה את כל האחים שלה בשואה, חוץ מאחד. החיים הפכו אותם לריאליסטים, חשדנים וצנועים עד כדי ספרטניות. ארבעתם - רותי, הבת הבכורה, מוטי ושני ההורים - חיו בבית קטן בן שני חדרים עם מקלחת ושירותים בחצר, והתפרנסו מחנות לבגדי "אתא".
מוטי קירשנבאוםמוטי קירשנבאום
מוטי קירשנבאום
(צילום: באדיבות איתמר זלץ)
מוטי היה ילד תנובה, כלומר ילד שגדל על הלבן, הגבינה, החלב, הביצים והעוף של תנובה, בתקופת טרום המדינה תחת שלטון הבריטים. מדי יום היה מגיע איש לח"י מהפרדסים הסמוכים, יושב איתם לארוחת צהריים והולך. אחת לכמה זמן היו הבריטים מגיעים לבצע חיפוש בבית ומוטי הילד היה מבקש מהם בולים לאוסף שלו. פעם אחת הם ערמו את כל הרהיטים בחצר וההורים שלו עמדו והביטו בהם בלי פחד, תמונה שתחזור אל מוטי העיתונאי בעתיד, כשיצלם כתבה על המסתערבים במהלך פשיטה על בית בשטחים בניסיון ללכוד מבוקש. למרות הצניעות, זה היה אחד הבתים היחידים שהיו בהם רדיו ופסנתר עוד לפני שהיה בו מקרר.
סביב הרדיו התקבצו כל השכנים שלהם כדי להקשיב לספירת הקולות של כ"ט בנובמבר, שאחריה כל כפר סבא רקדה ברחובות בפיג'מות ובקפה פידלר חילקו משקאות חינם. על הפסנתר ניגנה אחותו הגדולה, כמתחייב מהחינוך הפולני. מוטי תיעב את הנגינה שלה ואיים לקפוץ מהגגון של השירותים אם היא לא תפסיק. אבל המצב רק החמיר - משפחות נוספות ביקשו מאבא של מוטי לאפשר לילדות שלהן לנגן על הכלי, שנדיר היה למצוא בעת ההיא בבתים פרטיים. הוא הסכים, והפסנתר עבד כמעט בכל שעות היום, למגינת ליבו של מוטי הצעיר. בניגוד לאחותו הגדולה, מוטי היה ילד נמוך מאוד. בבר המצווה שלו הוא עדיין הצליח לעמוד זקוף מתחת לשולחן ומכיוון שאבא שלו היה גבוה ואמא שלו נמוכה, כולם היו בטוחים שהוא לקח את הגנים של האמא, עד שלקראת הצבא הוא הדביק את הפער והתארך.
מוטי קירשנבאוםמוטי קירשנבאום
לקח לבסוף את הגנים של אביו. מוטי קירשנבאום
(צילום: באדיבות איתמר זלץ)
לנתניה עברה משפחת קירשנבאום כשמוטי בן ה-11 ממרר בבכי כל הדרך, ומתעקש שהוא לא רוצה לעזוב את כפר סבא. זה לקח לו שנתיים-שלוש עד שהוא הצטרף לצופים והפך לראש שבט צעיר מאוד בעקבות עזיבתם של רוב ראשי השבטים, שהשאירו אחריהם ואקום מנהיגותי. יחד הם צעדו ברחובות ושרו שירי לכת פשיסטים מבלי שיהיה להם מושג מה הם בעצם שרים. בניגוד להורים שלו, מוטי לא גילה נטייה למסחר אלא דווקא לחקלאות. הוא בנה פינת חי וירק על גג הבית בנתניה ובהמשך גם התעקש ללמוד בבית ספר חקלאי, למורת רוחם של ההורים שנאלצו לוותר על חלום דור ההמשך בחנות הבגדים. הם ידעו שזה חסר סיכוי - כשמוטי ורותי התבקשו לשמור פעם על החנות במשך שבוע כששני ההורים נסעו, הצאצא הצעיר התעמר בקונים ובסופו של דבר המליץ להם בטון אדיש שיערכו את הקניות שלהם במקום אחר.

