ברוס ספרינגסטין הוא הקול של אמריקה. זה נכון בכל ימות השנה וזה תקף במיוחד בשעה שמאות מיליוני אמריקנים יוצאים לבחור את הנשיא הבא שלהם. ספרינגסטין מעולם לא חשש להביע דעה פוליטית נחרצת, ותמיד לטובת הצד הכחול במפה. עבור ברק אובמה הוא שימש כמעט כזמר הבית. לעומתו, בוש הבן שקדם לו חטף ממנו לא מעט, ובימי רייגן, ספרינגסטין התרגז כשזה השתמש בשיר הנושא של אלבומו המצליח Born in the USA במסע הבחירות שלו לנשיאות ב-1984. עכשיו אמריקה שוב בדרך להכרעה על עתידה לארבע השנים הקרובות, ועל אף שיש קורונה בחוץ וקשה לארגן עצרות פוליטיות עם רבבות משתתפים ומוזיקאים אגדיים על הבמה, ספרינגסטין ממשיך להשמיע קול ברור כנגד ממשל טראמפ, והוא עושה זאת בדרך הכי טובה שהוא מכיר - אלבום חדש בשם Letter to You עם להקת הבית שלו - האי סטריט בנד.
הוא חוזר. ברוס ספרינגסטיןהוא חוזר. ברוס ספרינגסטין
הוא חוזר. ברוס ספרינגסטין
(צילום: AP)
באלבום החדש (שייצא ב-23 באוקטובר) טראמפ, שספרינגסטין לא מחבב במיוחד, לא נוכח באופן רשמי, אולם נדמה שהיעדרותו מדגישה יותר מכל את מה שהבוס האמיתי חושב עליו. ב-Rainmaker הבלוזי הוא בכל זאת לא מוותר לו – מבלי להזכיר את שמו. הוא שר שם על האיש "שאומר שלבן הוא שחור ושחור הוא לבן, שאומר שיום הוא לילה ולילה הוא יום", ומתאר אותו כ"ליצן הפושע שגנב את הכתר, הוא גנב את מה שמעולם לא זכה בו", כשכל מכת סנר שמגיעה בהמשך כמו מנפצת את שטף הציוצים של אביר הפייק ניוז.
נדמה כי בשנים האחרונות ההווה של ספרינגסטין הוקדש לסיכומי עבר, ופחות לעתיד. זה התחיל עם האוטוביוגרפיה שלו Born to Run, והמשיך עם המופע המצליח שהתבסס עליה ורץ במשך שנתיים בברודווי. האיש שהתרגל לסחוף עשרות אלפים באצטדיונים ובפארקים הסתפק עתה בגיטרה אקוסטית ובפסנתר. זה לא מנע מהמופע (שניתן לצפייה בנטפליקס) להפוך להצגה הטובה בעיר, ולכזו שאנשים מוכנים לשלם מאות דולרים לכרטיס.
זמן הסיכומים הסתיים בשנה שעברה, כאשר ספרינגסטין חזר עם האלבום Western Stars. האי סטריט בנד אמנם לא היו שם, והעיבודים המוזיקליים התכתבו עם קאנטרי-פופ רך ופחות עם הרוק הסוחף והמוכר מבית מדרשו, אך הוא התקבל בתשואות מוצדקות. עוד לפני שהאלבום היפיפה ההוא יצא, סטיבן ואן זאנדט, גיטריסט האי סטריט בנד ולנצח סילביו מהסופרנוס, הרגיע את המעריצים כשצייץ בטוויטר שהוא בטוח שהם יאהבו את האלבום, ולא לדאוג - כי הלהקה לא הולכת לשום מקום. מי שהיטיב לקרוא בין השורות הבין שאלבום משותף עם הלהקה הוא רק עניין של זמן. מה שוואן זאנדט לא יכול היה לחשוף הוא שבאותו הזמן הוא ושאר חברי האי סטריט בנד כבר היו שקועים באולפן הביתי של ספרינגסטין בניו-ג'רזי בהקלטות האלבום החדש, אחרי הפסקה של שש שנים.
