שיהיו בריאות, האחיות מארץ'. לא, באמת, שיהיו בריאות. מישהו דואג להן? כי כבר יותר משלושה יובלים שהן לא נחות: מתווכחות זו עם זו בעיניים רושפות, מתפייסות ברכות, ממררות בבכי אחרי שברון לב ושוב מתאהבות. יוצאות לגלות את העולם הגדול, וחוזרות לביתן הקטן רק כדי להיפרד. בין אם זה בגרסת המקור, או בעוד תרגום חדש. בספר או על המסך, בעיבוד קולנועי אחד למשנהו. המאות חולפות והנה הן עדיין איתנו, מפלסות את דרכן בעולם המשתנה ללא הרף, שמעולם לא היה נוח עבור נשים צעירות.
"נשים קטנות", רומן החניכה של לואיזה מיי אלקוט, ראה אור לראשונה בשני כרכים ב-1868 וב-1869, ומאז שמר על נוכחות שיא בתרבות המערב. עכשיו הוא זוכה לעיבוד קולנועי חדש, בבימויה של השחקנית והבמאית העולה גרטה גרוויג. נדירים הספרים שיכלו לצוד את לבן של כל כך הרבה קוראות צעירות בימינו, ו-150 שנה לפני כן, המתינו על השידה בחדרי הילדות של סבתות-סבתותיהן. משהו ביצירה הזו פשוט מסרב להתיישן.
מתוך העיבוד הקולנוע של 1994מתוך העיבוד הקולנוע של 1994
גיבורות לא מושלמות. מתוך העיבוד הקולנוע של "נשים קטנות" מ-1994
(מתוך הסרט)
כשלואיזה מיי אלקוט בדתה מעמקי לבה את ג'ו, מג', בת' ואיימי, ארבע האחיות טובות הלב עם הנטייה הבולטת לשפה מליצית, הזירה הספרותית עוד הייתה מועדון גברי סגור כמעט לגמרי. נשים כתבו בעיקר שירים, או ספרי ילדים ונוער, אם בכלל. בתנאים המדירים והמגבילים האלה, אלקוט התעקשה ליצור ולפרסם, גם אם היא נאלצה להתפשר לא פעם. היא עצמה מעולם לא גילתה עניין מיוחד בכתיבת סיפורים שיתאימו לבני נוער, ואף החזיקה בדעה מתנשאת כלפיי הסוגה. אבל לא ממש נותרה לה ברירה, כאשר המו"לים מהוצאת רוברטס בראד'רס דחקו אותה לפינה, בהתאם לנורמות של אותן השנים. אם את רוצה לפרסם ספר – זו השיטה.
היא עבדה על הרומן שלה במשך כמה שנים, ולאחר שפורסם והפך ללהיט מיידי, התיישבה לכתוב את ספר ההמשך. מבחינה כלכלית, היצירות עשו חסד עם הסופרת ועם משפחתה, ואם היא הייתה מקבלת חוזה טוב יותר, אולי עוד הייתה הופכת לג'יי קיי רולינג של ארצות הברית באמצע המאה ה-19. אבל לצד שיתוף הפעולה עם המערכת, אלקוט גם מרדה, בדרכה, דרך העלילה. ועוד נחזור לכך.
קריאת "נשים קטנות" בעשור השלישי של המאה הנוכחית, מייצר כל הזמן תחושה כפולה ומתעתעת: מצד אחד, הדינמיקיות בין המארצ'יות נותרו כל כך חיות ומשכנעות, על-זמניות אפילו, עד שנדמה שאפשר לפגוש בצעירות האלה בכל רגע – בקניון עזריאלי, באינסטגרם או בטיקטוק. ומצד שני, משהו בהן נראה פתאום כל כך ארכאי. במובנים רבים מספור, הימים של מלחמת האזרחים בארצות הברית שונים לאין שיעור מחיינו היום. וכך קריאה של הרומן הזה מייצרת שתי קריאות במקביל. אחת של הזדהות מיידית, ואחת של בחינה מרחוק.