מה"למל'ה" השכבתי לכותב המערכונים של שישי בערב

בשנת 54' נחת קירשנבאום הנרגש בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, היישר לכיתה י'. ילד עירוני יחיד (כמעט) בין ילדי מושבות אליטיסטים, שהביטו בו ותהו אם הוא מבין משהו בחקלאות. מטרת בית הספר הייתה להוציא "חקלאים משכילים", ושכר הלימוד היה יקר: 700 לירות בשנה. הוא התחבר עם איתמר זלץ, בן הסוחרים השני שלמד בשכבה מעליו ולקח על עצמו את התפקיד כפוי הטובה להתעלל במוטי, במסגרת מסורת הזובור הוותיקה של המוסד.
הבחירה במוטי היתה מושכלת - מוטי היה "למל'ה", רזה, נמוך ונראה צעיר מכפי גילו באופן בלתי מאיים. למרות הכמיהה שלו ללימודי חקלאות, ההשתלבות בבית הספר לא הייתה קלה. מוטי היה ילד ביישן מאוד ובהתכנסויות חברתיות נהג לעמוד בצד וללעוס את הצווארון שלו. זלץ לפחות היה ספורטאי טוב וניתב את האנרגיות שלו לשם. מוטי מיתג את עצמו כילד ה"קונצים". רק בכיתה י"א החל למצוא את מקומו ככותב המערכונים למסיבה הקבועה של שישי בערב.
מוטי קירשנבאוםמוטי קירשנבאום
מוטי קירשנבאום
(צילום: באדיבות איתמר זלץ)
בבית הספר החקלאי האמינו שמשמעת היא אחת מאבני היסוד של החקלאות, ויישמו את האמונה בחינוך קשוח בחסות הסלוגן "טוב לגבר שיישא עול בנעוריו". את המסדרים והסנקציות שהומטרו בעיקר על האליפים מוטי והחברים שלו הקפידו לאזן עם גניבת פירות מהמטעים והמשק, סחיבת ביצים מהלול, מליקת ראש-התרנגולת הקבועה בימי כיפור והתגנבות למטבח בלילות. לא הזיקה גם העובדה שהתקופה היתה תקופת הצנע והנערים היו רעבים על בסיס קבוע. אז האוכל אומנם היה עלוב אבל החברה פיצתה על הכל. בכל יום שישי, אחרי הארוחה בחדר האוכל, הועלה צבר מערכונים על הבמה המרכזית עם תזמורת בצורת, כשמוטי בתפקיד המימיקאי הראשי, מחזיק באייר גיטר ומשכיב את כולם מצחוק. 60 שנה מאוחר יותר יקבל קירשנבאום את פרס הבוגר המצטיין של בית הספר, בפגישת מחזור של השכבה שלו.
אחרי שישה חודשי של"ת כרפתן בקיבוץ צאלים, במהלכם התמודד לאו דווקא עם פרות סרבניות אלא עם הנטייה שלהן להיגנב על ידי מסתננים מעזה ברגע שהחליבה הסתיימה, התגייס קירשנבאום לגדוד 50 ועבר קורס מ"כים. בעקבות צניחה לא מוצלחת בסיום הקורס הוא קרע את רצועות המיניסקוס והברך, צלע עד סיום התרגיל ולמחרת אושפז ונותח. במיטה לצידו אושפז ילד מפנימיית הדסים, ששיחק עם פצצה שהתפוצצה וקטעה את רגלו. לילד קראו אריאל זילבר.
מוטי קירשנבאוםמוטי קירשנבאום
מוטי קירשנבאום
(צילום: באדיבות איתמר זלץ)
אחרי הפציעה חזר קירשנבאום לגדוד כסמל מבצעי, ומאחר ולא בנה על קריירה צבאית גם לא ביכה את סיומה זמן קצר לאחר מכן, כשהשתחרר לאזרחות. הוא התחיל ללמוד משפטים ובמקביל עבד במחלקת המודעות של עיתון "הארץ" כעוזר של חיים פלטנר, האחראי על כתיבת הטקסטים למוספים הפרסומיים של העיתון. פלטנר לימד אותו כתיבה רזה מהי, התנסות שבדיעבד יתאר מוטי כג'וב ששינה את חייו. בסופו של דבר ויתר על המשך לימודי המשפטים והחליט ללמוד בחו"ל.
