הקורונה תפסה את המוזיקאי הוותיק אילן וירצברג בהפתעה, אך היא לא טלטלה את עולמו – אפילו לא כשנדבק במחלה. מהופעות החצר של מופע המחווה לשירי שמוליק קראוס, עמו עבד שנים רבות, הוא דווקא נהנה. "הן לא היו שונות מהרבה הופעות שקיימתי לאורך השנים במועדונים קטנים. בחלקם היו פחות אנשים מאלו שהגיעו להופעות החצר", הוא מספר בריאיון ל-ynet. "לא כל כך מפריע לי להופיע בפני מעט אנשים. אפילו אם יש עשרה אנשים בקהל, אבל הם אוהבים ומתלהבים ממה שהם שומעים, זה נהדר. כמות הקהל לא קובעת".
אילן וירצברגאילן וירצברג
"לא מפריע לי להופיע בפני מעט אנשים". אילן וירצברג
(צילום: שרון עובדיה)
וירצברג, שיחגוג השנה את יום הולדתו ה-70, נולד בבאר שבע. אביו, בני וירצברג, ניצול שואה ששירת את ד"ר מנגלה באושוויץ כתב את הספר האוטוביוגרפי "מגיא ההריגה לשער הגיא" ושם קץ לחייו כשאילן היה בן 17. אחותו של אילן, דליה וירצברג, היא פעילה למען זכויות מתמודדי נפש. מגיל צעיר, וירצברג מצא את מקומו, ואולי גם את מפלטו, במוזיקה. בגיל 14 הוא כבר הקים להקה עם חברו לכיתה יעקב רביץ (אחיה של יהודית), וניגן בה על גיטרה. הכלי הזה גם סידר לו שירות צבאי בצוות הווי של חיל האוויר, לו הלחין כמה שירים. לאחר השחרור הוא למד באקדמיה למוזיקה בתל-אביב, והחל מאמצע שנות ה-70 התברג בתעשיית המוזיקה הישראלית כגיטריסט ומפיק, תחילה דווקא בפסטיבלים ופרויקטים שונים לילדים. דרך אחד מאותם פרויקטים נוצר אחד מקשריו המוזיקליים הממושכים בקריירה, עם נורית גלרון, וב-1977 הוא הלחין לה את אחד משיריה הראשונים - "הלילות הקסומים". באותה שנה הוא גם שיתף פעולה לראשונה עם עוד פרטנר שעמו עבד רבות בהמשך - שמוליק קראוס, ועיבד את לחניו לפסקול הסרט "סוס עץ", ובהם את שיר הנושא ששר אריק איינשטיין.
"בשנתיים שחלפו מאז האלבום האחרון שהוצאתי, לא הרגשתי דחף ליצור אחד חדש, אבל לאחר שחליתי בקורונה – בצורה קלה למזלי – אחרי עשרה ימים זה עבר, זה נתן לי דחף לכתוב", הוא מספר. "ההרגשה הזו שאני פתאום מחוסן הפכה אותי לסוג של סופרמן ומילאה אותי באנרגיות. ניגשתי למגירת הסקיצות שלי ומשם זה זרם מהר מאוד. תוך חודשיים-שלושה היה אלבום". לאלבום החדש והיפה של וירצברג קוראים "קלים כמו ענן" והקורנה בהחלט נוכחת בו. בשיר שהוקדש לה בשם "קורונה", הוא שר: "הרבה זמן לא ניגנתי, לא חרשתי, לא כיסחתי, לא עשיתי כלום / הרבה זמן לא נדלקתי, קצת פחדתי שאף פעם לא יצא כלום / עכשיו זה מתחיל, מתחיל להתנגן בי שיר / עכשיו זה מתחיל, גיטרה שבועטת צליל". מכיוון שהחלים מהמחלה הוא פטור כרגע מחיסון, אבל מניח שבהמשך ייגש להתחסן, "בכל זאת אני בקבוצת סיכון בגלל גילי", הוא צוחק.
בניגוד לרובנו, שכמעט איבדו את דעתם בזמן הסגרים, הזמן הכפוי בבית דווקא התאים לווירצברג. "מדי פעם אני יושב עם גיטרה, מקשקש עם עצמי ופתאום יוצא איזה קטע עם אופי מסוים, אבל אם אני לא מצליח באותו הרגע להשלים ממנו שיר, אני מכניס את מה שיצא למגירה וירטואלית במחשב והוא מחכה בה עד שתנוח עליי הרוח לעשות את האלבום".
