דוד מתמודד עם פוסט-טראומה וסכיזופרניה, ענת מאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית, אספרגר וסכיזופרניה, לרועי יש OCD חמור והפרעה סכיזו-אפקטיבית ושרונה סובלת מדיכאון קליני. אלה רק חלק מגיבורי סדרת הרשת הקצרה "בנפשם" של כאן דיגיטל, שעולה מדי יום חמישי ליוטיוב ולעמוד הפייסבוק של כאן, ומספקת הצצה נדירה לעולמם הפנימי של פגועי נפש.
את הסדרה יצר אמרי דקל-קדוש (28), בוגר סם שפיגל, שנחשף לעולם שלהם במקרה. לפני כחמש שנים הוא הסתבך בקטטה בפאב וקיבל 100 שעות של"צ (שעות לתועלת הציבור) והחליט ליישמן בעמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש. "אני מעדיף שלא להיכנס למה שקרה שם, אבל אני מצטער על הלילה ההוא עד היום", הוא אומר בריאיון ל-ynet, "קצינת המבחן נתנה לי כל מיני אופציות, שאלתי אותה איפה צריך אנשים והיא אמרה לי שבאנוש ואמרתי יאללה".
אנוש היה המפגש הראשון של דקל-קדוש עם מוסדות לטיפול בבריאות הנפש. "מגיעים לשם אנשים מכל הספקטרום" הוא מספר, "חבר'ה עם מניה-דיפרסיה, חרדות, סכיזופרניה. פגשתי שם אנשים מרגשים ואמיתיים וכל שבוע רציתי לחזור לשם כדי לשמוע עוד סיפורי חיים והתמודדויות. בסוף אמרתי לעצמי שחייבים להוציא את האנשים האלה לעולם".
מה זו בעצם העמותה הזאת?
"יש לה כל מיני מסגרות, בין אם זה הוסטלים, דיור מוגן או מועדונים חברתיים וחוגים. היא מורכבת בעיקר מאנשים שרוצים לעשות טוב ולהביא לשינוי חברתי. כשבאתי אליהם עם הרעיון לסדרה הם עפו עליו כי אין בכלל עיסוק בפגועי נפש במיינסטרים, יש איזה פרק ב'סליחה על השאלה' וזהו. בעיני יש פה פוטנציאל מטורף ברמה הקולנועית - אלה אנשים שהחיים שלהם יכולים למלא פיצ'רים ודרמות ולא רק סרטי דוקו על מסכנות. יש להם רגישות מיוחדת והם נלחמים עם משהו באופן יומיומי".
אחרי ששיכנע בקלות את אנשי עמותות אנוש, נכנסה לתמונה תותים הפקות שהפיקה את הסדרה וגם קרן רבינוביץ' הצטרפה למימון. עכשיו רק נותר היה למצוא את הגיבורים. "פרסמנו קול קורא למתמודדים ולמתמודדות שרוצים להשתתף בתוכנית ובאו לאודישנים עשרות, אם לא מאות, אנשים. זה היה מדהים. מה שתמיד חזר על עצמו זה עד כמה הם חיכו לזה, כי כל הקטע של פגועי נפש זה שכמעט כמו שהם סובלים מההתמודדות עצמה - הם סובלים מסטיגמה נוראית. אנשים חושבים שהם הזויים ותלושים ולנו כחברה מאוד קל להדחיק אותם. רציתי להביא את האנשים האלה כמו שהם - מרגשים, מתמודדים ומנצחים".
בסופו של דבר נבחרו שישה משתתפים, כל אחד מככב בסרטון קצר עד שמונה דקות, אותו הם מקריינים בקולם ומראים כיצד העולם נראה מנקודת המבט שלהם. "לא רציתי לעשות סרט דוקו-קלאסי של ראשים מדברים או של אנשים שמסבירים על ההתמודדות שלהם", מסביר דקל-קדוש את השפה הקולנועית של הסדרה. "רצינו להשתמש בכל הכלים שיש לקולנוע להציע כדי להעביר את החוויה של מה זה אומר להיות סכיזופרן או פרנואיד, מה זה אומר לשמוע קולות, מה זה אומר דיכאון".
בזכות המבע הקולנועי הייחודי הזה, שמשתנה בכל סרטון בהתאם לגיבור או להפרעה הנפשית ממנה הוא סובל, הצופים מקבלים הזדמנות לראות ולשמוע על ההתמודדות של פגועי נפש ממקור ראשון. מלבד מחיקת הסטיגמה, לסדרה גם יש פוטנציאל גדול עבור אלה שסובלים ממחלות נפש וקרובי משפחתם: "כשמישהו מקבל אבחנה של דיכאון קליני או מז'ורי הוא מוצא בגוגל רק מאמרים ודעות של פסיכיאטרים - אין שום תוכן שמפגיש אותך בלי פילטרים עם האנשים האלה", מסביר דקל-קדוש.
עד כמה המשתתפים היו מעורבים בתהליך היצירה?
"הם היו הכי מעורבים שאפשר. הם ראו ראף קאטים, הציעו רעיונות, יש לנו קבוצת וואטסאפ עד היום. גם הם עברו תהליך ביחד, היו משברים ושיחות עד ארבע בבוקר. בסופו של דבר יש פה אנשים מאוד רגישים, אז גם התהליך היה חייב להיות מאוד רגיש".
באילו קשיים נתקלת בעבודה איתם?
"אחת המשתתפות הייתה מאושפזת בזמן העריכות ונסענו אליה עם הלפטופ כדי להראות לה את הפרק שלה. היא צחקה והתרגשה. בימי הצילום של בר, שסובל מפרנויה, הקפדנו שלא יהיו יותר משניים-שלושה אנשים. היינו גמישים כל הזמן. האג'נדה שלנו לא הייתה לכפות על המתמודדים - אלא לקבל מהם משהו".
עד עכשיו עלו כבר שלושה פרקים, איך התגובות?
"מדהימות. בחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שזה יגיע לכזאת כמות של צפיות. אחרי כל פרק אני מקבל מיליון הודעות של אנשים שמספרים לי שאימא שלהם סכיזופרנית או שאבא שלהם מתמודד עם דיכאון מז'ורי. יש רבע מיליון מאובחנים בישראל והמון משפחות כתבו לנו שזה מעורר השראה. הייתה אימא שכתבה לי שהילדה שלה סובלת מסכיזופרניה וכשהיא ראתה את הפרק של דוד זה נתן לה כוחות ותקווה. הפרקים גם רצים בקבוצות וואטסאפ של פסיכיאטרים ופסיכולוגיים קלינים".
כל פרק נגמר בנקודת אור אופטימית, משהו שהיה חשוב במיוחד לדקל-קדוש. "רציתי להראות שכולנו מכירים את הדברים שהם מתמודדים איתם, רק שהם סובלים מהם בווליום הרבה יותר גבוה ולכן צריך להיות יותר רגישים איתם. היה לי חשוב להראות בסוף כל פרק ניצחון קטן כי בסופו של דבר הם מנסים. הם נלחמים ונאבקים באופן יומיומי, שעה-שעה, אז אולי בשבילנו זה ניצחון קטן, אבל בשבילם זה עולם ומלואו".
וכל זה קרה בגלל לילה שיכור אחד בבר לפני חמש שנים.
"לגמרי. אני עדיין מצטער על מה שקרה שם, אבל אני לא מצטער על הסדרה".