בגיל 23, נשוי ליונה שהכיר במסיבת פורים בווינגייט שנתיים קודם לכן, עלה מוטי בפעם הראשונה על מטוס שייקח אותו מחוץ לגבולות ישראל. האזרחות האמריקנית של יונה אפשרה לשניהם ללמוד ולעבוד בארצות הברית כמקומיים. קירשנבאום למד תקשורת וקולנוע ב-UCLA וקרע את התחת בצבעות ובגננות אצל אחד הפרופסורים, רופא עור שחילטר מהצד כמנתח פלסטי והיה מכור לגידול אורכידאות. במקביל, הוא גם שימש כשליח "ידיעות אחרונות" בלוס אנג'לס, ושיגר ידיעות על אינגריד ברגמן או על ביקורו של נשיא טורקי בדיסנילנד. הימים היו ימי מלחמת וייטנאם, התפרצות ההיפים והמאבק האפרו-אמריקני. בכל בוקר הסטודנטים היו מגיעים לאוניברסיטה ושורפים בנוהל את דגל ארצות הברית. בלוס אנג'לס גם נולד הבן הבכור שלו, וקירשנבאום, שחי במערב אבל ליבו נותר אי שם במזרח, קרא לו כנען.
יונה קירשנבאוםיונה קירשנבאום
יונה ומוטי קירשנבאום
(צילום: אביגיל עוזי)
את הלימודים העליזים של קירשנבאום בארצות הברית קטעה משלחת לאיתור סטודנטים שהגיעה מישראל כדי לגייס אנשים שיסייעו בהקמת הערוץ הראשון. מתוך 150 סטודנטים הם איתרו שלושה, וקירשנבאום היה אחד מהם. מוטי היה סטודנט מצטיין, רגע לפני סיום התואר השני שלו אבל אפילו התפקיד המבטיח שהמתין לו ב- FOX לא גרם לו להסס. כמי שרק חיפש תירוץ לחזור לארץ הוא בחר לעזוב הכל ולחזור כדי לעמוד בדדליין של תחילת הקמת הערוץ - שלושה שבועות. מתוקף היותו תושב חוזר הגיעו לו שלל הטבות, כלומר הבאת ריהוט יקר או מוצרי חשמל לארץ הקודש מבלי לשלם עליהם מכס, אבל מוטי העדיף שלא לבזבז את הזמן. "הכל אפשר לקנות בארץ", הוא הבטיח למשפחה שלו והעלה את כולם על המטוס.

"מבט", "לא הכל עובר?" וגם "ניקוי ראש": ימי הערוץ הראשון

בישראל עברה המשפחה להתגורר ב"בניין של הטלוויזיה" בירושלים, עם שכנים כמו דן שילון ומיכה לימור, ומוטי הרבה לשבת בקפה "טעמון" הבוהמי. בהשוואה ללימודים בלוס אנג'לס קורס הטלוויזיה שהעבירה רשות השידור נראה לו כמו בדיחה, אבל לרשות לא היה זמן להתבדח. בן גוריון פחד שהאזרחים יפסיקו לקרוא ספרים אם תינתן להם האופציה לצפות בטלוויזיה, ומנגד הדוחפים להגשמת החזון רתמו לצדם את הטיעון שבינתיים הישראלים נסחפים לצפייה בטלוויזיה הירדנית, רחמנא ליצלן. מוטי מונה לעורך הראשון של "מבט" וחלק את המשרה עם דן שילון במשך שלוש השנים הראשונות לקיומה של הטלוויזיה הישראלית. בהמשך הוא פנה לשתיים מאהבות הטלוויזיוניות שלו - כתבות מגזין אקטואליות וסאטירה - ובמובן מסוים גם למד לשלב ביניהן.
