אמני וידאו ארט ישראלים זוכים לפרסים בינלאומיים יוקרתיים, משתתפים בביאנלות, מציגים את יצירותיהם במוזיאונים הגדולים ביותר ומובילים את התחום עם השמות הכי חמים באמנות העכשווית העולמית. אז איך זה שרק שוחרי אמנות יזהו ברחוב את סיגלית לנדאו, ניר עברון או שריף וואקד?
"הווידאו בארץ הוא תחום בן כמעט 30 שנה", אומר סרג'יו אדלשטיין, מייסד המרכז לאמנות עכשווית, בראיון ל-ynet. "היו ניסיונות לייבא אותו לארץ בשנות ה-70 באמצעות אמנים חשובים כדוגמת מיכל נאמן, מיכה אולמן, יאיר גרבוז ורפי לביא", הוא מסביר, "אבל הכול התחיל באמת בתחילת שנות ה-90 כשהכבלים נכנסו לבתים. עם CNN והערוצים הערביים, המצב הפוליטי בארץ הפסיק להיות מונופול של ערוץ אחד, והחל להיות מתווך על ידי שלל ערוצי טלוויזיה". על פי אדלשטיין, התכנים החדשותיים שנראו אז בטלוויזיה הם אלו שהפכו את הווידאו ארט למדיום כל כך חזק בארץ. "המציאות בארץ מסעירה, לטוב ולרע, ועוטפת אותנו מכל הכיוונים" הוא מספר, "לאמנים המקומיים אין ברירה אלא להתעסק בזה – ואת הקהל הבינלאומי זה מעניין", הוא מסביר על ההצלחה האדירה של אמני הווידאו ארט מעבר לים.
מתוך Repeat After Meמתוך Repeat After Me
מתוך Repeat After Me
(קרדיט: כרם נאטור)
אדלשטיין מוביל את ענף הווידאו ארט המקומי עוד מראשיתו, כאשר הקים את המרכז לאמנות עכשווית ב-1997. עד היום הוא נותן למדיום במה, מגייס לו תקציבים, עורך סדרות של וידאו וקולנוע ניסיוני, אוצר, חוקר, כותב, וגם מרצה על כל אלה, בין השאר בקורס מטעם הבית לאמנות ישראלית.
על פי אדלשטיין, וידאו ארט נשמע היום כמעט בנאלי. "כולם אוהבים ורוצים וידאו. זה הכי קומוניקטיבי", הוא מסביר, "לראות ילדים קטנים יושבים בסבלנות מול עבודת וידאו זה כבר דבר שבשגרה. כל ההוויה התרבותית שלנו היא טלוויזיונית, היא תמונה זזה. אבל בהתחלה – זה היה ממש מסעיר ושונה". כדי לצלול עמוק יותר אל תוך היסטוריית הווידאו ארט בארץ, ביקשנו מאדלשטיין לבחור את היצירות הבולטות והחשובות ששמו את ישראל על המפה האמנותית הבינלאומית. אלו הן בחירותיו:

ההתחלה: דורון סולומונס

אחד מאמני הווידאו הבולטים והמשפיעים בישראל הוא דורון סולומונס. בתור עורך חדשות בערוץ 2, הייתה לו גישה לחומרים חזותיים וכן לאולפן עריכה מקצועי ומתקדם, כזה שרוב האמנים יכולים רק לחלום עליו, ולכן במקביל לעבודתו כעורך, הוא החל לאסוף חומרים מרצפת חדר העריכה, צירף אליהם קטעים שבהם הוא ביים את עצמו - ויצר מהכול עבודות וידאו ארט.
בעבודתו "אבא" מ-2002 הוא משלב חומרים חדשותיים, פרסומות וקטעים מבוימים – שביחד מעבירים את תחושת האבהות בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. "סולומונס העביר תחושה מאוד מורכבת של המציאות באותה התקופה, ושל חרדות ההורים לשלוח את הילדים לבית הספר באוטובוסים", מסביר אדלשטיין. "הוא העביר לדור הבא את המחויבות לווידאו כמדיום. זה משהו שלא היה מובן מאליו באותו זמן". אדלשטיין מציין גם את התוכנית שהוא עצמו הנחה בערוץ 8, שחשפה אמנים ישראלים לעבודות וידאו מחו"ל. "עד אז", הוא מספר, "אמנים אמרו שהם ידעו מה זה וידאו – אבל לא ידעו מה לעשות עם זה. הגיוון של סוגי המדיה השונים, שמאפשר לשלב חומרי גלם טלוויזיוניים, חומרים בבימוי עצמי וגם תיעוד שלך - כל אלו היו בעבודות של סולומונס ושל אחרים באותה תקופה".
"אבא", 2002 
(קרדיט: דורון סולומונס)

