בתחילת 2018 אצרו ילדיו של משה גרשוני, מגדולי האמנים הישראלים, תערוכה בגלריה גבעון לזכר אביהם שמת שנה לפני כן ממחלת הפרקינסון. הם צללו לארכיון האינסופי של עבודותיו ובחרו בקפידה את הדרך לכבד את זכרו. "זאת הייתה כניסה לא פשוטה", אומר הצלם אורי גרשוני, בנו הצעיר. "החסר שלו היה מאוד נוכח כמשהו כמעט משתק, ששומט את הקרקע מתחת לרגליים. כשאבא שלי הלך, פתאום הטעם לחיים קצת ניטל ממני, כאילו הוציאו את התבלינים מהאוכל. והייתי צריך קצת ללמוד מחדש למצוא את הטעמים. היה לי קשה להיפגש איתו דרך העבודות שלו. היה לי דיסק-און-קי עם הארכיון של העבודות שלו שנתן לי חואן גרסייה, בן זוגו לשעבר, שהוא מנהל העיזבון שלו. ולקח לי המון זמן עד שעשיתי את הפעולה הפשוטה הזו של להכניס אותו למחשב".
עבודתו של אורי גרשוניעבודתו של אורי גרשוני
"הכנסתי שגרתיות למעשה חייתי". מתוך התערוכה "בגנו של הגולם"
(צילום: אורי גרשוני)
לבסוף אזר אומץ, ומצא במפגש המחודש עם העבודות של אביו הרבה מאוד נחמה. "עבודת אבל", הוא קורא לזה בפיוטיות אופיינית. "ועדיין", מדגיש, "זה לא היה בשבילנו וזה לא היה מהלך תרפויטי. המוטיבציה של התערוכה הייתה לזכור את אבא שלי, במקום אזכרה. גם כי אין לנו קבר, כי אבא שלי נשרף, אבל גם בלי קשר. ביני לבין עצמי, הריטואל הזה של ללכת לבית קברות ולהתייחד עם האבן הזאת שבאיזה לוקיישן אקראי, מכוער, לא אסתטי - לי זה לא אומר שום דבר ואפילו מייצר רגשות הפוכים מבחינת היכולת להתייחד, לזכור, להרגיש. אז לעשות מן אזכרה כזאת נראה לנו משהו הרבה יותר נכון וממשי".
לא תמיד היה קל להיות הבן של משה גרשוני - איש מפורסם עד כמה שאמן בישראל יכול להיות מפורסם, עם סיפור חיים יוצא דופן ומקבץ שערוריות אמנותיות ואישיות שתואמות היטב אדם עם עקרונות של ברזל ונפש חופשית. אבל דווקא בשנים האחרונות לחייו, כשהפרקינסון החל להראות את אותותיו, הוא ואורי התקרבו יותר מאי פעם. "עשינו תהליך מאוד גדול של תיקון ביחסים, שאולי בצעירותי היו פחות קרובים, או אולי יותר מלאים בזרות וחשדנות או אי קבלה, לפחות מבחינת מה שאני הרגשתי", מספר גרשוני הבן. "בשנים האחרונות עברנו מהפך, ואני חושב שהייתי דמות מאוד קרובה אצלו והוא אצלי".
עבודתו של אורי גרשוניעבודתו של אורי גרשוני
"מעשה האמנות הוא האפשרות שלי לחבישת הפצעים". גרשוני
(צילום: אורי גרשוני)
כי הוא השתנה, או כי אתה השתנית? "זה היה הדדי. אבל גם המחלה אפשרה משהו בינו לבין עצמו - ובינו לבין העולם והסובבים אותו - דווקא דרך המקומות האלה של לכאורה אין-אונות ואי-אפשרות, בגלל היכולות שנלקחו ממנו ברמה הפיזית. אני חושב שגם בעבודות שלו מהשנים האחרונות יש עוצמות וזיכוך נורא גדול שבאים בדיוק מהנכות של הגוף. הרוח הצליחה לצאת החוצה. אני חושב על זה כמו מן מנורת אלאדין – הכלי הזה הוא כלום, אבל אז הג'יני יוצא החוצה. דווקא הרגעים האלה של ההתאיינות, של החולשה, אפשרו לדבר הפנימי הזה לצאת בעוצמה. וגם להבין דברים על מה חשוב יותר ומה פחות בחיים. המקום הרגשי הזה התאפשר דווקא באמצעות אותה מחלה, והמודעות הזו לסוף הקרב ובא. עברנו מסע מאוד חשוב".