"לא הכל עובר?" הייתה תוכנית הסאטירה הראשונה של הערוץ. היא עלתה בתחילת שנות ה-70 והשתתפו בה בין היתר עליזה רוזן, יוסי פולק, תיקי דיין, טליה שפירא, טוביה צפיר ומתי כספי על תקן מלחין. "לא הכל עובר?" היתה חדה וביקורתית ושלחה את רוב חיציה אל ממשלת גולדה מאיר, בישראל המותשת ממלחמת ההתשה, שעוד מעט תחטוף על הראש את יום כיפור. הפוליטיקאים לא ידעו איך לאכול אותה ובשלב מסוים הממשלה התכוונה להודיע על הורדתה משידור. חברי מערכת "לא הכל עובר?" חשו את כיוון הרוח וכדי למנוע תקדים של הורדת תוכנית על ידי הממשלה, תוכנית שממילא לא היתה טובה מספיק לדעת חברי המערכת, ביטלו אותה מיוזמתם והורידו אותה משידור. התירוץ הרשמי היה "הורדה לשם לימוד מחודש של התחום", תירוץ שהטיס את קירשנבאום לכמה חודשים לחו"ל כדי ללמוד את תחום הסאטירה, וגם הוליד מפגש היסטורי שלו עם חברי הרכב "מונטי פייתון".
למד לשלב בין אהבותיו. קירשנבאוםלמד לשלב בין אהבותיו. קירשנבאום
למד לשלב בין אהבותיו. קירשנבאום
(צילום: דוד רובינגר)
ממש לפני שקירשנבאום פיצח את תחום הסאטירה בחו"ל פרצה מלחמת יום כיפור, והוא שוב מצא את עצמו חוזר לארץ כדי להציל את המדינה (חזרה שלוותה במאמר פובליציסטי שכתב וזכה לשם "למה לא חיכו לי"). הוא התגייס למילואים ועלה לרמת הגולן ככתב צבאי עד שמנכ"ל הטלוויזיה, אורן צוקרמן, החזיר אותו כדי שיערוך את החדשות ויעשה קצת סדר במערכת הסוערת. המלחמה הביאה לעולם את "ניקוי ראש", תוכנית הסאטירה המיתולוגית של הערוץ, והיא בתורה הכינה את הקרקע למהפך 77'.
על אף שהיה מדובר בתוכנית עתירת משאבים ברמה שרשות השידור לא הכירה עד אז, מבחינת ימי הצילום והקאסט, ההפקה עדיין הייתה דלה באמצעים - בתום שני ימי הצילום המאומצים היו השחקנים מגיעים לביתו של קירשנבאום כדי להתקלח, והילדים שלו שרצו במסדרונות הערוץ ונשלפו בכל פעם שההפקה היתה זקוקה לילד באחד המערכונים. כדי להשלים את החסרים בתפאורה הצוות היה פושט בלילה על המשרדים ולוקח טלפונים, שולחנות, כיסאות ושאר מצרכים. בבוקר האנשים שהגיעו למשרדים ריקים היו ממהרים למשרד של מוטי כדי לצעוק עליו, והוא בתורו היה מעמיד פנים שהוא זועם על ההפקה, וחוזר חלילה.
מתוך 32 פרקי "ניקוי ראש" הוקדש פרק אחד שלם לתנ"ך, והוא אכן נראה כמו התגשמות מגדל בבל. הוא צולם בים המלח, המצלמות נמסו ותקציב ההפקה בוזבז על בקבוקי מים. הפרק נגנז ומה שנשאר ממנו היה דובי גל בתפקיד משה רבנו. שנים מאוחר יותר יסגור מוטי מעגל כשיגלם את אברהם אבינו בסרט הסאטירי "זוהי סדום". בתקופה בה פיקד על "ניקוי ראש" זכה קירשנבאום הנמרץ בפרס ישראל על עבודתו בתוכנית, אחד הזוכים הצעירים בתולדות המדינה. המועמד השני, אגב, היה אורי זוהר שוויתר על המועמדות בעקבות התנגדות ציבורית להעניק את הפרס ל"מסומם הזה".
