אחרי שההופעות החיות חזרו לחיינו ושוב אפשר לראות סרטים על גבי מסך ענק בקולנוע, החיבור המתבקש והמסקרן בין קול לתמונה עומד להתרחש גם השנה לאורך פסטיבל דוקאביב ה-23 שיתקיים בין התאריכים 1-10 ביולי ברחבי תל-אביב, וכן באתר הפסטיבל – לטובת אלו שעדיין מעדיפים לצפות בקולנוע בנוחיות הספה הביתית.
בין המוזיקאים שיזכו לחשיפה תיעודית על חייהם ויצירתם אפשר למצוא השנה את שושנה דמארי, שלמה בר מנהיג להקת הברירה הטבעית, להקת ספארקס הוותיקה של האחים רון וראסל מאייל וטינה טרנר. כאמור, לא מעט סרטי מוזיקה מסקרנים יוצגו השנה בפסטיבל - הנה חמישה שממש לא כדאי להחמיץ.
"המלכה שושנה"
קובי פרג' ומוריס בן מיור מציגים בסרט הפתיחה של הפסטיבל את סיפורה של הזמרת שושנה דמארי, במלאות 15 שנה לפטירתה. בעזרת קטעי ארכיון, צילומים ביתיים וראיונות עם כמה מהאנשים הקרובים ביותר אליה, השניים יוצאים למסע בעקבות המיתוס שצמח סביב הגברת הראשונה של הזמר העברי, שזכתה בהמשך גם בפרס ישראל.
"הם רוצים לדעת את כל החיים שלי, וכמה שאפשר אני מגלה", אומרת דמארי בקטע ארכיון בשחור-לבן בתחילת הסרט ו"המלכה שושנה" בהחלט חושף כמה דברים שאולי לא ידענו על הזמרת האגדית. קו העלילה ההיסטורי מתחיל מהעלייה לארץ, הילדות בראשון לציון וההופעות בחתונות התימניות אליהן יצאה עם אמה. משם הם עוברים לכיבוש של דמארי את תל אביב הקטנה, וממנה את שאר ישראל והעולם.
נדמה שאין פרק בחייה הארוכים של דמארי (היא נפטרה בגיל 82 ב-2006) שנותר בחוץ. מהחיבור – ובהמשך הניתוק - מהמלחין והמעבד משה וילנסקי, שכתב לה קלאסיקות כמו "צריך לצלצל פעמיים" ו"כלניות", ועד למחיר ששילמו בעלה ובתה בעקבות הקריירה הבינלאומית שלה. "היא הייתה פמיניסטית לפני שידעו מה זה", אומרת קרובת משפחתה של דמארי על הזמרת שכבר אז התרגזה כשנשאלה על המראה שלה.
בהמשך, מגיעים פרקי חיים מרגשים כמו ההופעות בפני החיילים במלחמת יום הכיפורים, הקאמבקים המוזיקליים שלה עם מתי כספי (האלבום "אור" ב-1988) ובערוב ימיה עם עידן רייכל. גם השמלות המיתולוגיות ועגילי הדמארי המפורסמים לא נפקדים, וכן הבדידות שידעה לאחר מות בעלה והמעבר של בתה היחידה לקנדה, ובעיקר הפנסיה הארוכה והעצובה שנגזרה עליה לאחר שכוכבה דעך. הסרט ישודר בהמשך ב-HOT8.
"אנחנו האלף"
הסיפור שבמרכז הסרט המתוק הזה מתרחש באיטליה, אבל הוא מוכיח שחלומות גדולים על הופעות של להקות רוק מצליחות ליד הבית יכולים להתגשם. פביו זפנייני היה בסך הכל מעריץ של להקת פו פייטרס מהעיר צ'זנה שבצפון איטליה. למרות שצ'זנה היא לא בדיוק עיירה נידחת – בכל זאת, מתגוררים בה קרוב ל-100 אלף איש – הוא גילה שלהקתו האהובה לא מתכננת להגיע לשם בקרוב.
"אנחנו האלף" מתוך פסטיבל דוקאביב
רבים היו מבינים את המצב. אחרים היו מתעצבנים לנוכח הידיעה, וכעבור מספר רגעים מנסים להתארגן על כרטיס להופעה ביעד אחר, קרוב ככל שניתן למקום מגוריהם. לא זפנייני. הוא החליט לאגד אלף רוקרים כדי להראות לדייב גרוהל וחבריו ללהקה מדוע הם חייבים לעצור בצ'זנה.
במשך שנה הוא לקח הפסקה מהחיים לטובת מה שהפך למפעל החיים שלו. הוא דאג שהמוזיקאים החובבים שאסף (נשים, גברים ואפילו ילדים) יגיעו עם מערכות התופים, הגיטרות החשמליות, המגברים והמיקרופונים שלהם לתאריך ולמקום שקבע. אחר שנה מאומצת שכזאת הוא מצא את עצמו בראש מגדל פיגומים כשהוא מנצח על להקת הרוק הגדולה בעולם בעודה מבצעת את השיר של הלהקה הגדולה בעיניו - Learn to Fly. גרוהל, האיש הכי נחמד ברוקנרול, לא נשאר אדיש למחווה. הסרט ישודר בהמשך ב-YES דוקו וב-HOT8.
"האורטוריה"
גם המוזיקה הקלאסית לא תקופח בפסטיבל הסרטים הדוקומנטרי. בסרט "האורטוריה" יצאו שלושה במאים, אלכס באייר, ג'ונתן מאן ומארי אן רוטברג, למסע בעקבות האופרה האיטלקית הראשונה שנערכה בניו יורק ב-1826 בקתדרלה העתיקה של סנט פטריק.