ומה למדת מכל זה? "פתאום הקליפה הזו שמוסרת, אתה מבין שהיא רק קליפה. אבא שלי היה אדם מאוד עוצמתי, מיתי, והתפיסה שלי אותו הייתה כזאת. כל הזמן אני גם נאחז בזה, וזוכר ומבין, שגם כשהגוף הלך ונעלם, והיה תלותי ונזקק לסיוע, המיתוס של הרוח לא באמת נחלש, אלא כמעט התגבר. אני ממש זוכר את הרגעים האחרונים שלו בבית חולים, כשהוא דועך אל מותו, ואלה רגעים שכל מי שנפגש עם המוות יודע שהם מצמררים. וכל הזמן הרגשתי שגם כשלא היו מילים ולא הייתה אפשרות אפילו לדבר, הרוח הזו מאוד איתנה".

חלב משוגע

גרשוני, שיחגוג בקרוב 50, הוא אמן בכל המובנים. אפילו הדיבור השקט שלו עתיר מטאפורות, דימויים, כל משפט מנוסח בשלוש דרכים שונות, כל אחת יצירתית יותר מהשנייה. וגם הרבה ציטוטים אקדמיים, פילוסופיים והיסטוריים – כיאה למרצה ותיק בבצלאל. ועדיין, לא מאוד מפתיע שהוא בכלל לא רצה להיות אמן. הוא גדל לא עם אחד אלא עם שני הורים אמנים – אימו, ביאנקה אשל-גרשוני, היא ציירת, פסלת וצורפת – ושניהם התעקשו, לפחות בהצהרות שהפיצו לילדיהם, שמדובר בקיום אכזר ("אמא שלי הייתה אומרת תמיד, 'מספיק ינקתם חלב משוגע'", הוא נזכר). אבל גם לא באמת מפתיע שבסופו של דבר בכל זאת מצא את עצמו בבצלאל. "לא הייתה לי באמת אפשרות מילוט", הוא אומר. "לאן שלא פניתי הייתה לי תחושה שזו הדרך היחידה – אם פניתי לאבא או לאימא. לא מצאתי את היציאה מהמבוך הזה".
עבודתו של אורי גרשוניעבודתו של אורי גרשוני
מתוך התערוכה "בגנו של הגולם"
(צילום: אורי גרשוני)
ללכת ללמוד משפטים לא באמת היה אופציה, אתה אומר. "באמת שהייתה לי איזו פנטזיה כזו, והייתי ילד שבגיל צעיר לא היה במין הסללה טבעית. אח שלי (ארם גרשוני, צייר היפר-ריאליסטי מצליח, מ"א) מגיל מאוד צעיר צייר, והיה ברור מההתחלה שזו דרכו. ודווקא אני רוב חיי הייתי זה שבאופן מודע או לא ניסה להימלט מהגורל הזה, המכתוב הזה שהיה כתוב לי אי שם. אז באמת זו הייתה תחושה של נידונות, ובמשך המון זמן אמרתי לעצמי שיכול להיות שזה לא מאסר עולם, שאולי יש לי עתיד של בריחה מהאלקטרז הזה".
תראה, צריך גם לרצות לברוח ממנו. "אני ממש רוצה הרבה פעמים, ומנהל עם זה הרבה דיאלוגים, אבל כנראה גם האופציה האחרת, בחוץ שם, לא נראית לי הכי קוסמת".
גם בבחירת המדיום שלו הוא נאלץ לערב את הגורל. נרשם לשתי מחלקות בבצלאל, צילום ואדריכלות, ולא הצליח להכריע לאיזו מהן ללכת. אז הוא עשה מה שכל אדם ספקן כמוהו היה עושה במקומו, והלך לקוראת בכף היד. "היא הייתה מאוד ידועה, עבדה בחיפה, ובאתי אליה עם השאלה הזאת, לאן לפנות. לא אמרתי לה אפילו מה הדילמה. הגעתי והמשפט הראשון שהיא הוציאה היה 'אתה חייב להתעסק בצילום, אתה מסתכל על העולם בצורה של צלם'. בלי שאמרתי לה מילה, בלי שנתתי לה חומר רקע, שום אינפורמציה. והמשפט הראשון הזה פתר לי את כל הלבטים".