המצלמות נמסו ותקציב ההפקה בוזבז על בקבוקי מים. קירשנבאום עם דובי גל על סט "ניקוי ראש"המצלמות נמסו ותקציב ההפקה בוזבז על בקבוקי מים. קירשנבאום עם דובי גל על סט "ניקוי ראש"
המצלמות נמסו ותקציב ההפקה בוזבז על בקבוקי מים. קירשנבאום עם דובי גל על סט "ניקוי ראש"
(צילום: דוד רובינגר)
מינויו של טומי לפיד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעם ממשלת הימין החדשה שעלתה לשלטון היה נקודת המפנה מבחינת החופש המקצועי שקירשנבאום זכה לו. צוקרמן פוטר, העובדים יצאו להפגנות ומוטי היה בין מנהיגי המחאה. זה לא עזר, ומוטי עזב את רשות השידור בשנת 83', משאיר אחריו נכסי פילם וברזל כמו הסדרה הדוקומנטרית "אל בורות המים", בה דיברו נעמי שמר ועמוס קינן על נושא שהעסיק את קירשנבאום לא מעט – ההבדל בין אהבת ארץ ישראל, כלומר האדמה והטבע, ובין אהבתה כמדינת היהודים. עוד בארכיון נשארו כתבות יומן שישי שצילם קירשנבאום, כמו זו שבה הצטרף ליחידת המסתערבים, אחרת שבה התפייט על הישראליאדה בעין גדי והביקור שלו באשדוד, שהנחיל לעולם התקשורת את ז'וז'ו אבוטבול, בעל קיוסק שכתבה אחת של קירשנבאום הפכה אותו לכוכב. את כולן הוא ליווה בקולו המונוטוני, בסגנון ההגשה שמזוהה איתו מאז.
זה ייקח עשר שנים עד שקירשנבאום יחזור לרוממה, הפעם היישר לכיסא מנכ"ל רשות השידור, תחת ממשלת רבין ושרת התקשורת, שולמית אלוני. התפקיד הפעם כלל יצירתיות מסוג אחר, בעיקר פוליטי, אבל למרות כישרונו כמנהל והעובדה שבסיבוב הזה הוא והשלטון יישרו קו, לא חיכו לקירשנבאום חיים קלים. ערוץ 2 החל לנגוס בנתח הצפייה שעד אז נוכס בלעדית לידי הערוץ הראשון, והמשימה העיקרית הייתה התמודדות עם זליגת הצופים לשכן הצעיר. הוא סיים את תפקידו ארבע שנים מאוחר יותר, כשעזב את רשות השידור - הפעם לתמיד.

כשלונדון פגש את קירשנבאום - בערוץ 10

חמש שנים עשה קירשנבאום לביתו עד שהמסך קרץ לו שוב, והוא הצטרף למכרז על הזיכיון להקמת ושידור הערוץ המסחרי השני, ערוץ 10, בראש קבוצת "שידורי עדן", שהתחרתה בזכיינית "ישראל 10". בסיום ההליך נקבע כי השתיים יפעילו יחד את הערוץ, אך כתוצאה מסיבוך משפטי שבגינו "שידורי עדן" לא הציגה לוח שידורים לרשות השנייה - "ישראל 10" קיבלה את כל ימי השידור, שבעה במספר. כך קירשנבאום בעצם נותר על הפיי-רול - קיבל משכורת אבל לא באמת עבד. ירון לונדון, ידידו הטוב משכבר הימים שהרגע ויתר על חוזה הטאלנט שלו בערוץ השני, קיבל מערוץ 10 הצעה להוביל תוכנית אקטואליה יומית שתקדים את החדשות – תוכנית יומית שמבוססת על סרטים דוקומנטריים. הוא ביקש מאבי אלקלעי, המפיק של תוכנית הבוקר שלו בערוץ 2, שיצטרף אליו ויחד הם הרכיבו צוות עובדים.
