הוליווד שורצת טורפים. הם פוקחים עיניים, משחיזים ציפורניים, ואורבים דרוכים לקורבנותיהם. יש להם רעב הולך גובר, תיאבון בלתי נשלט לסיפורים מזעזעים, מצמררים וסנסציונים, ברוח תנועת ה-MeToo של היום - בנוגע לגברים מפורסמים ורבי עוצמה שמתו אתמול. הנוסחה המנצחת שפיתחו לאחרונה יותר מדי קולנוענים דוקומנטריים משלבת באופן מתוחכם בין טהרנות לרכילות, בין צדקנות למציצנות. הנוסחה הזאת, שנהנית מתו תקן של התקינות הפוליטית כיום, מאפשרת לחדור בהנאה גדולה לתחום צנעת הפרט, שהוא בעל עניין מוגבר לציבור כשמדובר בידוענים. כמובן שאותם יוצרים נועזים רודפים את הברנשים המפוקפקים הללו רק בדיעבד, אחרי שהלכו לעולמם. אנשים מתים לא שוכרים עורכי דין חיים. בעצם אין מדובר בטורפים, יותר אוכלי נבלות. ונבלים. כך במקרה של מייקל ג'קסון בפרויקט התיעודי "לעזוב את נוורלנד" מבית HBO, ועכשיו גם ג'פרי אפשטיין בסדרת הדוקו "ג'פרי אפשטיין: עושר מחריד" שעלתה בנטפליקס.
בשלב הזה ספוילר: לא, אהוד ברק לא מופיע בארבעת פרקי הסדרה. ועכשיו כשגדענו באיבו את הקשר הישראלי, אפשר להתפנות לפרשה עצמה והדרך בה הבמאית ליסה בראיינט מספרת אותה היום, פחות משנה אחרי שאפשטיין בן ה-66 נטל את חייו בתא כלא בניו יורק באוגוסט 2019.
למי שהיה מנותק מהחדשות בשנה האחרונה ולא התעדכן במיהו ומהו ג'פרי אפשטיין (ובואו נודה על האמת, רוב רובנו כלל לא שמענו על הברנש לפני 2019), אפשר לספר בקצרה שמדובר במולטי-מיליארדר אמריקני שגדל בברוקלין במשפחה יהודית צנועה, ועלה לגדולה כלהטוטן פיננסי שפעל בדרכים חוקיות יותר ובעיקר פחות כדי להמיר כספים דמיוניים של קליינטים לנכסים ממשיים ברשותו. במהלך העשורים האחרונים הוא היה לאחד מאנשי העסקים רבי העוצמה והמשפיעים בזירה העסקית בארצות הברית וגם בישראל (אפשטיין השקיע בתעשיות ביטחוניות כחול-לבן, וקשר קשרים עם יזמים מקומיים בהם אהוד ברק). הוא נצפה לא פעם בטקסים ממלכתיים כשהוא בחברת אקדמאים, אנשי תרבות וגם פוליטיקאים. מדי פעם אפשר היה לפגוש בו במסיבות נוצצות לצדו חברו הטוב, דונלד טראמפ. הסדרה מפנה מבט למפגשים החברתיים שנעשו בהיחבא, הרחק מעין הציבור, ושכללו פגיעות מיניות וניצול של נערות צעירות.
"ג'פרי אפשטיין: עושר מחריד" מתרכז בעוולות שעולל אפשטיין לאינספור נערות צעירות מתחת לגיל ההסכמה ומעליו, והניצול המיני שהפך עבורו להתענגות שגרתית מכוח הכסף. הוא שואל שאלות נוקבות לגבי הקלות הבלתי נסבלת בה נהגו רשויות החוק בפלורידה כשהמיליארדר הכוחני נעצר בחשד לפדופיליה ב-2006 ונחלץ מהצרה בסיוע התובע הכללי שהגיע איתו לעסקת טיעון מגוחכת. הוא גם מנסה לתהות פה ושם על קנקנו של אפשטיין כאיש ממון בעל השפעה בחברת ידוענים כמו ביל קלינטון, וודי אלן, הארווי ויינשטיין, קווין ספייסי וטראמפ (מזהים מכנה משותף?), שגם נודע כתורם נדיב לשלל ארגונים ומוסדות. מכל אלה היה ניתן ליצור תוכן מסקרן, מעניין ומעמיק. אך בסופו של דבר, מה שמתקבל לנגד עינינו הוא פרופיל משורטט בקווים עבים ונוקשים של דמות גבר מזדקן עתיר כוח וממון (ומת), אל מול שורת נשים שמתארות את הרגעים הקשים שחוו בקרבתו.
זהו החיסרון של העלאת נשכחות בנוגע לאדם מת. מצד אחד אפשר להוציא את הכביסה המלוכלכת מבלי להיתקל בהתנגדות של יחידת עילית של עורכי דין (ביניהם אלן דרשוביץ עם גלימת הפרקליט השחורה, שהפך ללירן חולצה אפורה כשהוא מתייצב אל מול המצלמות לצדו של ידוען בצרות), פיתויים של חוזי השתקה וגם איומים. מצד שני, היכולת לפענח את מבנה האישיות, המניעים ואולי גם ההסברים והנימוקים אינם ברי השגה. מבחינת היוצרים הם גם לא רלוונטיים. מדובר במשפט פומבי טלוויזיוני, ללא טיעוני הגנה. גם הקטעים של הנאשם מדיונים קודמים בבית המשפט נועדו לשרת את הלבנת פניו ברבים. הזווית של הסרט מתמסרת בלעדית לשוטרים ולתובעים שניסו להביא להרשעתו ונבגדו על ידי המערכת, ובעיקר לעדויות הנשים שסבלו מנחת ידו ומתארות את הזוועות שעברו במעונו המפואר בפאלם ביץ' בפלורידה או באי הפרטי שרכש לעצמו, אותו נהגו לכנות "אי הפדופילים".