האמנות שלו עברה לא מעט גלגולים. במשך תקופה ארוכה היה מזוהה בעיקר עם פורטרטים שצילם בסטודיו שלו – אסתטיים, ישירים ועוצמתיים, חלק ניכר מהם של גברים, רבים מהם בעירום. בעקבות משבר יצירתי ואינטלקטואלי, עשה שינוי כיוון משמעותי והחל לעשות פרויקטים שצוללים אל תולדות הצילום. סדרה ידועה שיצר, "השמש של אתמול" (2012), צולמה כולה בכפר ובית הולדתו של אבי הצילום, וויליאם טלבוט, באנגליה. הצילומים שלו משם מגורענים, עם מצלמה דיגיטלית אותה הסב למצלמת נקב שמשווה לתמונות מראה עתיק ומטושטש – מרחק שנות אור מהדיוקנאות שאפיינו אותו.
עבודתו של אורי גרשוניעבודתו של אורי גרשוני
מתוך התערוכה "בגנו של הגולם"
(צילום: אורי גרשוני)
בשנים האחרונות נטש את המצלמה לחלוטין. במקום, הוא פנה למחשב ולאינטרנט, ובוחן שאלות אישיות ואמנותיות באמצעות צילומי מסך, גוגל וארכיונים ברשת. הסדרה "השעה הכחולה" גם היא לקוחה מהכפר של טלבוט – אך מבוססת על שיטוט וירטואלי בגוגל סטריט וויו. חלק מסדרה נוספת, "מלבד חשיכה, כלום" (2014), מוצג כעת בתערוכה "בגנו של הגולם" במוזיאון מאנה-כץ בחיפה (עד 28 במרץ, 2020). הסדרה, שנוצרה כולה בעת שהיה בתקופת רזידנסי בגרמניה, מורכבת מצילומי מסך של חללים של גברים זרים איתם קיים גרשוני שיחות סקס במצלמות רשת בלייב צ'אט. הצילומים כולם נעשו ברגע הקצר הזה לאחר שהשיחה הסתיימה, כשהגברים מעברו השני של המסך יצאו לרגע מהפריים, אבל לפני שהמצלמות כובו. נראים בהם חדרים ריקים מאדם, עם כיסא או מיטה, אביזרי סקס או חפצים אישיים. כמו שם הסדרה – ששמה לקוח גם הוא מטקסט של טלבוט – גם התמונות המרכיבות אותה לא משדרות מיניות ואירוטיקה מתפרצת, אלא דווקא ריקנות מסוימת, מלנכוליה.
אך גרשוני לא רואה את זה כך. "אני חושב שבסופו של דבר, כמו הרבה עבודות שלי, זה מתחיל ממקומות עצובים, של לחטט בפצעים, אבל מעשה האמנות הוא גם האפשרות שלי לחבישה של הפצעים האלה, גם אם לא ריפוי לגמרי".
עבודתו של אורי גרשוניעבודתו של אורי גרשוני
מתוך התערוכה "בגנו של הגולם"
(צילום: אורי גרשוני)
ומאילו פצעים נולדה הסדרה הזו? למה בחרת לתעד את הרגע הזה דווקא בסוף מפגש מיני? "קודם כל כדי לתת ביטוי לתשוקה שלי עצמי. בכל מיני אופנים – מינית, תשוקה לחיים, או תשוקה בכלל ליצירה, גם אם היא מותקפת או מאותגרת. וזה הגיע בתוך נסיבות של שהות בגרמניה, והמצב הזה של לחיות לבד במקום זר – ועוד בגרמניה עם כל המטענים והקונוטציות של העבר. ודווקא מכל התחושות המאוד קשות האלה, של מעין התקפה על ההשתוקקות, על האופטימיות, הרגשתי צורך לתת מקום לתשוקה הזאת להתבטא. והמיניות היא איזושהי אפשרות לגעת בזה, דרך הבשר. אבל בו זמנית זה היה מקום שיצא מתחושה של אין-אונות ומנסה לייצר איזה דופק וחיוניות בכל זאת. עשיתי את זה כמעט כל יום. הכנסתי שגרתיות למעשה שאמור להיות הכי ספונטני, מתלקח וחייתי".
גם אם היצירות של גרשוני מונעות לכאורה מחיפוש אינטלקטואלי ופילוסופי ושאלות גדולות ואקדמיות על צילום ואמנות והעולם המודרני, הוא מודה היטב שהמניעים האמיתיים שמוליכים אותו הם אישיים וביוגרפיים. ולכן, על אף השוני הסגנוני הגדול בין היצירות המוקדמות לאלה המאוחרות, ישנו ציר המחבר ביניהן – בין הפורטרטים הנקיים, האסתטיים, שבהן המיניות של המצולמים היא מפורשת וישירה ובין צילומי החללים הריקים, המדכדכים, באיכות הירודה של מצלמת המחשב. וגם הקשר הזה, כמו תמיד, חוזר בסופו של דבר להוריו.
