גריאן צ'אטן, הסולן המבריק של הלהקה האירית Fontaines DC, אהב מאוד כדורגל בילדותו. אבל כשביקש מאביו שיקנה לו חבילת קלפים לאוסף שלו, היה לו תנאי אחד. "הוא אמר שהוא יקנה לי חבילה אם אני אלמד שיר בעל פה", סיפר צ'אטן ל-NME.
משם, דווקא הפיתיון הפך לדג. "הרגשתי איך אני לוקח את החינוך שלי בידיים, לרמה והבנה וחיבור לשירה בתנאים שלי. פתאום הבנתי שאני מפתח רגשות חזקים לפרשנות של שירה, ומצאתי את עצמי עם האנרגיה להתווכח על המשמעות של הדברים ומאיפה הם באים. הכל התפתח משם. זאת הייתה פשוט תחושה שזה שלי, ולא חלק משום מערכת אליטיסטית במהות שלה".
Fontaines D.C.Fontaines D.C.
הלהקה אחרי הזכייה בפרס מרקורי היוקרתי.
(צילום: Jeff Spicer/GettyimagesIL)
החוויה הזאת, כמו גם התובנות שבאו בעקבותיה, הן הבסיס של אחד ההרכבים הכי מוערכים של השנים האחרונות. אומנם היו כבר להקות גיטרות-בס-תופים חריפות וחכמות לפחות כמו פונטיינס די.סי. חלקן כבר הסתובבו ברחבי הגלובוס עם חזה נפוח וכתר של "מושיעי הרוקנ'רול" על הראש. אבל דווקא עכשיו, כשהכל נעשה יותר כאוטי וחסר ודאות, השירים שלהם מורידים את העננים של הפואטיקה לג'ונגל האמוציונלי של הדשא. כך, תוך שני אלבומים בלבד, פונטיינס די.סי הפכו לקול צלול ועצמאי, שמצליח לבלוט בתוך רעש שלא מאפשר לשמוע אפילו את המחשבות של עצמך.
A Hero's Death, האלבום השני של הלהקה שיצא לפני כשבועיים, הוא מסע מרהיב לעומק התודעה של יוצרים שמנסים להשתחרר מהכבלים שהם עצמם קשרו. הוא נפתח עם I Don't Belong, שבו חוסר השייכות הוא של צ'אטן ושות' ל-Dogrel, אלבום הבכורה הנהדר, שסימן אותם בתור הבשורה הטרייה והמרעננת של הפוסט-פאנק וגם היה מועמד לפרס המרקיורי.
כשצ'אטן שר "אני לא שייך לאף אחד", הוא מתכוון גם לאלה שכביכול הביאו את הלהקה עד הלום: במקום לשמן את מערך ההמנונים החדים והצולפים, פונטיינס מאותתים שאף תוכנת ניווט חיצונית לא תקבע את המסלול שלהם. ב-Televised Mind, שמתחיל בריף ממכר ומתפתח לג'אם היפנוטי, הוא שר על הקונפורמיזם שמעצב אמונות ודעות, דוחף אותן לבקבוק ומטביע את הפקק לנצח. "לא נולדתי לבצע פקודות של מישהו אחר", צ'אטן מצהיר ב-I Was Not Born. "לא תתפסו אותי, לא, לא תתפסו אותי, במלכודת הדובים של הנאמנות שלכם".
הנכונות לשנות סטייל תואם גם את האומץ של הלהקה לצלול לתוך טראומות וחרדות שנולדו דווקא בעקבות ההצלחה. האלבום, שנכתב במהלך סיבוב הופעות אינטנסיבי ושיכור למדי - פיינט של וויסקי לפני כל הופעה, לדברי צ'אטן - הוא הקפאת התמונה המבהילה, שבה אתה מסתכל על עצמך מבחוץ ושואל: מי הבן זונה שנראה כמוך ולובש את הבגדים שלך?
Fontaines D.C.Fontaines D.C.
Fontaines D.C.
(צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של הלהקה)
זוהי הגבורה-בכל-מחיר שמככבת בשם האלבום, עם העטיפה היפה שמציגה פסל של אל מהמיתולוגיה האירית: בעוד מוזיקה לפעמים היא שביל הבריחה מהפחד, פונטיינס די.סי מזנקת לתוכו עם שתי רגליים קדימה, גם בידיעה שזה עלול להיגמר בכישלון. עם הקול הכריזמטי של צ'אטן, הטקסטים החכמים והעשירים ולהקה שעומדת על הכתפיים הרחבות של הרכבים כמו Wire או גאנג אוף פור, A Hero's Death הוא דפיקת הלב כשהאוטו דוהר לקראת פס האטה או כשרכבת הרים מתכוננת לירידה תלולה: משהו אמיתי וטהור, או לפחות נטול בולשיט ופסאדה.
האלבום מסתיים ב-No, הסירוב האחרון בהחלט ואולי הדרמטי והקשה מכולם: לא להיכנע. להכול, ובמיוחד לעצמך. "אפילו כשאתה לא יודע, אתה מרגיש", הוא שר ובעצם מסכם במשפט אחד את כל מה שצריך להגיד על פונטיינס די.סי. אם היכולת הזאת לא משכנעת שזאת אחת הלהקות הטובות בעולם כרגע, לא ברור מה כן.
עטיפת האלבום A Hero's Deathעטיפת האלבום A Hero's Death
עטיפת האלבום A Hero's Death