לפני שש שנים, גופתו של הקומיקאי רובין ויליאמס נמצאה בביתו בעיירה קטנה ליד סן פרנסיסקו. הוא היה בן 63 במותו וסיבת המוות נחשפה במהרה לכולם - התאבדות. הידיעה הכתה את המעריצים והתקשורת בתדהמה, וכולם ניסו לפענח מה גרם לאיש האהוב והמצליח לשים קץ לחייו. שמועות רבות על מצבו הנפשי והכלכלי החלו להתפשט, ונראה שכמעט לכל אחד הייתה תיאוריה משלו לסיבת ההתאבדות.
(המשאלה של רובין – טריילר )
"אנשים לא הפסיקו לנחש מה קרה לרובין: טענו שהוא היה בדיכאון, שהוא חזר לעשות סמים ואולי פשט את הרגל", מספר טיילור נורווד, במאי הסרט התיעודי "המשאלה על רובין", שעוקב אחר השנתיים האחרונות בחייו של ויליאמס. "מאחר שלא הייתה תשובה אמיתית למעשה שלו, אנשים ועיתונאים פשוט ניחשו. אבל שום דבר ממה שנטען היה נכון. מתברר שלרובין הייתה מחלת מוח סופנית, שלא גילו אותה עד אחרי מותו - דמנציה של גופיפי לוי".
מדובר במחלה שקשה לאבחן אותה ואולי זו הסיבה שרופאיו של ויליאמס לא גילו אותה בזמן. "זו צורה של פרקינסון ויש לה סימפטומים כמו הזיות, הפרעות בזיכרון ובריכוז, שינויים התנהגותיים, קשיים בהליכה ובשווי משקל, בלבול וחוסר יכולת להבין את המציאות. רובין לא ידע שהוא סובל מהמחלה הזאת. עד הרגע האחרון הוא חשב שהוא סובל ממשהו שהוא יכול לתקן באמצעות עבודה קשה, או להתעמק ולפתור את הבעיות. הוא עשה אינסוף בדיקות ומדיטציות והלך לפסיכיאטר ארבע פעמים בשבוע כדי לנסות ולהבין מה יש לו. באחד הימים הוא שאל את הרופא אם יש לו סכיזופרניה. כשהרופא אמר שיש לו פרקינסון, רובין התעקש: 'אתה בטוח שאין לי סכיזופרניה?'. הרופא נפנף אותו ואמר: 'לא, אתה בסדר גמור'. כל הרופאים שאשתו דיברה איתם אחרי מותו נחרדו ואמרו שאין מקרה יותר ברור של דמנציה של גופיפי לוי ממישהו שקיבל אבחנה של פרקינסון, אבל שואל אם יש לו סכיזופרניה. זה הכי ברור בעולם. הרופא שטיפל בו, מסיבה כלשהי, פשוט פספס. למרבה הצער, זו מחלה שלא יודעים עליה הרבה".
מישהו כמו רובין ויליאמס אמור היה לקבל טיפול הכי טוב שאפשר. לא?
"אחד הדברים שקורים כשאתה רופא שמטפל במישהו כמו רובין ויליאמס הוא שאתה נלחץ. למדתי במהלך העבודה על הסרט שלי, שדווקא הרבה מפורסמים לא מקבלים את הטיפול הרפואי הכי טוב בגלל שהרבה רופאים לא רוצים לבשר להם חדשות רעות. יש הרבה לחץ על רופאים לשדר לאנשים מפורסמים שהכול טוב ושהם יהיו בסדר. אני חושב שרובין נפל קורבן ללחץ הזה שמופעל על רופאים".
"המשאלה של רובין" שעלה השבוע ב-yes דוקו וזמין גם ב-yesVOD, מתמקד כאמור בשנתיים האחרונות בחייו של מי שכונה "הליצן העצוב". את הסרט יזמה סוזן שניידר, רעייתו השלישית ואלמנתו של ויליאמס, שרצתה להראות כיצד הסיפור והמורשת של רובין יכולים לעזור לעולם. "רצינו להראות איזו השפעה הייתה לרובין, איזה אדם נפלא הוא היה ומה עבר עבר עליו באמת לקראת מותו. אחד התסמינים הגדולים הראשונים שמופיעים במחלה הזאת הם הזיות - אבל אף אחד לא הזכיר את ההזיות של רובין, מה שאומר שהוא שמר עליהן בסוד. אז במהלך כל ההפקה רובין נותר חידה ולמדתי עליו דרך חבריו שהתראיינו".