הסרט נע בשני צירים: הראשון מתמקד בזמן ומשלב קטעי ארכיון עם ראיונות וצילומים עדכניים; השני נמתח בין המורשת התרבותית מהמולדת הישנה (איטליה), לבין מאמצי הקליטה של המהגרים שהרכיבו את הקהל הקבוע בכנסייה ביבשת החדשה (ארצות הברית).
"האורטוריה" מתוך פסטיבל דוקאביב
אחד המרואיינים הבולטים בסרט הוא הבמאי מרטין סקורסזה, שהפילמוגרפיה הארוכה שלו כוללת כמה וכמה סרטי תעודה מוזיקליים גדולים. כאן הוא מספר על הימים שבהם שימש כנער מקהלה באותה כנסייה, ומוסיף שבילדותו האזין לתקליטי אופרה ונהג ללכת עם חבריו לקונצרטים במטרופוליטן אופרה במנהטן (אבל ישב בכיסאות הזולים).
סקורסזה מנצל את הבמה הרחבה שניתנה לו כדי לספר על השכונה, המוזיקה שאפיינה אותה והאנשים שעשו את ניו יורק בימים ההם – רובם הגדול מדרום איטליה, בדיוק כמו הוריו. חובבי אופרה ייהנו מכל רגע, אך לא רק הם. "האורטוריה" פונה לכל מי שניו יורק קרובה לליבו וגם למעריצי הקולנוע האמריקני של שנות ה-70, שכן אחת מסצנות המפתח ב"הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה צולמה בין הכתלים ההיסטוריים האלו. הסרט ישודר בהמשך ב-YES דוקו.
"מתחת להר הגעש"
בסוף הסבנטיז, אחרי שנים כמפיק-על בלונדון, החליט ג'ורג' מרטין לפתוח שלוחה של Air, האולפנים המצליחים שלו מלונדון, במונטסראט, אי קטן בים הקריבי, 500 ק"מ דרומית-מערבית לפורטו ריקו. הר הגעש המאיים שבאי לא הרתיע את מרטין או את שלל המוזיקאים שטסו להקליט באולפן החדש שהוקם ביעד האקזוטי.
בין אלו שרצו לעבוד במקום שנראה כמו אתר חופשות חלומי אפשר למצוא את פוליס, שהקליטו שם בין היתר את אלבום הפרידה האדיר שלהם, Synchronicity; אלטון ג'ון, שהקליט שם את אלבום הקאמבק שלו, Too Low for Zero; דייר סטרייטס, שהקליטו בו את רב המכר Brothers in Arms; ולקראת סוף האייטיז גם את הרולינג סטונס, שהקליטו בו את האלבום Steel Wheels, שהחזיר אותם לתודעה אחרי כמה שנים קשות.
הסרט "מתחת להר הגעש" חוזר לכמה מהרגעים והצלילים האייקוניים שהונצחו על האי. אך גם הקסמים שנרקחו ותועדו באולפן לא יכלו לחוקי הטבע. ב-1989, עשור לאחר הקמת האולפן המצליח, החריב הוריקן "הוגו" את מרבית בתי האי. שש שנים לאחר מכן התפרץ הר הגעש סופרייר הילס, זרע הרס רב וגרם למרבית תושבי האי לנטוש אותו. כמה שנים לאחר האסון, רבים מאותם מוזיקאים בריטיים, ובהם פול מקרטני, פיל קולינס, אריק קלפטון וסטינג, שבילו ועבדו לא מעט באולפנים שבאי, התכנסו לקונצרט צדקה כדי לסייע לקורבנות.
"קארן דלטון: בזמן שלי"
לזמרת הפולק האמריקנית קארן דלטון הייתה צריכה להיות קריירה מרהיבה, אך נדמה שהיא עשתה את כל מה שביכולתה כדי להפוך לשם שמעטים מדי מכירים. בסרט "קארן דלטון: בזמן שלי", מספרים חבריה, בתה וגם ניק קייב (שהושפע ממנה) על הכישרון, הנחישות וגם על ההחמצה הגדולה. דלטון, שכונתה "זמרת הלב", הקליטה מעט מאוד: שני אלבומי אולפן, עוד אחד בהופעה חיה, וזהו. אבל חובבי פולק ובלוז אקוסטי שורשי שנחשפו לאלבומה In My Own Time שיצא ב-1971 גילו בו לא מעט פנינים גולמיות ואותנטיות.
דלטון, שגדלה באוקלהומה ועברה לניו יורק (תוך שהיא משאירה את בתה הקטנה מאחור) כדי להתחבר לקהילת הפולק שצמחה בעיר בראשית הסיקסטיז, והסתובבה בין היתר גם עם בוב דילן, הציעה שילוב יוצא דופן: זמרת לבנה שמנגנת יפה ובפשטות על גיטרה אקוסטית ובנג'ו, אך נשמעה כמו זמרת בלוז שחורה.
"קארן דלטון: בזמן שלי": אולי לא יהפוך את הזמרת הנשכחת הזאת למרכיב קבוע בפלייליסטים שתערכו לעצמכם הקיץ, אך הוא פותח צוהר לאחת הזמרות היותר מעניינות (והמוחמצות) שפעלו בארצות הברית בקו התפר הסוער והעשיר שבין שנות ה-60 ל-70.