"אם דיברתי על הדואליות הזו של קרבה וריחוק, בין אונות ואין-אונות, בין חושך ואור – כל הקטבים האלה שהעבודה שלי נעה בתוכם – זה היה כאן גם כשצילמתי אנשים פה בסטודיו. רוב האנשים שצילמתי אלה לא אנשים שהכרתי, אלה אנשים שזרים לי, ונקודת המוצא הזו של זרות, של אי-היכרות, הייתה לי מאוד חשובה.

עבודתו של אורי גרשוניעבודתו של אורי גרשוני
מתוך התערוכה "בגנו של הגולם"
(צילום: אורי גרשוני)
"הבנתי ברבות השנים, גם דרך טיפול, למה דווקא המקומות האלה בעצמי נוכחים כל כך. יש להם שורשים עמוקים. אני חושב על המשפחה שבה גדלתי, בעולם שבו הדימוי האמנותי, הייצוג, היה הדבר הכי חי. הזכרתי קודם את חוסר היכולת שלי להימלט, אז גדלתי בסביבה של דימויים, והדימוי היה לפעמים מין סרוגייט של מציאות, התגבר על המציאות הממשית. הדבר הכי חשוב בהיררכיה, הדבר שאפשר למשש. ובמקומות הקשים יותר, בטח לילד, הוא אפילו ביטל את הבלתי-אמצעי: את השיח, את הרגש, את הדיאלוג בין אנשים. הוא כיסה על כל זה והעלים אותם, וזה מקום לא פשוט לילד. אני חושב שזה משהו שהטעין אחר כך את החיפוש שלי כאדם בוגר".
גם אחיך, שהלך לכיוון של ציור היפר-ריאליסטי – משהו שנראה אמיתי אבל הוא לא – משחק את המשחק הזה.
נכון, דיברתי על זה עם ארם. כשאני עושה פורטרט, הרגשתי שכשאני בא לצלם אנשים - אני בעצם מחפש מישהו שיעמוד מולי ויסתכל עליי, יכונן אותי וייתן לי קיום. בעצם המצלמה הייתה בשבילי תירוץ להביא אנשים שיתבוננו עליי. אני גם התבוננתי עליהם והנצחתי איזה ייצוג שלהם, אבל בו זמנית זה גם נתן לי מענה לצורך שמישהו יתבונן עליי ויכונן אותי במבטו".
עבודתו של אורי גרשוניעבודתו של אורי גרשוני
מתוך התערוכה "בגנו של הגולם"
(צילום: אורי גרשוני)
והיום אתה עדיין מרגיש את הצורך הזה? "אני מרגיש אותו פחות. ועובדה שהדחף להיפגש עם אנשים בעולם, וכמעט לאנוס אותם לבוא ולשבת מולי בסטודיו, כבר לא קיים אצלי. זה משהו שאני מסתכל עליו ומנסה לתהות עליו, אבל הצורך התמעט ושינה פאזה. זה קשור לשינויים, להתבגרות, לצמיחה. לעובדה שאני כבר לא רק ילד לאבא שמסתכל עליו ומנסה למצוא את המקום שלו, שאני כבר לא לומד את עצמי או חי באמצעות מבטו. ההסתלקות של המבט הזה של אבא שלי הייתה מקום קשה של החסרה, אבל גם אפשרות לכונן את עצמי בלי המשענת הזאת להיאחז בה. אני צריך פתאום לעמוד על קרקע שהיא אולי לא יציבה ורועדת, אבל גם מאפשרת לי לעמוד בכוחות עצמי".

לשחזר את הטראומה

לפני ארבע שנים, זמן לא רב לפני מותו המטלטל של אביו, חווה גרשוני עוד אירוע דרמטי ומשנה חיים: הולדת בנו הראשון, אותו הוא מגדל עם בן זוגו. הבן הנצחי הפך לאבא. למשך תקופה תפסה האמנות את המושב האחורי, ורק לאחרונה החל לחזור לעשייה מלאה. גרשוני עדיין בוחן איך הסטטוס החדש משפיע עליו.
