כשעוד היה מותר לטוס, כל מי שהגיע לסקוטלנד התאהב בה מיד. הוא כנראה סבל והתלונן על הקור הצפוני – גם בקיץ צריך שם מעיל ומוטב גם שיהיה צעיף בהישג יד – אבל הוא בטח התמוגג מהמרחבים הירוקים, הטירות ההיסטוריות והשיטוט ברחובות העתיקים של הבירה אדינבורו. אבל לכל היופי הזה אין זכר ב"טריינספוטינג", הסרט שביים דני בויל ויצא השבוע לפני 25 שנה. אפילו כשרביעיית הג'אנקים שבמרכזו יוצאת במסע ברכבת לטבע המזמין שמחכה מחוץ לעיר, הם מתקשים לאתר אותו. אפשר להבין אותם, ובעיקר לרחם עליהם. הרי הם כל כך שקועים במירוץ העכברים אחר מנת הרעל הבאה שתזרום להם בוורידים, שהם מוכנים לעשות הכל בדרך אליה.
2 צפייה בגלריה
מתוך "טריינספוטינג"
מתוך "טריינספוטינג"
בחרו בחיים. מתוך "טריינספוטינג"
בניגוד להאזנה מחודשת לפסקול הסרט, שנותרה מהנה כמעט כמו ב-1996, לא בטוח שצפייה חוזרת תותיר אתכם כה נפעמים. למעשה, יש מצב גדול שהסרט – או לפחות הסצנה שבה רנטון (יואן מקגרגור) פוגש את תלמידת התיכון דיאן (קלי מקדונלד), והשניים שוכבים, לא הייתה עוברת היום.
גם 25 שנה אחרי הקרנת הבכורה של "טריינספוטינג" הוא נותר אחד מאירועי התרבות הגדולים שהגדירו את הניינטיז, והרגע המכונן שבו מקגרגור הפך משחקן צעיר ומבטיח לכוכב ענק. אך בסופו של דבר, זהו סרט מאוד עצוב ומדכא על ארבעה צעירים אבודים וחסרי מצפון, שהנחמה היחידה שהוא מציע לצופה היא בדמות הפסקול האדיר ששודך לו.
מי שנכנס לבית ממוצע באמצע שנות ה-90, ולא משנה אם הוא היה באדינבורו, לונדון או חיפה, דפדף לרגע בארון הדיסקים והגיע לאגף פסי הקול מצא שם כנראה שני כותרים: "ספרות זולה" ו"טריינספוטינג", שניים שהם לא רק אסופות שירים מוצלחות שנועדו ללוות את הסצנות המתחלפות (קוונטין טרנטינו הוא עורך מוזיקלי מקורי לא פחות מאשר קולנוען), אלא חלק אינטגרלי מהסרטים עצמם.
מעטים קראו את הספר של ארווין וולש שהיווה את הבסיס ל"טריינספוטינג" (וולש גם כתב את התסריט יחד עם ג'ון הודג'), אבל נדמה שכל מי שרץ לראות אותו בקולנוע (ואחרי זה העביר עליו סיבוב נוסף במכשיר הווידאו הביתי), רק חיכה שהפסקול שלו כבר יגיע לחנות הדיסקים הקרובה. באופן מפתיע, ואולי בגלל שיוצרי הסרט לא דמיינו את הבאז שתיכף יתחולל סביבו, הפסקול יצא רק כמה חודשים לאחר מכן. שנה אחרי, כשהם ראו שהטריינספוטינגמאניה לא מתכוונת להיעלם בקרוב, הם דאגו להוציא את חלקו השני (המוכר גם בשם "הירוק", לעומת "הכתום" הראשון), שכלל עוד 15 שירים שנותרו בחוץ בגלל אילוצי מקום וזמן (גם ככה אורכו של כל אחד משני חלקי פס הקול חוצה את גבול ה-70 דקות), לצד כאלו ששימשו השראה ליוצרי הסרט.
2 צפייה בגלריה
מתוך "טריינספוטינג"
מתוך "טריינספוטינג"
סרט שאי אפשר לצפות במיוט
כל הורה צפה בחייו בסרט או שניים כשפס הקול שלו מושתק לטובת שלום בית, אבל את "טריינספוטינג" פשוט אי אפשר לראות במיוט. נסו לרגע לצפות שוב בכמה מסצנות המפתח בסרט, כמו ברגע שבו רנטון מתמוטט לאחר מנת יתר ומובל חצי מת לבית החולים, אולם מבלי לשמוע ברקע את Perfect Day של לו ריד - וכבר איבדתם 80 אחוז מהחוויה. אבל הפסקול של "טריינספוטינג" לא רק העצים את הצפייה בסרט החד פעמי ההוא, אלא הוא גם היטיב ללכוד את התמורות המוזיקליות שעברו על בריטניה באמצע שנות ה-90.
