את שלום חנוך כנראה לא יזמינו להשיא משואה ביום העצמאות הבא, או בזה שאחריו. גם את פרס ישראל לא בטוח שיעניקו לו ואיש לא יזדרז להכתירו בתור "הזמר הלאומי" בשום פאנל טלוויזיוני. וזה לא שלא מגיע. למרות שחנוך הוא אחד היוצרים הכי חשובים ומשפיעים שפועלים בארץ כבר יותר מ-50 שנה, הוא תמיד נתפס כטיפוס קצת מתריס ודוקר, על גבול החמוץ. אך את חנוך נדמה שכל זה לא מעניין. בזמן שאחרים רודפים אחרי הכבוד והחנופה, נראה שהוא מקפיד לברוח מהם ומעדיף להמשיך ולחפש את דרכו המוזיקלית. אדם בתוך עצמו הוא גר, ושר.
חנוך היה יכול להקדיש את 2021 לשלל חגיגות לעצמו. נסיבות למסיבות לא חסרות: 50 שנה לאלבום הבכורה שהוציא באנגליה (שמשום מה עדיין לא זמין בשירותי הסטרימינג); 40 שנה ל"חתונה לבנה" המכונן ו-30 שנה ל"בגלגול הזה" – האלבום האחרון שלו שזכה להצלחה מסחרית. גם הביקוש הקשיח שנותר להופעותיו – בטח עכשיו, כששוב אפשר לנגן ולשיר מול קהל כמו שצריך – מצדיק אולי איזו מסיבת יום הולדת עגולה שכזאת. בינתיים זה עוד לא קורה. אז במקום לחגוג את הישגי העבר או לנסות ולמחזר את עצמו, הוא הוציא עכשיו אלבום חדש: "הרצל לילנבלום".
זהו אחד האלבומים הכי אינטימיים בגוף העבודות הארוך של חנוך, אבל הוא לא לבד כאן. לצידו נמצאים השותף הנצחי משה לוי, בעיקר עם הפסנתר וקצת עם הפנדר רודס והאקורדיון, ואלי מגן – שחלק עם חנוך תג יחידה בלהקת הנח"ל וקצת אחרי זה ליווה אותו בימי השלושרים – ומוסיף גוונים עמוקים ונוגים עם הקונטרבס שלו. אל הטריו הזה מצטרפים מדי פעם תמיר מוסקט עם התופים והסימפולים שנשמעים רכים, צלולים ונטולי גרוב מאי פעם. וגם הבת, רומי חנוך, מגיחה לפרקים בקולות.
"הרצל לילנבלום", שהוקלט באולפן בלייב הוא אלבום יפה, אפילו מאוד, ובעיקר מפתיע. הוא מעין הרחבה והעמקה של מופעי ה"יציאה" האקוסטיים שחנוך מריץ עם לוי כבר שנים. אך למרות היופי הזה, להיטים גדולים כנראה שלא ייצאו ממנו. גם הסיכוי של יותר משיר או שניים להצליח להתברג לתוך הסט היחסית קבוע שחנוך נוהג להגיש בהופעותיו, לא גבוה במיוחד. זהו אלבום להאזנה ביתית של סוף יום, ביחד או לחוד, רצוי עם אורות מעומעמים ואיזה תמריץ קל לעידוד הנפש ליד – כפי שחנוך שר ב"לקרוע את ים סוף" ("בואי איתי למים / עם הג׳וינט ועם היין / נשארו לנו יומיים / לקרוע את ים סוף"). הכי רחוק מהחומרים שעורכי הפלייליסטים מחפשים, אבל כזה שמסמן וי כמעט על כל הרכיבים שאוהב מוזיקה אמיתי ישמח לקבל. ברוח הזמן, לחנוך יש אמנם חשבון אינסטגרם, אך אין חשש שאחד מבין השירים שכתב ל"הרצל לילנבלום" יהפוך לסרטון בטיקטוק.
גם באלבומים הבומבסטיים ביותר שלו, חנוך תמיד הקפיד לשלב איזו בלדה או שתיים לשבירת הרצף. כאן הן העיקר. ולמרות שהדציבלים לא מתקרבים ולו לרגע אחד לקו האדום, המינימליזם הכללי מיטיב לזקק איזו עוצמה, ובעיקר כנות, שקשה לסרב להן. הרוקר הוותיק נשמע כזה גם מבלי להיעזר בדיסטורשן, בס דינמי או בתופים רועמים. זה לא רק מהלך מוזיקלי מסקרן ואמיץ, אלא גם מתגמל. בעיקר אחרי ההאזנה השנייה והשלישית.