האינתיפאדה השנייה ותחילת שנות ה-2000: גיא בן-נר

הצילום והווידאו ארט הם שני תחומי אמנות שעוסקים בתכנים דומים ותמיד קיימו יחסים כלשהם עם המציאות. "הנושא של המציאות תמיד נמצא בפלטה", מתאר אדלשטיין, "והאמן מחליט אם להשתמש בזה או לא. זאת ברירת המחדל". בהתאם לכך, אירועים לאומיים לוו ביצירה ענפה בתחום הווידאו ארט. דוגמה לכך היא האינתיפאדה השנייה, שהייתה פורה במיוחד עבור האמנים הישראלים. "הם גם ביימו את המציאות, גם הגיבו לה וגם השתמשו בה", מסביר אדלשטיין, ומציין את יצירות המוקומנטרי (יצירה שנראית כתיעודית, אך בבסיסה בדיונית) של אמנים כמו רעם דון, שריף וואקד, אמיר יציב ויוסי עטיה ואיתמר רוז. "המציאות החברתית-פוליטית הייתה מההתחלה ועד היום מקור השראה אדיר לאמני הווידאו", הוא אומר.
אחד החשובים שפעלו באותה תקופה הוא גיא בן-נר. "הוא ביים את עצמו בתוך הבית עם המשפחה שלו, חי מציאות מדומיינת ששאבה השראה בעיקר מספרות", אומר אדלשטיין, ונותן כדוגמה לעבודה בולטת שלו את "מובי דיק" משנת 2000, שלדבריו, עוסקת במציאות של אמן ללא סטודיו: "היום לכל אמן יש סטודיו, אבל באותם ימים הם עבדו במרפסת או בבית. ההחלטה של גיא לעבוד בבית הגיעה לעבודות שהוא יצר במטבח עם המשפחה. זו הייתה הקייטנה שלו. עד היום הוא עובד בסגנון דומה".
"מובי דיק", 2000
(קרדיט: גיא בן-נר)

השואה: יעל ברתנא

באופן יחסי לתחום צעיר, הווידאו ארט הישראלי עבר תמורות מהירות. כך, נושאים שבשנות ה-90 נחשבו לטאבו זכו עם השנים להתייחסות נרחבת ומגוונת בעבודות. יעל ברתנא, לדוגמה, מרבה לעסוק בהיסטוריה של מדינת ישראל. אחת מעבודותיה הידועות היא And Europe Will Be Stunned, טרילוגיה המבוססת על פנטזיה של חזרת היהודים לפולין והקמה של היאחזויות והתנחלויות באמצע ורשה. "בשנות ה-90, אם אמן התעסק בשואה זה היה 'על גופתי המתה'", נזכר אדלשטיין. "כמו התערוכה של רם קציר במוזיאון ישראל שהפכה לסקנדל, או היצירה של רועי רוזן על אווה בראון. אבל לאט לאט אמנים התחילו להתעסק בשואה בווידאו וזה פתח משהו. היום כבר יש פתיחות לעבודות שבעבר חוללו סערה".
נושא השואה לא היה הנושא הטעון הראשון שברתנא נגעה בו. "עוד לפני זה", מספר אדלשטיין, "בעבודה Kings Of The Hill, היא צילמה גברים ישראלים עם ג'יפים שמטפסים על כל מיני מהמורות בחוף הצוק בהרצליה ומתחרים 'מי יותר גבר', ודרך זה היא עסקה בגבריות הישראלית".