וירצברג מגדיר את עצמו כאדם נינוח, אבל באחד מהשירים באלבום החדש - "לך תתפרע" הוא מאוד כועס. "לך תתפרע, לך תשתגע, לך לקלף את עצמך / לך תתחרע, לך תכסח, לך תקשט את עצמך / אה, אה אה, אה, אה אה / כי הזמן קצר, כבר לא נשאר הרבה זמן לחיות / כמו שרצית, כמו שחלמת, כמו שחשבת שאלו החיים", הוא שר שם. "אין לי מושג מאיפה הדברים באים", הוא מודה. "זה שיר שלא הגיע מהטקסט אלא מהמוזיקה, וכמו שאני מג'מג'ם מוזיקה באולפן, ג'ימג'מתי כאן מילים וזה מה שיצא".
עטיפת האלבום "קלים כמו ענן"עטיפת האלבום "קלים כמו ענן"
עטיפת האלבום החדש "קלים כמו ענן"
(עיצוב: ארז ריינמן)
ואולי הכעס הזה הוא גם על כך שענף התרבות נסגר ואתה הקולגות שלך מושבתים כבר עשרה חודשים בלי פתרון ראוי באופק? "אולי זה נובע מהסגירות ומתחושת החנק הכללית. אני לא אחד שיוצא הרבה, וההופעות היו עבורי סוג של יציאה ופורקן. למזלי, בגלל שיש לי הרבה תמלוגים, אני יכול לשרוד את התקופה הזאת מבחינה כלכלית גם בלי הופעות. זו מציאות מאוד מורכבת, גם בלי להיכנס לכל העניינים הפוליטיים. אני מודה שאני פוחד לצאת להופעה במציאות הזאת".
באלבום החדש עשית כמעט הכל לבד – נגינה, הלחנה, הפקה – לא חסר לך לעבוד עם להקה ולקבל פידבק מעוד מישהו באולפן? "את ההפרייה שקיבלתי פעם ממוזיקאים אחרים באולפן אני משלים בשנים האחרונות בעזרת המחשב. עם השנים למדתי לעבוד לבד והכל זורם אצלי באופן חלק ובלי הפרעות. יש בזה משהו טוב – זה כמו שצייר לא יזמין מישהו אחד שייצר עבורו את העץ ואחר שיצייר את הסוס שהוא רוצה להכניס לתמונה. בעיני, העבודה הזאת מובילה לתוצאה אמנותית שלמה יותר, ובתקופת הקורונה יש לזה עוד יתרונות כמובן".
אילן וירצברגאילן וירצברג
"אני פוחד לצאת להופעה במציאות הזאת"
(צילום: עומר קידר)
הלבד האמנותי הזה תורגם ב-20 השנים האחרונות לעשרה אלבומים בקצב של אחד בשנתיים-שלוש. בניגוד לאינספור ההספדים שכבר פורסמו לפורמט האלבום, וירצברג עדיין מאמין בו. "יכול להיות שזה פחות רלוונטי היום מאשר בעבר, וכנראה שגם לפחות אנשים מאשר פעם, אבל באלבום אתה יכול להגיש יצירה שלמה. יש לו נוכחות בעולם, בניגוד לשיר בודד שהקיום שלו מותנה אם משמיעים אותו ברדיו או לא".
הזכרת את הרדיו, אתה מרוצה מכמות ההשמעות לשירים שביצעת והפקת, או שאתה מרגיש שיש התעלמות מדור המייסדים של הרוק והפופ הישראלי? "השירים שלי מושמעים על בסיס כמעט יומי ברדיו והם ממשיכים לפרנס אותי, אז אני מאוד מרוצה. את השירים החדשים משמיעים פה ושם, אבל לא בהיסטריה. אני לא חושב שזה נובע מהתעלמות מאמנים ותיקים, אלא מכך שבעידן הרייטינג, הרדיו מנסה לפנות בעיקר לצעירים, בטח בגלגלצ. לפעמים יש שיר שפורץ את הרדיו ולעיתים משמיעים שם גם דברים אחרים. לשמחתי יש מספיק שדרנים שלא כבולים לפלייליסט והם כן משדרים אותי. אני לא מתלונן".
אילן וירצברגאילן וירצברג
אילן וירצברג מתוך "איך הגלגל מסתובב", מופע המחווה לשמוליק קראוס
(צילום: עומר קידר)
לאורך שנות ה-80 וה-90 וירצברג היה אחד המפיקים המוזיקליים העסוקים והמבוקשים בארץ. הוא הפיק אלבומים מצליחים לנורית גלרון וגלי עטרי ושירים לחוה אלברשטיין ועפרה חזה. כמי שעבד עם לא מעט נשים וכתב והפיק להן הרבה להיטים, אין לו הסבר מדוע מינון הזמרות ברדיו הישראלי כה נמוך בשנים האחרונות. "הפופ היום מושפע מאוד מהיפ הופ שהוא תחום יותר גברי, ואולי הפער הזה בהשמעות נובע משם, לדעתי זה עניין מוזיקלי יותר מאשר מגדרי. היום, עם זמרות כמו נועה קירל ואלה לי שמאוד מושפעות מהיפ הופ, אני חושב שהפער יצטמצם עוד יותר".