בעידן שבו מרבית השירים החדשים שיוצאים בישראל – ולא רק בה – נשמעים כגיבוב גימיקים הטובע בשלל טריקים הפקתיים שנדחסו לתוך שלוש ורבע דקות, מרענן לשוב ולהיחשף למקבץ שירים שבהם אפשר ליהנות משלושה או ארבעה אנשים שעדיין זוכרים איך לעשות מוזיקה - עם כלי נגינה אקוסטיים, כשכל משיכת קשת, רשרוש על הסנר, נקישת קלידי הפסנתר או הפריטה על הגיטרה האקוסטית מהדהדים יפה מהאולפן היישר אל אוזני המאזין, ללא תיווך או מניפולציה. גם השירה של חנוך מלאת הבעה פה. בהחלט שומעים את השנים, אך הקול הצרוד והמעושן עדיין חד וברור, גם כשהוא כמעט לוחש.
"הרצל לילנבלום" הוא אחד האלבומים הכי יפים של חנוך המאוחר. לאורך הקריירה שלו הוא הקפיד שלא לחזור על עצמו: "חתונה לבנה" לא נשמע כמו "אדם בתוך עצמו" ו"מחכים למשיח" ו"רק בן אדם" לא חיקו את הסאונד של "על פני האדמה". הבחירה בהקלטה החיה והאינטימיות המוזיקליות של "הרצל לילנבלום" מזכירים קצת את הרוח שנשבה לאורך "ערב ערב" – האלבום הגדול האחרון של חנוך. מאז חלפה כמעט רבע מאה. בכל אחד מהאלבומים שחנוך הוציא אחרי המאסטרפיס ההוא – שכמוהו, גם הם לא ממש זכו להצלחה - אפשר היה למצוא שניים-שלושה רגעים נהדרים. כאן, למרות האנטי-להיטיות המובהקת וההתעקשות הכמעט קנאית שלא להתחנף למאזין, חנוך מגיש את רצף השירים הכי משכנע שלו (ואיכשהו גם הכי נגיש שלו) מזה שנים.
במהלך הקורונה הוציא חנוך שני שירי מחאה: "הטוב הרע ואחותך" ו"שלטון". שניהם לא נמצאים פה, וגם קו הכתיבה הכללי נוטה ברובו לאגפי האהבה והגעגוע, כמו למשל ב"אחת" ("אחת בשבילך ואחת בשבילי / אחת בלי לשאול מדוע / שני אוהבים אפשר / שיהיו קרובים / גם במרחק של געגוע"), או ב"קשת" ("רציתי שתראי גם את / לפני שמאוחר / חיכיתי לצלם וזה עבר / רציתי שיבואו שוב / וככה זה נשאר / קרני השמש והגשם / צבעו קשת על צלע הר") שנשמע קצת כמו שיר המשך ל"קרן שמש מאוחרת". אך האיש שבכל אלבום כמעט דאג לשקף את המציאות החברתית שהשלטון מעדיף להסתיר (ע"ע חמוץ), בכל זאת מבליח עם "25 שנה" הנוקב והכואב. כמעין שיקוף למשבר שהביאה המגפה, הוא מונה לאורכו שלל בעלי מלאכות ומשלחי יד שנותרו ללא עתיד ("עשרים וחמש שנה / הוא עובד פה במפעל / עכשיו הם רוצים לסגור / הם אומרים המצב לא קל / זה היה מפעל מצליח / עכשיו הם גילו מחדל / קראו לזה משבר ניהולי / בעל הבית נבהל").
זהו אולי הרגע הכי חזק באלבום החדש של חנוך, אך הוא בהחלט לא היחיד. עוד רגעים יפים תקבלו ב"שלום" הטום וייטסי עם משיכות הקונטרבס הג'אזיות ותיפוף המברשות שבו הוא שר "שלום תשתה יותר מים / מי יזכיר לך אתה חושב/ תרים ת'ראש / תפסיק לסחוב את הרגליים / שלום תאכל / אחר כך תהיה רעב". וגם ב"הזמן העובר" החותם, שבו קולו מעט נסדק כשהוא שר "היית שם כשמתה השירה / בכית גם כשקברו נכרה / הונחה האבן לא תוכל לחזור / העגלה נוסעת אין עצור", בזמן שהקונטרבס הקאמרי של מגן והפסנתר הקלאסי של לוי מעצימים את הכאב והגעגוע.
חנוך כבר לא יכתוב את "חתונה לבנה 2" או את "אדם בתוך עצמו 3". הוא גם לא יאחד את להקת תמוז להקלטת האלבום השני. הוא כנראה גם לא יכתוב יותר להיטי רדיו נהדרים וקלילים דוגמת "ככה וככה". וכן, הרבה לפני שהפסיקו למכור פה דיסקים הוא כבר שכח איך נראה אלבום זהב חדש על קיר חדר העבודה שלו. אבל חנוך, שיחגוג יום הולדת 75 בסתיו הקרוב, הוא עדיין כותב ומגיש נדיר, שמספק כאן תמונת מצב מרירה-מתוקה המערבבת יפה בין הווה לעבר. אחד ששווה לעצור בשביל 12 השירים החדשים שלו את מרוץ החיים לשעה קלה. ואז לעוד אחת.
