מהרגע שצעירים רבים קיבלו את החיסון השני, התחילו להתפשט השמועות על מסיבות ואירועים למתחסנים בלבד. בתל-אביב יש דיבור אפילו על ברים שפתוחים בחשאי, שמקבלים רק את מי שמציג בכניסה "דרכון ירוק" של משרד הבריאות. די בשמועות כאלו כדי לעורר תחושה של אי נוחות ואפילו אי צדק בקרב מי שעוד לא זכה להתחסן כדת וכדין. זה פשוט מרגיש "לא פייר". העובדה שאותם ירוקים מאושרים מסתובבים ללא חשש מבידוד, בעוד החירות של מי שטרם התחסנו עלולה להישלל לגמרי בבידוד, בגלל מפגש עם האדם הלא נכון במקום הלא נכון, מעוררת בקרב רבים אי נוחות מוסרית. אחד הנימוקים המרכזיים לפטור הזה מבידוד שמקבלים בעלי האישור הירוק הוא "כי זה מה שיעודד אנשים להתחסן".
והעידוד הזה אכן נחוץ. נדמה כי גל המתחסנים הראשון, שהורכב ממבוגרים, אוכלוסיות בסיכון, עובדי מקצועות הבריאות וההוראה וקומבינטורים מהירי החלטה כמעט פסק. בינתיים הגל השני מבושש לבוא - או מתברר כלא יותר מזרזיף. והרי ידוע שכדי להגיע לחסינות עדר צריך לחסן את העדר או לפחות את רוב רובו.
את מתנגדי החיסונים, כנרמז משמם, קשה יותר לשכנע. מלחמת העמדות בין המתנגדים לחסידי החיסונים כבר מזמן הפכה למאבק בין קבוצות, שבו כל צד מנסה לקושש אישושים לטיעוניו, כש"הטיית האישוש" המפורסמת גורמת לכל צד להבחין אך ורק במידע התומך בעמדות שאיתן "בא מהבית" - ולהתעלם מרסיסי מידע אחרים. כך הולך וגדל הקיטוב החברתי, ונוצרות שתי אוכלוסיות שונות המאיימות האחת על חברתה. קבוצות קלות יותר להשפעה הן "היושבים על הגדר" ו"ממתיני החיסונים" - אלו שלא מתנגדים באופן עקרוני לחיסונים, אבל גם לא זקוקים להם באופן דחוף. הם ממתינים לראות "מה קורה עם השאר".
אז איך משכנעים את אותם "קולות צפים" לבוא ולהתחסן? אפשר כמובן להשתמש בקול המוסרי, ובטיעונים אתיים כמו "מי שלא מתחסן לא פוגע רק בעצמו, אלא גם בחבר שלו, ובחברה של החבר שלו - אולי לאחד מהן יש קרוב בסיכון". אבל כוחו של הטיעון המוסרי מוגבל, כייון שבמקרים רבים, כמו שנכתב בספר החינוך, "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". מחקרים בתחום של הדיסוננס המוסרי מראים שכאשר יש סתירה בין האינטרס והמוסר, במקרים רבים אנחנו נוטים לכופף את המוסר בהתאם לאינטרס (וזה נכון גם אם קשור בעצלנות או בחוסר רצון להפר את הסטטוס קו).
לא למקל, כן לגזר
אבל יש עוד אמצעים בסל הכלים שלנו. כידוע, גם אם אנחנו לא "ביהביוריסטיים" קיצוניים, שחושבים שתגמולים יכולים לפתור הכול, ושהעולם מורכב משכר ועונש ומקל וגזר, אנחנו ודאי מכירים בכוחם של עונשים ותמריצים להניע אנשים לפעולה. "שיטת המקל" בהקשר של החיסונים היא בעייתית, וענישה של בני אדם שבחרו לא להתחסן נתפסת כהפרת זכויות בוטה, אבל מה לגבי תמריצים לאלו שבחרו לקום ולהתחסן?