המוזיקה הבריטית של לפני רבע מאה הייתה בצומת דרכים. במחצית השנייה של הניינטיז החל פיחות במעמדו של הבריטפופ. מנגד, הרכבי מוזיקה אלקטרונית החלו לנסוק. לשני האגפים האלו יש ייצוג נאה בשני פסי הקול של "טריינספוטינג": בלר עם Sing היפה שנשמע כמו שיר של רוקפור ו-Closet Romantic של דיימון אלברן, שהיה שותף להפקה ועריכת הפסקול; פאפל עם Mile End שכל כולו מחווה לדיוויד בואי; סליפר בקאבר ל-Atomic של בלונדי ו-Statuesque; מהצד האלקטרוני אלו הן בעיקר אנדרוורלד עם Born Slippy .NUXX ו-Dark & Long (Dark Train Edit); ולפטפילד עם A Final Hit; אחריהן אפשר לציין את גולדי עם Inner City Life ואת Think About the Way - שיר הדאנס הכיפי של Ice MC. חוץ מלתפוס את רוח התקופה המוזיקלית, עורכי הפסקול דאגו לשלבו בו קלאסיקה של ניו אורדר (Temptation) ועוד אחת של גלגולם המוקדם כג'וי דיווז'ן (Atmosphere), וכן עשו הרבה כבוד לפריימל סקרים הסקוטים, שחיברו עוד בתחילת העשור ההוא בין אסיד לרוק עם Trainspotting ו-Come Together.
למרות שיש ב"טרייספוטינג" לא מעט סצנות שמתרחשות במועדונים והביטים הבריטיים האפלים שעורכי הפסקול שזרו בהן שלפו הרכבים מאלמוניות יחסית, בסופו של דבר זהו סרט על סמים ומסוממים. כך שזה לא מפתיע ששני הגיבורים המוזיקליים הגדולים של הפסקול הם שני מכורים להרואין לשעבר - איגי פופ ולו ריד, שאת שניהם הפיק דיוויד בואי. ואפרופו בואי, Golden Years הנהדר שלו, שנכלל בחלקו השני של הפסקול, הוקלט כשהאיש היה מכור כבד לקוקאין. אך בניגוד לבואי, כוכב-על שיכול היה לממן משאית מלאה בקוק, גיבורי הסרט היו צריכים לגנוב כדי להימנע מקריז.
איגי פופ של אמצע הניינטיז היה רחוק משיאו, אבל שיריו Lust for Life ו- Nightclubbing שכיכבו בפסקול העניקו לקריירה שלו זריקת עידוד מחודשת. זה עוד כלום לעומת מה שקרה לריד ול-Prefect Day שלו. למרות שהשיר כיכב באחת הסצנות הכי זכורות בסרט, והיווה דוגמה מושלמת לאופן שבו ניתן לשדך צליל לתמונה, בעקבות הצלחת הסרט הוא הפך לשיר שלצליליו בחרו לא מעט זוגות להיכנס אל החופה. יכול להיות שהזוגות האלו האמינו לזמר המנוח ששר על היום המושלם שבילה עם בטי קרונסטדט, בת זוגו בתחילת שנות ה-70 שהפכה בהמשך לאשתו הראשונה. המאזינים בטח העדיפו את הפרשנות הזו מאשר האמת - זו שבה ריד כתב את השיר בזמן שהתמודד עם התמכרות קשה להרואין. השיר, שיצא ב-1972 כסינגל כפול ביחד עם Walk on the Wild Side, הפך לאחר "טריינספוטינג" לכמעט המנון. כשנה וחצי לאחר הסרט הוא אף הוקלט מחדש על ידי ה-BBC למטרות צדקה ומכר יותר ממיליון וחצי עותקים, לא מעט בזכות נבחרת הכוכבים שכללה, לצידו של ריד, את בונו, אלטון ג'ון, דיוויד בואי, סוזאן וגה, בויזון, לורי אנדרסון (זוגתו של ריד), טום ג'ונס, ברט אנדרסון ועוד.
כשהעולם עמד לחגוג 20 שנה ליציאתו של "טריינספוטינג", כבר היה ברור שסרט ההמשך בדרך. רבים הגיעו אליו עם ציפיות, בודדים יצאו ממנו בלי התקף עצבים. "טריינספוטינג 2" היה סרט רע ומרגיז שנראה כמו פגישת מחזור גרועה שיצאה מכלל שליטה. הפסקול שלו היה הפרט המנחם היחיד בו. לא אייקוני כמו המקורי ("הכתום", לא "הירוק"), אבל עדיין אסופת שירים מוצלחת שעלתה בכל פרמטר מעל הסרט, למרות שזה לא היה קשה מדי.
גם "טריינספוטינג 2" נפתח עם Lust For Life של פופ, אבל ברמיקס מלוכלך ודי אגרסיבי של פרודיג'י. את תחושת פגישת המחזור מעצימים כמה להיטי פופ מיינסטרימיים אייטיזים סחים ונהדרים למדי כמו Relax של פרנקי גואז טו הוליווד ו-Radio Ga Ga של קווין. הוא נחתם עם Slow Slippy של אנדרוורלד, כוכבי הפסקול המקורי, אלא שבניגוד לשבע דקות הקסומות של הטכנו המעורב בדראם אנד בייס שהציעו ב-1996, החזרה שלהם פה למהלך הקלידים שהפך אותם לכוכבים היה בקושי צל חיוור לעבר. בדיוק כמו הסרט המיותר ההוא.
פרסום ראשוני: 08:03 , 25.02.21