רגע לפני שאנחנו נפרדים משנת 2019 - אוהד נהרין מעלה אותה לבמה. לאורך השנים, נהרין הצליח ליצור תמהיל של מחול איכותי בלתי מתפשר שמצליח לדבר אל הקהל הרחב. מהבחינה הזו גם "2019" לא מאכזבת. היא מהלכת על הקו הדק שבין גימיקים לריקוד מהוקצע שנשזרים ביחד לתחושה של יצירה עמוקה. באופן פרדוכסלי המקוריות של נהרין הפכה לשגרה, אותם שפנים שנשלפים מהכובע - תמיד עובדים.
בת שבעבת שבע
בת שבע בעוד מופע וירטואוזי
(צילום: אסקף)
אולי במציאות ל-2019 יש התחלה וסוף אבל ב"2019" של נהרין הגבולות לא חד משמעיים. גבול הזמן - מתי נפתח המופע ומתי מסתיים - מעורער, כשאפילו ההודעה הלעוסה על סגירת הטלפונים הופכת לחלק מהמופע. אל הבמה מגיח רקדן בבגד צמוד ונעלי עקב אימתניות ומעביר את המסר המוכר בתנועות ריקוד בשלוש שפות כשהוא "מאיים" על הקהל בפרידה מהמכשיר האהוב. גבול נוסף, זה של מבנה האולם ותפקידו של הקהל, מתערער אף הוא כשבמפתיע המסך נשמט ומהעבר השני מתגלה קהל נוסף שלא ידענו על קיומו. ברגע אחד, המוסכמות הטקסיות של יחסי קהל ובמה מתערערות ומוקד העניין הופך להיות הקהל ולאו דווקא הבמה.
בת שבעבת שבע
טשטוש גבולות
(צילום: אסקף)
זו לא הפעם הראשונה שהקהל של נהרין הוא שחקן פעיל במופע וטשטוש הגבולות במובן הזה מתגבר כשהרקדנים פורסים שמיכות על ברכיהם של הצופים והולכים לישון. מי צריך לייצר את הדרמה עכשיו? ומי פה בעצם מרכז העניינים?
הטשטוש נמשך גם אל תוך תוויות המגדר, כשאל הבמה פורצים רקדנים גברים לבושים בשמלות ורקדניות בבגדי גברים. בשלב מסוים כולם מהלכים על עקבי סיכה בגובה של מגדל אייפל ומצליחים לרקוד עליהם בשלמות טכנית משל היו נעלי בלט רכות.
בת שבעבת שבע
איכות תנועתית
(צילום: אסקף)
וירטואוזיות היא לחלוטין שם המשחק. המנעד התנועתי הוא לא פחות ממרשים. אחד מחוזקותיו של נהרין היא היכולת לשלוט ולהטמיע ברקדניו המצוינים איכות תנועתית משתנה, ברוח הגאגא. תנועה חדה ונירוטית הופכת בפתאומיות לרכות רופפת כמו גם סלואו מושן שמזכיר צפייה בסרט איטי משתנה לקופצנות קצבית, מהירה וזורמת. המגוון חודר גם אל הקומפוזיציות התנועתיות שנעות בין משפטים תנועתיים פשוטים המבוצעים בקפידה אל יכולת תנועתית ברמה הכי גבוהה שיש, כזו שלא הייתה מביישת להטוטנים בקרקס - והכל מבוצע במצויינות הנפלאה של רקדני בת שבע, חומר משובח ביד היוצר.
בת שבעבת שבע
בחינת הישראליות
(צילום: אסקף)
לצד זה, במהלך המופע ישנם רגעים שגורמים לצופה לנוע באי נוחות עד כדי עייפות ושעמום. כזה הוא הרגע בו הרקדנים נעים בהילוך איטי, בתנועות מונוטוניות, כמו על סרט נע שנדמה שלא ייגמר לעולם. העין הפוסטמודרנית התרה אחרי ריגושים כמעט לא עומדת במריחה האיטית וכך כל תנועה שמעט שוברת אותה מיד מושכת תשומת לב ומקפיצה את האדרנלין יותר מכפי איכותה. יכולתי לחשוב מה המסר שמנסה היוצר להעביר דרך הרגש הזה שהוא מפקיד בידי הקהל של "2019" ועדיין לא יכולתי לחמוק מתחושת השעמום.
בת שבעבת שבע
בת שבע
(צילום: אסקף)
נהרין כהרגלו, לא מוסר כתב פרשנות ל-"2019". לא בתוכניה, לא באתר, לא בשומקום. הוא נותן לכל אחד בקהל לטוות סיפור משלו, כי הרי ב-2019 כבר מזמן זרקנו את מושג האמת לעזאזל. הוא יוצר יצירה וירטואוזית, מלאת הפתעות ומטרידה של בדידות מהולה בביחד ישראלי הכולל שירה בציבור וריקודי עם. כמו תמיד הוא לא שוכח למהול את הדיכאון בהומור.
בין שירי ארץ ישראל, למוזיקה ערבית, טקסטים של חנוך לוין ותהילים הוא מציג ישראליות מטרידה, עדרית, נוהה, בודדה, מנמנמת, על סיפה של מלחמה מתמדת. בסוף כולם בורחים כמו שפנים מהבמה. 2019.