זאת סדרה אמיצה. היא מסתכלת למציאות בפרצוף ולא מתביישת לספר אותה. אפילו שהיא כואבת, והמציאות הישראלית מאוד כואבת. לא, לא מדובר בסדרה תיעודית חדשה, גם לא בדרמה כבדת משקל. זו דווקא סדרה קלילה כזו, שלא הייתם מצפים ממנה ליותר מסתם בידור - ובדיוק בגלל זה "תאג"ד" של yes היא הרבה יותר מסתם דרמה יומית.
אחרי עונה ראשונה מוצלחת במיוחד, חבורת החובשים של פולצ'ק, ליה, בן לולו, רותם, טטרו ודקל עלו לגבול סוריה בצפון, שם הם משרתים בבסיס החדש יחד עם הקצין הרופא בעל לב הזהב, עומר, שנלחם למצוא את אחיו הנעדר אחרי שכל השאר כבר איבדו תקווה.
"תאג"ד" מציגה כור היתוך של החברה הישראלית שלא נראה בהרבה סדרות ישראליות, אם בכלל, והשינוי במעמדות של הדמויות משנה כמעט כל נרטיב שהתרגלנו אליו: פתאום, בעונה הזאת האישה שמוצגת כמחוזרת וכמושא אהבתם של שני גברים היא עדן, צעירה אתיופית. פתאום, החוג"ד (חובש גדודי), דמות בעלת מעמד גבוה יחסית, הוא אמיל הדרוזי. פתאום, הבחור שמתקשה כלכלית בבית הוא בועז, בחור די בהיר.
היוצר ציון רובין לא עוצר בשחקנים שונים ובדמויות שונות מאלה שהתרגלנו לראות בטלוויזיה - הוא גם נוגע בידיים חשופות בבעיות בחברה הישראלית. קחו למשל שיחה בין עדן (אותה מגלמת עדן סבן) ודקל (יניב זנבה), שמדברים על התחושה של להיות אתיופי בישראל: "לך לך תשרת בצבא, תעשה קרבי, תעשה תואר באוניברסיטה, תתחתן, תביא שלושה ילדים, תשלם מסים, וכל זה כדי שהגזענים הבני זונות האלה לא ירצו שתגור בבניין שלהם כי אתה מוריד את ערך הדירות. או שסתם שוטרים ידפקו לך מכות כי אתה כושי".
אגב, גם הסדרה "נבסו" של רשת ידעה לגעת בנושא האתיופים בישראל, אבל היא נעלמת מהמסך בפתאומיות שמפחיתה מערך חשיבותה עבור הצופים ועבור כלפי הערוץ המשדר. לדרמה יומית קבועה, כזו שאפשר לראות כל יום או לצרוך בבינג' של סופ"ש, יש השפעה אחרת.
חזרה "לתאג"ד", שם היוצר ציון רובין לא התבייש לאחרונה לגעת גם בסיפור הדרת הנשים בצה"ל, בפרק שבו יצאו החיילים ליום כיף והנשים התבקשו להיכנס למים עם מכנסיים וחולצה על מנת להתחשב ברגשות הדתיים שמשרתים ביחידה. רונה, מנהלת הלשכה של המג"ד, גרמה למרד - הבנות נכנסו עם בגדי ים והפרו פקודה - מה שהשאיר את חובשי הכיפה בחוץ. אלה זעמו, והחלה קטטה. מאוחר יותר, המג"ד קיבל טלפון פוליטי מהמח"ט וסיפר כי חברי כנסת מתחילים להתערב ולבחוש בנושא. המג"ד, למורת רוחו, נאלץ להעניש את החיילות, לא לפני שהן שמו מצנפות לבנות על הראש כאות מחאה, הומאז' קטן ל"סיפורה של שפחה".
אגב, אני לא בהכרח מסכים עם דרך הצגת הדתיים בסצנה הספציפית הזאת. הייתה שם כמעט הכללה גורפת של חובשי הכיפה ודרך התנהגותם הייתה ברברית ואלימה. אבל הדמות של פולצ'ק מציגה פן אחר.
אפשר לדבר על יכולות המשחק ב"תאג"ד" שהן לא היו מהטובות ביותר שנראו על המסך בישראל (למעט שירה נאור המצוינת), ואפשר גם לדבר גם על הסיפור שקצת מאבד מאמינותו ככל שהפרקים הולכים ומתקדמים. אבל חשוב וצריך לדבר על כך שהסדרה הזאת לא מנסה לצייר כאן נרטיב שהטלוויזיה אוהבת לצייר. לא עוד חיים דמיוניים מנקודת מבט של בועת תל אביב.
4 צפייה בגלריה
לא עוד חיים דמיוניים מנקודת מבט של בועת תל אביב. מתוך "תאג"ד"
(צילום: גלית סבג, באדיבות yes)
הסדרה הזאת מסתכלת למציאות בלבן של העיניים ונוגעת בפצעים של החברה הישראלית מבפנים. האומץ של הסדרות הישראליות קצת נעלם, והצגת הבעיות הפנים-חברתיות בטלוויזיה עבר למשמרת של תוכניות הריאליטי המניפולטיביות. "תאג"ד" לוקחת על גבה את בעיות החברה הישראלית ומציפה אותן. היא שמה מראה בפנים של הצופים הצעירים שלה, גם אם היא עוטפת אותה במלא צחוקים. סחתיין עליה.