מישל וברק אובמה עם ברוס ספרינגסטיןמישל וברק אובמה עם ברוס ספרינגסטין
תמיד היה פוליטי. מישל וברק אובמה עם ברוס ספרינגסטין
(צילום: AP)
לאורך הקריירה הארוכה שלו, ספרינגסטין לקח פסקי זמן ארוכים מהעבודה עם האי סטריט בנד, אבל הוא תמיד ידע לחזור אליה בזמן הנכון. ב-2002 זה קרה עם האלבום האדיר The Rising, שהיה שיר עידוד לאמריקה השבורה שלאחר אסון התאומים. אמריקה של היום אולי לא שבורה, אך היא אומה מפולגת מאי פעם שגם סובלת מנזקי קורונה אדירים. האלבום החדש נכתב אמנם לפני הופעת הנגיף, אך הוא בהחלט מתכתב עם רוח הנכאים הכללית שנושבת מאז שהופיע. אבל יותר מכל, ב-Letter to You ספרינגסטין מחפש קודם כל נחמה לעצמו ומנוחה משדי העבר שלו.
בעוד שאת אלבומיו הגדולים עם האי סטריט בנד ספרינגסטין פתח בבעיטה, החדש נפתח לאט, כמעט בהיסוס. One Minute you're Here האקוסטי והמינימליסטי, ובו השורה "רכבת גדולה ואפלה מגיעה על המסילה", לא מרמז על העוצמות שיגיעו מיד עם שיר הנושא הנהדר. אבל הוא פורש את התוואי שבו נע האלבום: אוטוביוגרפיה חשופה בה ספרינגסטין חוזר אל החברים שאיבד לאורך הדרך, והפכו מאז לרוחות שמלוות אותו. וזה לא רק בשיר Ghosts הנהדר. הסאונד החי מאוד של האלבום כמו מעצים את הגעגוע, הכאב והריק שמתואר לאורכו.
ב-Last Man Standing ספרינגסטין מצהיר בכאב שהוא למעשה האחרון שנותר בחיים מבין חברי להקתו הראשונה, הקסטילס, בעוד הם ממשיכים ללוות אותו בליבו. סולו הסקסופון שמגיע לקראת הסוף משמש כמצבה חיה ויפה לקלרנס קלמונט, הסקסופוניסט האדיר והמנוח של האי סטריט בנד, שעל גבו נשען ספרינגסטין בצילום העטיפה האייקוני של Born to Run. גם House of a Thousand Guitars, עם פתיחת הפסנתר היפה, מתכתב עם הסאונד שספרינגסטין יצר באלבומיו הבומבסטים עם הלהקה לאורך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. אמנם חלק מחבריה כבר לא איתו, אך הצליל שלהם חי ובועט, כמעט כמו בימים ההם.
ברוס ספרינגסטין 1985ברוס ספרינגסטין 1985
מתמודד עם שדים מהעבר
(צילום: AP)
כאמור, אווירת הסיכום שאפיינה את ספרינגסטין של המחצית השנייה של העשור הקודם נוכחת גם כאן. זה לא אלבום שמהלל את העבר אלא כזה שמבכה אותו. עד כדי כך ש-Janey Needs a Shooter, If I Was the Priest ו-Song for Orphans החדשים הם למעשה שירים ישנים שחיכו לעת הנכונה - הם נוצרו עוד במהלך הסבנטיז, אך ספרינגסטין העדיף לשיר ולהקליט אותם שוב, הפעם בקולו העכשווי והמבוגר.
אבל אלו לא רק הטקסטים, אלא גם הצליל הצולף של הלהקה הוותיקה שמהדהדת כאן את שיאיה מהעבר. בסוף, אחרי שק של געגוע ותוגה, מגיעה גם תקווה מסוימת בדמות I'll See You in My Dreams הסוגר עם השורה הדילנית "המוות הוא לא הסוף". השיר הנהדר הזה חותם את אחד הפרקים היותר מרשימים בגוף העבודות של ספרינגסטין. אמנם לא אייקוני כמו The Rising, אבל הוא בהחלט האלבום המרהיב והטוב ביותר שלו מאז.