דת ומדינה: נירה פרג

התקופה שבין רצח רבין לאינתיפאדה השנייה גרמה לאמני הווידאו לעסוק בסוגיות לאומיות ופוליטיות, ומשם עברו לעיסוק בחיפוש זהות. עבודה מכוננת השייכת לזרם זה ונוגעת לזהות היהודית-דתית היא "שבת" של נירה פרג מ-2008. "היא הלכה וצילמה ברחוב הירושלמי את ההכנות לשבת, את סגירת המחסומים, את הקדחתנות של תלמידי הישיבה שרצים הביתה, והכל קצת סוראליסטי כי היא עשתה מניפולציה בסאונד", מסביר אדלשטיין. "היא לא הקליטה, אלא יצרה אותו באולפן באופן מלאכותי. אין משמעות למרחב, וזה יוצר דיסאוריינטציה בחלל. אתה באמת מרגיש במקום אחר. זו עבודה מאוד חשובה".
"שבת", 2008
(קרדיט: נירה פרג)

הזהות הערבית-פלסטינית: כרם נאטור

אי אפשר לדבר על וידאו ארט ישראלי ועל עבודות שעוסקות בזהות לאומית מבלי להזכיר את כרם נאטור המתמודד בעבודותיו עם זהותו הערבית. "וידאו ארט בישראל, ככלי לבדיקת הזהות וההיסטוריה האישית והלאומית, מקבלת משנה תוקף אצל האמנים הפלסטינים", מסביר אדלשטיין.
עבודותיו של נאטור הוצגו בתערוכה במוזיאון תל אביב וכן בתערוכת יחיד בגלריה באום אל פחם. עבודתו Repeat After Me מ-2018 היא דוגמה טובה הן לאמנות פלסטינית מקומית והן לאמנות צעירה וחדשה שממשיכה לעורר שיח על שפה, משפחה, זרות וריבוי זהויות, גם במקומות שבהם הנושאים האלה עלולים להיות נפיצים.
Repeat After Me, 2018
(קרדיט: כרם נאטור)

עתידנו לאן

בתקופה קצרה יחסית של קצת יותר משני עשורים, הווידאו ארט בישראל ביסס את מעמדו כאחת מסוגות האמנות המקובלות בסצנה המקומית. כשאדלשטיין נשאל על עתיד התחום, הוא משרטט שני תהליכים שמאפיינים אותו בשנים האחרונות וכנראה יעצבו את עתידו.
ראשית, הוא מצביע על ההתפתחות הטכנולוגית שהשפיעה גם על רמת ההפקות. "בהתחלה, אמנים עבדו עם מעט מאוד אמצעים", הוא מספר. "בהמשך אמנים יכלו לשלם לצלם, לשכור מצלמה, לשלם לעורכים ולאפטריסטים, דברים שיוצרים לא יכלו לדמיין לפני כן. היום אפשרי לעשות הפקות רציניות יותר – כמו העבודה של גלעד רטמן בביאנלה בוונציה, או של סיגלית לנדאו, ניר עברון, אורי גרשט ומאיה ז"ק".
התהליך השני שמזהה אדלשטיין הוא השילוב של הווידאו בעבודות כסוג אמנות אחד מני רבים: "האמנים לא מוכרחים להיות מחויבים לווידאו. אני מכיר הרבה אמנים שעושים פרפורמנס או מיצב ויכולים לנוע בין התחומים השונים, כמו בעבודה של מיכל הלפמן שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב". אדלשטיין מוסיף שגם בפעילותו של המרכז לאמנות עכשווית התהליך נותן את אותותיו: "כמעט לא עשינו תערוכות שהן וידאו בלבד, אבל גם כמעט ולא הייתה תערוכה בלעדיו. הווידאו התמקם לו איכשהו כמדיום מקובל ועצמאי שאפשר להיכנס ולצאת ממנו, שיש לו תוקף משלו אבל מצליח להשתלב בתחומים נוספים".