לקירשנבאום פנה לונדון כדי שיעשה להם כתבה אחת או שתיים בשבוע. האחרון הסכים והכין כתבה לתוכנית ההרצה. לונדון סבר שהכתבה ארוכה מדי וזקוקה לקיצור, ומוטי זעם בתגובה והבהיר ללונדון ש"אותי לא מקצצים". הטונים עלו, פשרה לא הושגה והעניין דעך רק אחרי שהתברר שממילא אין כסף לתוכנית והיא נגנזה. אבל כשאלוהים גונז תוכנית אחת הוא יוצר אחרת – אלקלעי, ששמע את שיחות העבודה של לונדון וקירשנבאום, הבין שיש בהן פוטנציאל טלוויזיוני והציע למנהלי הערוץ להעלות את הזוגיות שלהם לשידור. התוצאה היא "לונדון וקירשנבאום" - או כמו שמוטי הגדיר את זה, שני זקנים מקשקשים - שהפכה לתוכנית אקטואליה יומית מוערכת ואהובה, שאפשרה למוטי להמשיך גם בתחביב השני שלו – סרטי טבע שצילם בחו"ל, בעיקר באפריקה, אותם גם ערך וליווה בקריינות שאי אפשר לטעות בה.
מוטי קירשנבאום וירון לונדוןמוטי קירשנבאום וירון לונדון
מוטי קירשנבאום וירון לונדון
(צילום מסך, ערוץ 10)
"לונדון וקירשנבאום" קנתה לעצמה מקום של כבוד בזכות התבונה והניסיון של המגישים שלה, כמו גם נכונותם לשבור את הכלים, פשוט כי אין להם כבר מה להפסיד. באחת התוכניות התארח אצלם דייג. צמד המנחים, שאהב לדגום אלכוהול במהלך התוכנית פה ושם, כנראה שתה קצת יותר מדי. העובדה שגם הדייג עצמו לא היה מפוכח לחלוטין לא הועילה, וזה נגמר בסשן השלכת דגים של כל הנוכחים במקום על כל שאר הנוכחים במקום. במקרה אחר, משחק של נבחרת ישראל נגד צרפת שנפל בדיוק על שעות שידור התוכנית לא השאיר ספק מי חשוב יותר לקירשנבאום, חובב הספורט. מוניטור שהוצב על השולחן אפשר לו לצפות במשחק תוך כדי השידור, בזמן שלונדון דיבר עם האורחים באולפן. "עוד לא היה מקרה ששדר ראה תוכנית של ערוץ אחר תוך כדי שידור התוכנית שלו", סיפר לונדון בריאיון ל"ידיעות אחרונות".
מוטי קירשנבאום בצילומי סרט טבעמוטי קירשנבאום בצילומי סרט טבע
מוטי קירשנבאום בצילומי סרט טבע
(באדיבות ערוץ 10)
את ההתבססות הנעימה של שנות ה-70 לחייו הפר רק מותה מסרטן של יונה ב-2006, אשתו ב-44 השנים האחרונות. המבנה המשפחתי, שהיה כל כך חשוב לקירשנבאום, קיבל זעזוע רציני, התפרק והתחבר מחדש. אחת הבקשות של יונה, חובבת הספורט, הייתה להימנע מהספדים על קברה. היא נקברה בבית קברות אזרחי במכמורת כשסביב הקבר עומדים חבריה, משפחתה והסוסים מחוות הסוסים שבה עבדה כמדריכה טיפולית. בכל שנה אחר כך התכנסה המשפחה, קירשנבאום וארבעת ילדיו, סביב המצבה, סיפרו ליונה מי ניצח בטניס ועדכנו אותה בענייני החווה.
יונה קירשנבאום וילדיהיונה קירשנבאום וילדיה
יונה קירשנבאום וילדיה
(צילום: אביגיל עוזי)
מוטי קירשנבאום נפטר מדום לב בביתו שבמכמורת, ב-25 בספטמבר 2015, יום לאחר יום הולדתו ה-76. מאחר והיה חתום על כרטיס אד"י נתרמו קרניותיו להשתלה ביוזמת משפחתו. הילד עם המשקפיים העבים החזיר את הציוד, וסביר להניח שעכשיו הוא מביט בנו מלמעלה, צוחק על הסנטימנטליה, גוער בנו על הניסיונות לייפות את המצב ורוטן לעצמו "אח, הטבע האנושי. אם רק הייתה לי פה מצלמה".