אחד המרואיינים הוא הבמאי שון לוי, שעבד עם ויליאמס בסרטי "לילה מטורף במוזיאון". מסתבר שבסרט השלישי בטרילוגיה, "סוד הקבר" (2014), לוי והצוות הבחינו שמשהו לא טוב עובר על הגאון הקומי, אבל שמרו על כבודו ולא דיווחו על כך לתקשורת. "לרובין היה קשה לזכור שורות והוא התקשה לשחק וכולם דאגו לו ולא ידעו מה קורה איתו", אומר נורווד. "העובדה שהחבר'ה האלה היו מוכנים לשמור בסוד את מה שהתרחש על הסט ועוד תקופה קצרה יחסית לאחר מכן, היה יפה בעיניי. אני רואה בזה אקט חברי שאומר שלרובין הייתה משמעות גדולה מבחינתם, גם מעבר לעבודה".
גם המפיק דיוויד אי קלי משתתף בסרט וחושף את התקופה הקשה של רובין, כשהשניים עבדו יחד על הסדרה "המטורפים". "גם הוא הבחין שמשהו לא טוב עובר על רובין", מספר נורווד וממשיך, "הם הסכימו להתראיין לסרט ולחשוף את מה שרובין עבר כי הם האמינו שהם יכלו לעשות יותר עבור רובין ושהזיכרון שלו ישתמר אם האמת תצא לאור. הם היו אמיצים מאוד".
רובין נאבק כל חייו בהתמכרויות ובחרדות. מה היו מקור החרדות האלה?
"אנחנו צריכים להכיר בזה שגאונות היא עול כבד. כשאתה גאון אתה לא מפסיק לעבד, לחשוב ולהסיק - ולכן אתה מבין לעומק את הטרגדיה של החיים יותר מאחרים. אני חושב שזה גם מה שקרה לרובין, אם כי הוא מעולם לא נתן לידיעה הזאת להתעלות על אהבתו לחיים עצמם. רובין הבין עד כמה החיים יכולים להיות קודרים ומדכאים, אבל הוא אדם שעשה מאמצים כבירים כדי להתעלות על כך. אז הייתה לו התמכרות, אבל הוא לא הפך אותה לסוף הסיפור שלו. הוא התעלה והחליף את ההתמכרות ברכיבה אופניים ואפילו הצטרף לאלכוהוליסטים אנונימיים.
"רואים בסרט שלי איך רובין הפך מאדם שנותן לחרדה לאכול אותו לאדם שתורם לחברה. הוא נהג לעבוד עם הצבא האמריקני, נפגש עם חיילים שאיבדו גפיים ונתן להם מהאנרגיה שלו. כשאתה מצליח להשתחרר מהאנוכיות של העצמי והופך לאדם שתורם לאחרים - זה מקל עליך. אם כל מי שיש לו דחפים התמכרותיים דומים היה תורם לאחרים, במקום להתכנס ולהתרכז בעצמו, העולם היה מקום טוב יותר".
למה לא ראיינת את הילדים שלו - זאקרי מנישואיו לוואלרי ולרדי, זלדה ריי וקודי אלן מנישואיו למרשה גארסס?
"הילדים של רובין סירבו להשתתף בפרויקט, וזו זכותם המלאה. החיים והמוות של רובין הם עדיין סוגיה מאוד מורכבת. כשרובין מת יצאו כאמור כל כך הרבה כתבות שניסו לפענח למה הוא התאבד והוציאו כל מיני שדים מקופסת פנדורה. וכשהאמת נחשפה בעקבות הנתיחה לאחר המוות זה הותיר בלבול גדול. אני לא יודע מה העמדה של הילדים שלו בנושא, אבל יש להם זכות מלאה לפרטיות שלהם".
איך התרשמת מסוזן, אותה רובין הכיר בחנות של אפל וגם לה יש עבר של גמילה מהתמכרות? נראה שלמרות מכאוביו הוא היה מאושר איתה.
"ככל שראיינתי אותה יותר הבנתי שאין זה פלא שהיא הייתה בת הזוג של רובין. היא אישה מדהימה ואמנית מוכשרת. ציורי הנוף שלה משגעים. יש לה לב גדול, והצחוק שלה מדהים. אני חושב שזה משהו שרובין מאוד אהב בה, את זה שהוא יכול היה להצחיק אותה. סוזן גם אינטליגנטית להחריד ועם לב גדול. אני יכול למצוא המון סיבות למה הם היו זוג מוצלח".
הסרט נקרא "המשאלה של רובין". מה הייתה המשאלה?