קל להזדהות עם האחיות מארץ', כי הנעורים הן קונספט נצחי. בין אם הן מסתודדות במאהל של לורי, השכן העשיר והכובש שלהן, ומשחקות איתו ועם חבריו מעין גרסה של "אמת או חובה", ובין אם הן מקנאות זו בזו, לעתים עד כדי אלימות. העיסוק שלהן בהופעתן החיצונית, בלבוש ובשאלות של טיפוח, לא נופל מזה של נערות בנות ימינו. והלבטים שלהן בנוגע לקריירה או לגבי מערכות יחסים, מזכירים את הספקות שמלווים נשים וגברים גם בציוויליזציה המודרנית. יש גם את הסוגיה המעמדית, שלא באמת התיישנה. בעתות של שפל, העוני של משפחות מארץ' כה מופרז, עד שג'ו מוכרת את שיערה כדי לממן את התרופות של אביה החולה, הנמצא בחזית של מלחמת האזרחים. וברור לכל ששאלות של מעמד יעסיקו את האנושות כל עוד הכסף לא פס מן העולם. אז אומנם הכרכרות התחלפו בינתיים במכוניות, והקמין ברדיאטור, ויותר מכל, המכתבים הארכניים הוחלפו בהודעות קוליות בוואטסאפ - אבל כמו שאומרים הצרפתיים, "ככל שזה הולך ומשתנה, זה נותר בדיוק אותו דבר".
לואיזה מיי אלקוטלואיזה מיי אלקוט
שיתפה פעולה עם השיטה, אבל התעקשה למרוד. לואיזה מיי אלקוט
(AP)
ובכל זאת, יש גם את הקריאה הנוספת, זו שמדגישה את הפערים. כי על אף ש"נשים קטנות" מתייחס לשאלות שכרוכות בעצם הנשיות, הוא גם סיפור על ארבע מתבגרות מסוימות מאוד, בתקופה ובזמן מסוימים. ועל אף שהמהפכה הפמיניסטית עוד רחוקה מלהשיג את כל יעדיה, העולם ללא ספק התקדם בכמה צעדים אל עבר מקום מאפשר יותר לבנות, בכל הגילים.
בנות מארץ' עסוקות בנגינה בפסנתר, ציור והעלאת מחזאות – תחביבים שעדיין קיימים, למזלנו, גם אם נדחקים בשוליים – ובזמנן ההתנסות בהם הייתה כמעט בגדר חובה. אותו צמצום חל על האפשרויות שעומדות בפניהן מהבחינות הרומנטיות והתעסוקתיות. בקריאה עכשווית, דווקא הפערים האלו בין העת ההיא לימינו, מציבים את ההיבטים האלה במרכז הספר - וקשה שלא לראות בו ספר שעוסק במאבקים של נשים להגשים את עצמן, בתוך חברה שמרנית ופטריאכלית. המבוגרים מנסים לשדך אותן ולהלביש אותן, והן נתונות תמיד תחת העין הבוחנת והשופטת של השכנים והרכלנים, המשמשים כמפקחים מטעם עצמם.
רוצים לקרוא את "נשים קטנות" בגרסה הדיגיטלית? לחצו כאן
וכמובן, יש את העניין הארספואטי, זה שעוסק בעבודת הסופרת. שג'ו, האחות השנייה בתור, והכריזמטית ביותר מבין הארבע, מקדישה את חייה לכתיבה, ואולי על כן אפשר לחוש מבין השורות שהיא גם זו שאלקוט אוהבת במיוחד. וכמו שג'ו עצמה נתקלת בקשיים להתקבל ברצינות ככותבת, כך קרה גם לאלקוט. בנקודה הזו, המאבק הפנימי המופיע בספר הולם את המאבק שבתוכו הספר נכתב – זה שגם הכתיב את סיום העלילה. אלקוט הייתה נתונה ללחצים, מצד המו"לים והקוראים כאחד, שהשפיעו עליה וחדרו לכתיבתה. כפי שנכתב רק לאחרונה ב"ניו יורק טיימס": "ככל שהרומן מתקדם, לנערות בנות זמננו נעשה פחות נוח להזדהות עימו. עד סופו, כל אחת מהאחיות מארץ' מוצאת את עצמה נשואה – או מתה".