בפילוסופיה ובהגות המשפטית קיימת חלוקה של זכויותיהם של בני האדם לשני סוגים: "זכויות חיוביות" ו"זכויות שליליות". "זכויות שליליות" נוגעות לדברים שבני אדם זכאים שאחרים לא יעשו להם. הן כוללות למשל את הזכות לכך שאחרים לא יפגעו בנו, ברכושנו או בחירותנו. "זכויות חיוביות" לעומת זאת, כוללות את הדברים שאחרים צריכים לעשות בשבילנו ולספק לנו, כמו מתן שירותי בריאות בריאות, חינוך ועוד.
החלוקה הזו לסוגי זכויות, שימיה כמעט כימי הפילוסופיה של העת החדשה (ושזכתה לניסוח מחודש על ידי המשפטן הצ'כי קארל ואסק) מזכירה את שההבחנה של ההוגה הבריטי-יהודי הליברלי ישעיהו ברלין בין "חירויות חיוביות" לבין "חירויות שליליות". כפי שהדגיש בהרצאתו המוכרת "שני מושגים של חירות", "חירות שלילית" מתייחסת לחופש מכפייה חיצונית, ו"החירות החיובית" מתייחסת להזדמנות של האדם לממש את עצמו ולהגשים את יעדיו. אך בניגוד לחירויות של ברלין, ששתיהן נתפסות כחשובות וחיוניות על ידי רוב בני האדם, קשה למצוא בציבור הסכמה בנוגע לאיזון בין "זכויות חיוביות" ו"זכויות שליליות". מחקר פסיכולוגי שבדק את התפיסה של אנשים לגבי סוגי הזכויות הללו הראה שמרבית בני האדם סבורים שיש להם מעמד מוסרי שונה, והפרת ה"זכויות השליליות" נתפסת כהרבה יותר חמורה מהפרת "זכויות חיוביות" (בניסוח מעט פשטני, חמור יותר לפגוע באנשים למנוע מהם את מה שלשיטתם מגיע להם).
השיטה הכי יעילה: הוראות הגעה
אם נחזור להקשר של החיסונים, כשחיי אדם עומדים על הפרק, נדמה שחלוקת פרסים ותמריצים כלכליים שאינה שוויונית, אבל גם אינה פוגעת ב"זכויות השליליות" של איש, היא הרע במיעוטו - אבל היא רע הכרחי להגנה על חיי אדם במקרה הזה. צעד כזה אולי יעורר ברבים זעם טבעי, כפי שמעוררת כל הפרה של צדק חלוקתי, אבל את המתים איש לא יעורר, ונראה שיש פה שיקולים מסדר ומרמת חשיבות שונה של זכויות.
עם זאת, צריך לזכור שלפעמים האמצעים לגרום לבני אדם להתחסן הם פשוטים בהרבה. מחקר מוכר שנערך בנוגע לחיסון הטטנוס לפני יותר מ-50 שנה בדק מה "רמת ההפחדה" שנדרשת כדי לגרום לאנשים לבוא ולהתחסן, וגילה דבר מה מפתיע: מה שהעלה את שיעור המתחסנים בצורה החדה ביותר היו הוראות ברורות כיצד להגיע למרפאה ולקבל את החיסון.
מבחינה מוסרית, מוטב להתחיל מבדיקת כל אפשרויות ההנעה הללו לפני שקופצים לחלוקת פרסים למתחסנים תוך ניקור העיניים והגברת תחושת אי-הצדק בקרב אילו שאינם יכולים להתחסן, שחוששים מכך או שלא הספיקו. אך בסופו של דבר, כדי להציל חיים, גם תגמול כזה עשוי להיות מוצדק.
ד"ר יאיר בן דוד הוא מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ופסיכולוגיה חברתית, ומחבר הספר "איך להיות טוב - המדריך המקוצר לפסיכולוגיה של המוסר".
