בקומוניקט ש-HBO שחררה לאחרונה בנוגע לסדרה החדשה של הרשת, "נשות הלעולם לא" (The Nevers), מופיע שמו של יוצר הסדרה, ג'וס ווידון - שמפורסם יותר מכל מי שמשחק בה - רק אחרי שמותיהם של 19 אנשים אחרים הנוגעים להפקה. ווידון, שקנה לעצמו קהל מעריצים נאמן כשיצר את "באפי ציידת הערפדים", הספין-אוף "אנג'ל" וסדרת המדע הבדיוני "פיירפליי", וכשביים את סרטי הקולנוע מסדרת "הנוקמים", מצא את עצמו בחודשים האחרונים תחת גליוטינת ה-MeToo# ושלוחותיה. מספר נשים שעבדו תחתיו בהפקות שונות תיארו אותו כבוס מתעלל, חשיפה שהפכה את שמו של ווידון ממקדם מכירות עם הפונט הכי גדול על הפוסטר למנודה שהס מלהזכיר את שמו, והותירה כמה אנשי שיווק מאוד מתוסכלים ב-HBO.
"נשות הלעולם לא" – טריילר
(באדיבות HBO)
בעקבות הפרשייה אולץ ווידון להתפטר ממה שהיה גן העדן הקטן שלו. ב"נשות לעולם לא", שעלתה השבוע ב-yes, HOT וסלקום tv ותשודר במקביל לשידור בארצות הברית, הוא ביים רק שלושה פרקים מתוך השישה שירכיבו את החלק הראשון של העונה, ואז פרש בטענה שהוא "תשוש ומעוניין לנוח לאחר שנה של אתגרים". בשאר הפרקים, כולל הארבעה שצולמו מאוחר יותר בגלל עיכובי קורונה, תפסה את מקומו התסריטאית פיליפה גוסלט.
לווידון היה הרבה מה להפסיד - נדמה שב"נשות לעולם לא" הוא ריכז את כל העולמות שהציתו את הדמיון שלו, לא פעם עד כדי תחושת עומס. העלילה מתרחשת בלונדון הוויקטוריאנית, כשמספר נשים (וגם גבר או שניים) מפגינות יכולות אנומליות בתחומים שונים (היכולת לגרום לחפצים לרחף, להבחין באנרגיות, לרפא פציעות, לדבר בשלל שפות וכיו"ב). החברה האנגלית השמרנית לא מוקירה את היכולות הללו אלא בעיקר חוששת מהן. ה"נגועות", כפי שהן מכונות בסדרה, נרדפות, וחלקן מוצאות מחסה בבית יתומים בניהולה של גיבורת הסדרה, אמיליה טרו (לורה דונלי), והשותפה שלה, פנאנס אדייר (אן סקלי). כל זה קורה תחת חסותה של אשת החברה הפילנתרופית לוויניה בידלו (אוליביה וויליאמס, "בית הבובות", גם היא של ווידון). המבנה הנוקשה של החברה הוויקטוריאנית מאפשר לווידון שלל מטאפורות על נושא שאהוב עליו במיוחד - הנידוי החברתי של החלש והשונה.
סביב הנגועות מסתעפת תעשייה שלמה של נרטיבים, המגובבים אחד על גבי השני ומצריכים לפחות שלושה פרקים (מתוך הארבעה שנשלחו לביקורת) כדי להתחיל להתמצא בהם: מאלאדי, רוצחת סדרתית תיאטרלית עם בעיה נפשית כלשהי שמעוררת אימה בקרב תושבי לונדון; בלש שחוקר את הרציחות; הוגו סוואן, הדוניסט עשיר שמפעיל מועדון סקס מחתרתי ומעוניין בנגועות כגימיק לאורחיו; מדען סאדיסט שמנסה לרדת לעומקן של הנגועות; לורד מאסן, איש ממשל בכיר בלונדון שמנסה לקדם קמפיין נגדן, ומעל כולם - לובסטר חייזרי מעופף שכנראה התחיל את כל הסיפור. וזאת אפילו לא הרשימה המלאה.
ריבוי הזירות הזה לא תמיד פועל לטובתה של "נשות הלעולם לא". אומנם היא ניצלת לא פעם בזכות המשחק המצוין של הדמויות והדיאלוגים השנונים ששפתו של ווידון ניכרת בהם, אבל נדמה שהתקציבים ש-HBO הרעיפה על ווידון, כמו גם החירות שאפשרה לו העובדה שמדובר ברשת כבלים ולא ברודקאסט, יצרו אצלו אוברדוז יצירתי שמתבטא בניסיון לזלול הכל, במקום להתמקד בקו עלילה מדויק. לא מעט אירועים או מוטיבציות נעדרים סיבה מוצדקת. אפשר להתעלם מזה וליהנות מהיתרונות של "נשות הלעולם לא" - היא מצולמת נהדר, השחזור התקופתי מחמיא לה וגם האפקטים של היכולות העל-טבעיות עוברים מצוין. זה יצריך מכם את היכולת להתעלם מיותר מדי קצוות חוטים שמסתובבים בה חופשיים, כשלא פעם הצופה הוא זה שמתבקש לעבוד באחיזתם.
ולשאלה המתבקשת: האם אפשר לצפות בסדרה מבלי להביא בחשבון את אופיו של האדם שיצר אותה? יכולות הדחקה הן לא יכולות על-טבעיות – חלקנו מוכשרים בזה יותר, אחרים פחות. האם אתם מסוגלים להקשיב לשיר של זוהר ארגוב ברדיו מבלי להיזכר שהואשם באונס? לקרוא את הספרים של עמוס עוז מבלי לחשוב על גליה עוז? לצפות ב"חזרות" מבלי להרהר בארז דריגס? אנשים הם עניין מורכב. ווידון יצר סדרה מהנה, אבל במה שנתפס, ובצדק, כחוצפה, הוא מקדם מניפסטים פמיניסטיים מעצימים תוך שהוא דורס בדרך עוד כמה א-נשים. אם תגיעו עם ציפייה לעוד סדרת פנטזיה מושקעת, אתם עשויים להתמסר ל"נשות הלעולם לא" (שהם גם גברים, כאמור). אם תרצו גם להתבשם מהמסרים הגבוהים של ווידון, ובכן, זה הולך להיות הרבה יותר תובעני.