"במובן הכי פרגמטי, זה מעורר המון קשיים", הוא אומר על האבהות. "קשיים של זמן, של פנאי נפשי, של ניהול זמן. התמסרתי טוטאלית לאבהות. פחדתי קצת מאבהות לפני כן כי באיזשהו אופן ידעתי שכמו להרבה דברים בחיים שלי, אני אובססיבי, טוטאלי, פרפקציוניסט. וידעתי שכשיבוא ילד אני אתמסר לו באופן כזה. מהבחינה הזו זה לקח אותי קצת מעצמי, מהדיאלוג הער עם עצמי ומהאפשרות לפרוק את זה ביצירה, באמנות. אבל אני מרגיש שבמעמקי הים יש איזו מערבולת – אני ממש חש אותה מטלטלת את הספינה".
נראה לי שכל אדם שעומד להיות הורה חושש לאבד את עצמו. "בהחלט. גם אבא שלי, באופן קשה ואבסורדי היה תמיד נואם בפנינו – לפני שהיו לי ילדים – ואומר 'אל תעשו ילדים, אמן לא צריך לעשות ילדים'. והוא היה אומר את זה לנו, לבנים שלו. והנה, למרות הכל עשיתי ילד ואני מאוד שמח על כך, אבל כן, זה מביא איתו דברים מאוד מורכבים".

עבודתו של אורי גרשוניעבודתו של אורי גרשוני
מתוך התערוכה "בגנו של הגולם"
(צילום: אורי גרשוני)
והבן שלך כבר מבין מה אתה עושה? "כן, הוא יודע. הוא גם סובל מזה, כי הוא מושא הצילום שלי עכשיו עם אותה תשוקה לצילומים שהלכה ונכחדה. המקומות היחידים שעוד ערים מבחינת התשוקה שלי לאחוז מצלמה – זה המקומות שאני מצלם אותו. ואני בשני כובעים. אני גם האבא שמצלם את הבן שלו בשביל אלבום המשפחה, כדי להנכיח את האהבה ולהנציח את הזכרונות, ובו זמנית אני גם צלם – מישהו שחושב על דימוי וצילום. וזה שוב מחזיר אותי לאבא שלי. וכשאני מסתכל על הצילומים של אבא שלי – והם נמצאים אצלי, זה הנדוניה שלי והתיבת פנדורה שלי – גם הוא אחז בשני הכובעים האלה בעיניי. האבא שמצלם את הילדים שלו והצלם שבורא דימוי של המציאות באמצעות הילדים שלו, והילדים שלו הופכים להיות כלי שרת, למודלים.
"היום כשאני מצלם את הבן שלי, אולי אני קצת משחזר את הטראומה הזאת. אני לא בטוח עד כמה אבא שלי ניהל עם זה דיאלוג, אבל אני לגמרי ער לזה ולפעמים גם נפגש עם זה כשהילד שלי מעמת אותי עם המקומות האלה ואז אני מרסן את עצמי או שם לעצמי תמרורי אזהרה. הוא אומר לי 'תפסיק לצלם'. הייתה לי סיטואציה שבאתי לגן שלו לצלם את הילדים למין תמונת מחזור ופתאום בסיטואציה הזאת הוא לא יכול היה לקבל את זה שאני מצלם ילדים אחרים. פתאום הוא רצה לשמר את הדיאלוג הצילומי הזה כמושא בלעדי שהוא ביני לבינו. ונלחם על זה ממש מלחמת חורמה, זה היה קשה".
אז כמו ההורים שלך, גם אתה לא רוצה שהבן שלך יגדל להיות אמן? "קצת כמו ההורים שלי, אני כל הזמן מצהיר בריש גלי שרק שלא יהיה אמן. אבל אני חושב שבתור ילדים, ועם רגישויות של ילדים שרואים הרבה פעמים מעבר לנראה, הרגשנו שהאמירות האלה הן הצהרות רק מהפה אל החוץ, הרגשנו עד כמה הדבר הזה משמעותי וחשוב, ואולי מבחינתם בלעדיו אין שום משמעות. אז יכול להיות שגם אני משדר מסרים סותרים לבן שלי.
"לפני שהוא נולד, הייתה לי פנטזיה שהוא יהיה רקדן, אבל יצא לי ילד שהפנטזיה הזו רחוקה ממנו כמרחק הגלות. אפילו הגוף שלו יצא כזה שמסרב לכל פנטזיה שלי. אבל גם להיפרד מהפנטזיה ולראות אותו בתור מה שהוא זה שיעור שאני עדיין עובר ומלמד את עצמי והוא לא פשוט. ואני חושב שאני עובד עליו כי אני מרגיש שזה משהו שההורים שלי לא ממש ידעו לעשות, לראות אותי – או אותנו – מתוך מה שאנחנו ולא מתוך הציפיות והשאיפות שלהם. אז אני ממש עובד על עצמי כדי לתקן".