עטיפת הספר "נשים קטנות"עטיפת הספר "נשים קטנות"
מתוך עטיפת "נשים קטנות" באחת ממהדורותיו הרבות
(עטיפת הספר)
וכאן נכנס המרד של אלקוט: אם המו"לים כופים עליה לחתן או להרוג את כל בנותיה הספרותיות, היא תעשה את זה בדרכה. על כן, על אף הטיזינג האינסופי בין ג'ו ללורי, אותו עלם חמודות שקשה לעמוד בפני חנו, בסופו של דבר הולך עם איימי, בעוד שג'ו נישאת לפרופסור גרמני מבוגר. זו בחירה בלתי צפויה, שהסבה תסכול לדורות אחר דורות של קוראות וקוראים, צופות וצופים, ומותירה מעט טעם עכור עם סיום היצירה.

עצות פרקטיות ליישור האף הסולד

נועה מנהיים, ראש מחלקת ספרות המקור בהוצאת כנרת זמורה ביתן, סבורה שסוד הקסם של "נשים קטנות", הוא שמאפשר את הישרדותו ארוכת השנים, טמון באפיון היעיל של הדמויות הראשיות שלו. "אחד המרכיבים החשובים בהצלחה המתמשכת ובאחיזה שיש ל'נשים קטנות' על דורות של קוראות, טמון בכך שהן הציגו לעולם את ה'ספייס גירלז' המקוריות, להקת בנות שלכל אחת מהן אפיונים נבדלים משלה: 'בייבי' בת', 'פוש' איימי, 'ספורטי' ג'ו ו'פרפקט' מג. לואיזה מיי אלקוט הצליחה ליצור תמונה קבוצתית עם גברות צעירות שכל קוראת יכולה לבחור עם מי מהן להזדהות, או לראות בהן השתקפויות של שלבי חייה שלה עצמה - מהאנוכיות המקסימה של איימי לקבלת הדין השקטה של בת', מהמרדנות האמנותית של ג'ו לרומנטיקה המעשית של מג", היא אומרת.
מתוך "נשים קטנות"מתוך "נשים קטנות"
נאלצות למות או להתחתן. מתוך "נשים קטנות" בבימוי גרטה גרוויג
לדבריה, "השבט הנשי הזה, עם מרמי היציבה והמכילה במרכזו, מציג לא רק יחסי אחיות, אלא את המסתורין שבאחווה הנשית. לא לחינם הגברים שמרחפים סביבן: מר ברוק, לורי, מר לורנס, פרופסור בר, נמשכים לפענח, ובמידה רבה, לפרק את המטריארכיה הזו. הצלחתם, שמתבטאת בנישואיהן של מג, ג'ו ואיימי, היא עוד מפתח לעיסוק העקבי ביצירה. כי היא מעצבנת". מנהיים מסבירה כי היצירה "פונה שוב ושוב (כשמג הופכת לעקרת בית קטנה ונכנעת, כשאיימי נוטשת את חלומותיה האמנותיים, כשג'ו נישאת לדמות האב המשמימה שלה) לכיוונים המקוממים את הקוראת המודרנית, שהיתה רוצה לשנות את הנראטיב, לחלץ את הנערות מלאות החיים והפוטנציאל שלכודות בו מכבלי הציפיות של זמנן ותקופתן".
לדעתה, זהו ספר "לא מושלם" עם גיבורות שאינן מושלמות. "הן בה בעת חסודות ומשתוקקות, ממושטרות ומשוחררות, שטחיות ויצירתיות. הן נדיבות, צדקניות והולמות, אך גם טועות, מפונקות, ויהירות (הגם שבהחבא, שכן מי יכולה לשכוח את קינתה של ג'ו על 'שערי, שערי היפה') מוכנות להקריב את עצמן מחד ולעמוד על דעתן, מאידך. בכך הן יישארו תמיד דומות לנו יותר משנהיה מוכנות להודות".
גם הסופרת שהרה בלאו מרגישה שהעיסוק במעמדן של נשים בחברה, הוא זה שמוביל דור אחר דור של קוראות אל חיק הספר. "ברמה הנפשית העמוקה הן עסקו בכל מה שמטריד נשים קטנות וגדולות גם בימינו: קונפליקט בין שאיפות מקצועיות לחיי משפחה, הציפיות שיש לסביבה ממך מול מה שאת רוצה באמת, תחרותיות וקנאה בין אחיות, יחס לכסף, יחס לקרובות משפחה זעופות, שינויים במראה חיצוני, התמודדות עם מוות של אדם קרוב, הכל הכל כבר נמצא בתוך הספר הזה", היא אומרת.