בכך בעצם הופכת הגוויה הפיזית והתדמיתית של ג'פרי אפשטיין לשק חבטות בכיכר העיר של נטפליקס, כך שכולנו יכולים להתענג על הרפש שכולם משליכים לעברו. בגלל שהוא עשיר, בגלל שהוא נרקיסיסט, בגלל שהוא סוטה מין (ובעיני אחרים, אולי בגלל שהוא יהודי). וזה החטא הגדול של "עושר מחריד", הוא מעלה כמה נקודות מעניינות בנוגע לאפשטיין, ועל השפעתו האישית כאדם פתייני ובעל כריזמה, וכמולטי-מיליארדר רב עוצמה. אבל מה שמניע את הסדרה לכל אורכה בעדויות אינספור שמשובצות בה, הוא סיפוק יצר המציצנות שלנו. אחת אחר השנייה, הקורבנות מספרות כיצד פותו להגיע למשכנו הפרטי של אפשטיין כדי לעשות לו מסז' בעבור מאתיים דולר, ובעידוד חברתו הקרובה גיליין מקסוול נדחפו לענג אותו מינית. חלקן היו בנות 14, אחרות בנות 16 או 17. כולן היו צעירות ותמימות, ויצאו עם שריטות לכל החיים.
חשוב מאין כמותו להקשיב לעדויות הנשים שנפלו שבי אחר המניפולציות של אפשטיין ועוצמתו הכלכלית. כל אישה היא עולם ומלואו, והחוויות שלהן קשות ובלתי נסבלות, שנותרו איתן מאז ועד היום. אבל ככל שמדובר במדיום הטלוויזיוני, הדרך בה הופקה, בוימה ונערכה הסדרה "עושר מחריד", מציגה בסופו של דבר סקס מניאק זדוני, גבר אחד יחיד ומיוחד, ומולו אינספור נשים רגישות, דומעות. הן כולן משחזרות את דרכי הפעולה של אפשטיין והמלהקות שלו (מקורבות צעירות שסירסרו בחברותיהן בעבור חופן דולרים). האיסוף לביתו, המסאז', שליחות הידיים, ההפחדה, וההתמסרות הכפויה. זה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. הסיפור אותו סיפור, רק הדוברת משתנה. וכך דווקא הסיפורים האישיים הנוגעים ללב הולכים ונשחקים. סוג של שגרה. פילרים מחוללי סנסציה.
למען האמת, הסדרה לוקה ביבשושיות שלה, הנוסחתיות ובחוסר התעוזה שלה. מדובר בעוד סדרת דוקו פשע שאפשר למצוא למכביר בנטפליקס, שמה שמבדיל אותה מאחרות הוא השם של הדמות המרכזית בה - ג'פרי אפשטיין, ששמו עדיין מהדהד במרחב הציבורי. היוצרת ליסה בראיינט נמנעה מלהעמיק ולחקור את התופעה המטרידה של גבר זקן ועשיר פוגש נערה צעירה ויפה. הסיפור הזה חוזר על עצמו מקדמת דנן מציאות ובבדיה. אבל במקרה הנוכחי אפשר היה אולי לבדוק לא רק מה הנרקיסיסט המאפיר מוצא בילדות צעירות, אלא גם מה מביא את הנערות אליו ולהעלות שאלות בנוגע לתרבות הקפיטליסטית שכולנו חיים בה. כך שאם כל שברצונכם הוא לקבל סיכום חד צדדי מורחב (מדי) וסנסציוני של פרשת ג'פרי אפשטיין, הסדרה מספקת את הסחורה. אם רציתם משהו נועז יותר, מעמיק יותר - ספק אם אפשר למצוא משהו כזה בטלוויזיה האמריקנית.
ועוד נקודה למחשבה: הסדרה הנוכחית מתרכזת בג'פרי אפשטיין, לא יירחק היום שאחת אחרת תעסוק בהארווי ויינשטיין (כבר כמה וכמה סרטי דוקו הופקו עליו). השניים הכירו אחד את השני מקרוב, וחלקו לא מעט דברים משותפים, בין השאר היותם יהודים. וכך גם לס ווקסנר שהיה הפטרון של אפשטיין בתחילת דרכו, ועל פי כמה שמועות גם חמד אותו מינית. נוסיף אליהם את ברט רטנר, רומן פולנסקי, בריאן זינגר, לו פרלמן, ג'יימס לוין, וודי אלן, אנתוני וויינר ורבים אחרים שנמנים על בני עמנו והתגלו כברנשים עם בעיות אישיות וליבידו מתוסבך שניצלו אחרים מינית. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, וגם אימפוטנטים. מתוסכלים. ברור שיש מי שיקשור סקס לכסף מנקודת מבט אנטישמית, ו"עושר מחריד" עשוי להזין את התפיסה הזאת. היהודים החמדנים שרוצים את הכסף שלנו, וגם את הבנות שלנו. הם מדברים על וויינשטיין, על אפשטיין, אפילו על דרשוביץ. אבל חשוב להדגיש - לא אהוד ברק.