"אחד הראיונות שעשיתי עם סוזן היה קשה לה במיוחד. אחרי אותו ריאיון היא החליטה לגשת לאחד המקומות בבית שהיו שייכים לרובין, בהם היא לא העזה לגעת אחרי מותו: השולחן ליד המיטה. היא פתחה את אחת המגירות ומצאה ספר. סוזן קיוותה למצוא משהו שרובין כתב באחד העמודים או בשוליים. אז היא פתחה את הספר ומצאה משהו שהוא כתב: "אני רוצה להפיג את הפחד מליבם של אחרים'. סוזן התקשרה אליי באותו ערב ואמרה: 'תקשיב, מצאתי את הספר עם הציטוט הזה'. באתי אליה מיד ואמרתי שחייבים לצלם אותו. המשפט הזה נתן לי להבין מי רובין היה באמת. אני מדמיין איך הוא שכב בלילה במיטה לצד אשתו וכתב את הדברים כמעין תפילה חרישית ליקום - לטעמי אין דיוקן כן יותר של אדם מזה המצטייר ממעשיו ברגע כזה. הוא היה יכול לכתוב שהוא רוצה לעשות עוד עשרה סרטים, שהוא רוצה מופע סטנד-אפ או ליין של קורנפלקס. אבל הוא אמר שהוא רוצה שאחרים יפחדו פחות.
"העובדה שרובין כתב את זה בגיל 60 מעידה שזה מה שרצה לעשות עם הזמן שנותר לו, אבל קל מאוד גם להסתכל ולומר שזה מה שתמיד עשה. הוא היה הג'יני שהצחיק את כולנו והשכיח מליבנו את הצרות ב'אלאדין'. ב'סיפורו של ויל האנטינג' הוא גרם לנו להבין את הכאב העצום של אדם שאיבד את אשתו. כל התפקידים האלה נתנו לנו כלים שיעזרו לנו, בתקווה, לפחד פחות בדרך לסוף. הגאונות והאנרגיות שלו הושקעו כולם בלהפיג את הפחד, וזו לדעתי המורשת היפה שלו".
נורווד סבור שוויליאמס ייחל לקבל אבחנה, כדי להבין מה קורה לו. "שון לוי סיפר שבזמן הצילומים הוא הוא קיבל שיחות מרובין בשתיים, שלוש, ארבע בלילה, בהן הוא תהה: 'הסצנה עובדת בכלל? אני בסדר?' ושון הרגיע אותו: 'כן, בטח, אתה מצוין'. אבל מה ששון גילה שהוא ראה אדם שהוא כבר לא עצמו - ושרובין חשב שאין על זה מחילה. שרובין חש אשמה גדולה על זה שהוא לא מצליח לתקן את המצב על מנת לחזור ולהיות האדם שהיה, עבור כולנו, כדי שנוכל לפחד פחות, כדי שנחייך. משאלתו של רובין הייתה להבין את מה שקרה לו. הסרט שלי מביא לכך שיותר אנשים יקבלו את האבחנה לפני שהם יגיעו למצב של רובין. זו המתנה האחרונה שרובין מעניק לנו: הוא מיידע את כולנו על המחלה ודוחף אותנו להתעמק בה, לראות אם יש סביבנו מישהו עם סימפטומים דומים או מי שמידרדר באותו מדרון ולומר: 'שמעתי שיש דבר כזה שנקרא דמנציה עם גופיפי לוי, אולי תבקש מהרופאים שיבדקו אם יש לך את זה'".
וגם לנורווד יש משאלה. "התקווה הכי גדולה שלי היא שאחרי שאנשים יצפו בסרט, הם ירצו לראות סרטים של רובין כמו 'כלוב הציפורים', 'גברת דאוטפייר', 'סיפורו של ויל האנטינג' ו'הוק'. אחרי מותו, רבים דחפו את הסרטים שלו הצידה כי המוות והנרטיב של התקשורת הותירו תחושה של 'אנחנו לא יודעים מי הוא היה באמת'. אחד הדברים שדיברתי עליהם עם קומיקאים אחרים הוא הרעיון של 'עננת העצב' - מישהו שיכול להיות שמח ואנרגטי מול המצלמה אבל במציאות הוא עצוב ומדוכא. רובין לא היה כזה. העובדה שיכולנו להזכיר לאנשים ולרענן מי רובין היה באמת היה משמעותי בשבילי".
ורגע לפני שאנחנו נפרדים, נורווד מגלה שהוא שמח במיוחד שהסרט משודר בישראל. "רובין אומנם לא יהודי וחונך על פי ערכי הכנסייה האפיסקופלית, אבל הוא ממש אהב את היהדות, והיו לו לא מעט חברים יהודים - בילי קריסטל, למשל. לרובין היה גם חיקוי נהדר של יהודי מניו-יורק. אני חושב שהייתה לו קרבה אמיתית לעם היהודי. לכן מיוחד בעיניי שעכשיו המעריצים שלו בישראל יכולים לראות את הסרט עליו".