"התחושה שלנו היא שבמאות הקודמות הדברים היו קיצוניים יותר ואז באה הקדמה והטכנולוגיה והכל התעדן ונעשה מתורבת. בעיני זה לא מדויק, כי דווקא הסמארטפונים הופכים אותנו שוב לקיצוניים וישירים, בטח בשיח הבין אישי שהכול נאמר ונכתב ומשוגר ללא עידון. אז באיזשהו מקום יש קפיצה נפשית דורית שמחזירה אותנו אחורה הישר לנשים קטנות. גם אחיינית שלי, בת ה-15, מתה על הספר הזה. ובצדק".
"הספר גם עוסק בפרטנות בכל מה שמרכיב את היומיום", ממשיכה בלאו, "אני כנערה אמנם הזדהיתי עם התשוקה של ג'ו לכתיבה, אבל מי שנתנה לי עצה מעשית הייתה דווקא איימי, שבניסיון להפוך את אפה לסולד, ישנה עם קליפס על האף. הסקתי ממנה שהדבר הגיוני ואפשרי וניסיתי גם אני במגוון שיטות, להפוך את האף הנשרי שלי לסולד. בואו נגיד שהצלחתי בערך כמו שאיימי הצליחה".
עטיפת נשים קטנות ביפניתעטיפת נשים קטנות ביפנית
עטיפת הספר במהדורה יפנית
(עטיפת הספר)
אבל לא כולם נוהים אחר אופיין המתקתק של בנות מארץ'. חוקרת הספרות נוית בראל זוכרת את חווית הקריאה הראשונה שלה בספר כלא נעימה במיוחד. "הוא לא היה אחד הספרים האהובים עליי כשהייתי ילדה, והוא גם אינו נמנה על הספרים האהובים עליי ביותר כאישה", היא אומרת, "את 'נשים קטנות' קראתי פעם אחת. אני זוכרת מורה שמכה את איימי. אני זוכרת ציפור שמתה לבת'. יש לי זיכרון מרחבי של בית עם אחיות גדולות וקטנות, עם פסנתר ועם אם. פנים-בית שהגיתי מתוך הבדיון ומתוך הדמיון. הקריאה זכורה לי כמדכדכת, לא כמעוררת הזדהות. אני חושבת שבת' נתפסה אצלי כגיבורה המרכזית. אני חושבת שהתעניינתי מאוד במלחמה שהתחוללה סביב, אבל נדמה שהספר התעניין בה פחות".
היא עורכת השוואה בין היצירה של אלקוט, לרומן מכונן אחר מאותה תקופה, זה של שרלוט ברונטה. "אני יכולה לנמק בדיעבד את העדפתי כלפי ג'יין אייר, המפוטפט פחות, הכן יותר והמערער מיסודו על קונבנציות מוכרות של סיפורי חניכה. ברונטה מגלה מחויבות עמוקה ליסודות המעורפלים של העולם, ואינה מתכחשת לאזלת היד הגלומה בכל מסע חיים צעיר אל עבר זהות בוגרת, נבדלת. 'נשים קטנות', אפוא, מציג עולם תחום הרבה יותר, שאין בו פריעת סדר של ממש. קולה של ג'יין מלווה אותי כי צליליו הם צלילים סותרים, מסוכסכים, אמיצים וכבולים גם יחד. קולותיהן של ארבע האחיות לבית מארץ' כמו מתוזמרים מראש על פי יסודות קונפליקטואליים מוכרים. 'נשים קטנות' נפתח בטרוניה ילדותית על חוסר הוגנות - 'כמה נורא להיות עניות' - ואילו ג'יין אייר נפתח בעמדה מורכבת יותר, שתגולם בהמשך באלף דרכים נוספות. אי אפשר לצאת החוצה מפאת הקור, אבל ג'יין שמחה על חוסר היכולת הזאת. ממילא היציאות נוראיות".