כמפיק מוזיקלי ותיק, אתה אוהב את מה שאתה שומע בפופ הישראלי בשנים האחרונות? "יש פער גדול מאוד בין הלחנים לבין ההפקה. בקושי כותבים היום לחנים עם הרמוניות. המלודיות הפכו למאוד פשטניות וכמעט דיבוריות בבתים, ואז מגיע הפזמון שבו פותחים את כל המבערים. יש השטחה ודלות בכל מה שנוגע למוזיקה. לעומת זאת, בכל מה שנוגע להפקה – יש לי רק תשבחות. מבלי להיכנס לשמות, המפיקים היום מביאים דברים חדשים ומפגינים המון יצירתיות, ומצליחים לחפות קצת על הדלות של הלחנים".
בשיר "שתי דמויות" באלבום החדש יש לא מעט ביטים אלקטרוניים ושימוש רב באוטו-טיון. זה ניסיון ליישר קו עם מה שהולך היום? "כבר לפני 20 שנה עשיתי אלבום שכולו היה טכנו ודאנס בשילוב עם גיטרות, וגם ב'משהו בלבבה' של נורית גלרון שילבתי אלמנטים אלקטרוניים. בגלל שהשיר הזה עוסק במשהו מעט מנוכר ובמאבקי כוח בין שתי דמויות שרבות מי תהיה למטה ומי למעלה – הוא הביא אותי לסוג הזה של ההפקה".
מלבד עבודה עם הזמרות הגדולות בישראל והלחנת פסקולים לסרטים ("מאחורי הסורגים" ו"אחד משלנו", בין היתר), וירצברג עבד רבות, כאמור, עם שמוליק קראוס. הוא הפיק לו שלושה אלבומים ("גלגל מסתובב", "אחרי עשרים שנה" ו"ידידותי לסביבה") ובשנים האחרונות הוא משתתף במופע ההצדעה לשיריו, לאחר שהמוזיקאי ובעלי חברת ההפקות "הרקיע השביעי", גיל אימר, שיצר את המופע, הזמין אותו להשתתף בו. "היה פער גדול מאוד בין הדימוי הציבורי של שמוליק לבין איך שאני חוויתי אותו", הוא מספר, "הוא תמיד היה מאוד רגוע ומחויך בהקלטות כי הוא סמך עלי והעריך אותי. הוא נהג לקרוא לי 'הפסיכיאטר שלי' והיה לי מאוד כיף לעבוד איתו. כשהייתי באולפנים כולם סביבי תמיד היו נורא לחוצים ופחדו שהאלבום שאנחנו עובדים עליו לא יצליח, ואיתו הכל היה רגוע ונינוח תמיד".
יש תחושה שהוא קצת נשכח בשנים האחרונות. אתה יכול להבין למה? "אני לא מרגיש ככה, אבל אני מבין מאיפה מגיעה הרתיעה הציבורית ממנו. זה ברור שהאיש היה חולה, אבל יש עדיין אנשים שלא מפרידים בין האדם לבין האמנות שלו. אבל אני לא יודע מה היה קורה לי אם היה מרביץ לי".
במקביל לתחילת העבודה עם קראוס, ב-1982 הוציא וירצברג ביחד עם שמעון גלבץ את אלבום המופת "בציר טוב" שהתבסס על שיריה של המשוררת יונה וולך והפך אותם ללהיטים. וירצברג מודה שאין לו תכנון לחגיגות ה-40 שאמורות להתקיים בשנה הבאה, ובגדול הוא לא אדם נוסטלגי, אך מוסיף, "אני תמיד אוהב להופיע ואשמח לשחזר את האלבום על הבמה. גם הוצאה מחודשת של האלבום בוויניל לא ממש בוערת בי – למרות שאשמח אם זה יקרה".
לדעתך, אלבום כמו "בציר טוב" היה יכול לצאת היום ולזכות בכזה מעמד מיתולוגי כמו שקיבל בזמנו? "לא, הוא לא היה מגיע לשום דבר. המוזיקה היום פונה לצעירים וזה מאוד רחוק מהם. חומרים כאלו צריכים להשמיע ברדיו בטירוף כדי שהקהל יחבב אותם – כמו שעשו אז. היום אין שום סיכוי שזה היה נכנס לפלייליסט".