משנת 1983 ובמשך שלוש שנים, נראה היה שכל מה שליונל ריצ'י נוגע בו - הופך לזהב, ואפילו ליהלום: עובדה - אלבומו Can't Slow Down, שזיכה אותו בפרס הגראמי לאלבום השנה, הגיע למעמד יהלום (יותר מאלבום זהב ופלטינה) על מכירה של כ-10 מיליון עותקים. באותן שנים ריצ'י כתב עם מייקל ג'קסון את We Are The World שנמכר ב-20 מיליון עותקים וזכה באוסקר על שיר הנושא לסרט "לילות לבנים". אבל מאז ימי התהילה באייטיז, להיטיו מיאנו לטפס בצמרת המצעדים. לפני שמונה שנים הוא הוציא אלבום דואטים שבו שחזר את להיטיו הגדולים עם כוכבי הקאנטרי של ימינו, ועימו חזר למצעדים לראשונה מזה 25 שנה.
(צילום: נתן סלור)

אמש (ב'), הוא סוף סוף הופיע בישראל: "זה לקח לי רק 40 שנה!", אמר על הבמה בהיכל מנורה בתל אביב שהיה מלא במעריצים. משפחות שלמות ויתרו על הצפייה במדגמים בזמן אמת, לטובת הפלגה אחורה בזמן, בערך לתקופת הרוטציה שבין שמיר לפרס. ריצ'י העניק להם מסע נוסטלגי מהודק, מלהיב ונרגש, עם סאונד צעיר ורענן, לחיים שעברו לפחות הליך כירורגי אחד ולהקה טובה ואנרגטית. בין השירים הוא דאג לתבל במונולוגים שהדגישו כי הוא מודע היטב לערך הרגשי של שיריו: "זהו ערב של זיכרונות", אמר, "הזיכרונות שחייתם דרך השירים הנהדרים האלה".
אחרי פתיחה נלהבת עם הלהיט Running With The Night, לקח ריצ'י צעד אחורה, אל התקופה שבה היה חבר בלהקת הפאנק הקומודורס, וביצע את להיטה Easy. הגיטריסט שלו, בן מאורו ניגן את סולו הגיטרה המקורי של הקומודורס בדומה לג'ים מרטין, גיטריסט להקת פיית' נו מור שהעניקה לשיר חיים חדשים בשנת 1992. את הלהיט שילב ריצ'י עם להיט אחר שלו - My Love. הקריצות המוזיקליות ימשיכו גם אחר כך - את Dancing On The Ceiling (במהלכו הזמין את יושבי השורה הראשונה לרקוד "על הרצפה או על התקרה") תיבל ריצ'י עם ריף הקלידים של Jump של להקת ואן היילן - אחת המתחרות שלו בתקופת השיא.
ריצ'י, כאמור, מודע היטב לערך הנוסטלגי של יצירותיו: את Three Times A Lady, הבלדה של הקומודורס שכתב בהשראת ברכה רומנטית של אביו לאימו, הציג כ"שיר שעשה לכם אחד משלושה דברים: או שהתחתנתם לצליליו, או שהתארסתם לצליליו או שהוא הכניס אתכם לצרות צרורות". בישראל הוא דווקא לא הפך בשעתו לקלאסיקה, אך קבלת הפנים החמה לה זכה, הפתיעה את ריצ'י: "אם הייתי יודע ששירי הקומודורס יגרמו לכם לצרוח ככה, הייתי פותח איתם", אמר. אחרי ביצוע של Sail On והחלפת הגרדרובה (מז'קט דיסקו כסוף למעיל בולרו אדום), חזר ריצ'י למחרוזת מלהיבה של להיטי הלהקה.
(צילום: נתן סלור)

ליונל ריצ'י בישראלליונל ריצ'י בישראל
ליונל ריצ'י בישראל
(צילום: ארז עוזיר)
שיאו הראשון של ההופעה היה גם הוא להיט של הקומודורס - Brick House. השיר, מופת של חוסר קורקטיות פוליטית, היה פאנקי, מלהיב ומקפיץ, וקשה היה להישאר אדיש אל מול הביצוע המצוין. ריצ'י חזר אחורה, אל התקופה המלוכלכת שלפני הבלדות המהוגנות שלו, וזה היה מענג. להבות האש שפרצו מקדמת הבמה בסוף השיר רק הוסיפו לחום ששרר בהיכל.
את Hello, השיר שהצית אלפי ממים, הציג ריצ'י בתור "השיר ששרתי בכל העולם, אבל מסיבה כלשהי, אני לא שר אותו, אני רק מנגן. אתם אלה ששרים אותו". מבלדה מנצחת אחת, הוא עבר ל-Say You, Say Me, עוד להיט אלמותי שהעניק לו אוסקר. "ברור לי שאני לא עוזב את המקום הזה. אני מתחיל לחפש כאן נדל"ן. נתראה בשבוע הבא", אמר ריצ'י נוכח התשואות הרבות.
ליונל ריצ'י בישראלליונל ריצ'י בישראל
ליונל ריצ'י בישראל
(צילום: ארז עוזיר)
לקראת סוף המופע, הזמר בן ה-70 העניק מחווה לעמיתיו: "פעם היו לי מתחרים שהיו קולגות. כיום, רוב האחווה שלי, אחיי ואחיותיי, כבר לא איתנו – מוריס ווייט, דיוויד בואי, ג'ורג' מייקל, וויטני יוסטון, ארית'ה פרנקלין, בי.בי. קינג, פרינס. הנה שיר שכתבתי עם החבר שלי, מייקל ג'קסון", סיפר בסנטימנטליות ופצח ב-We Are The World.
המופע נגמר במסיבת ריקודים ספונטנית בזכות All Night Long, להיט הפופ הרקיד בעל המקצב הלטיני שהקפיץ את ריצ'י לפסגה ואפילו בוצע בסיום אולימפיאדת לוס אנג'לס בשנת 1984. כאן בתל אביב החגיגה המהנה והשיא הנוסף של המופע נגמרו מוקדם למדי, והקהל הרב נשפך היישר אל ערוצי החדשות והאתרים - ומהאייטיז אל לב המאה ה-21.