כמעט ואין בארץ חובבי מוזיקה שלא ביקרו לפחות פעם אחת במועדון הבארבי בתל אביב, שלא הלכו את המסדרון החשוך שמוביל אל הכניסה, בה המוזיקה רועמת ומחליפה את צפירת המכוניות בכביש הסמוך. בימים כתיקונם, כמעט בכל ערב הקהל ממתין ברחבה מול הבמה ובמרפסת למעלה, בציפייה והתרגשות לאמנים שירעידו את הקירות והנברשת. אבל בשלושת החודשים האחרונים, הבארבי ויתר מועדוני ההופעות ברחבי הארץ דוממים.
עד שהמגברים ירעמו שוב, החליטו במועדון לעלות ביום רביעי הקרוב ולמשך עשרה ימים את התערוכה "המופע חסר?", שתכלול צילומי סטילס של הצלמת אורית פניני המתעדת את ההופעות במועדון כבר שנים, לצד קטעי וידיאו ויצירות של אמנים שתיארו בכתב ובציור מהו המועדון עבורם. אחד האמנים שיציגו במקום הוא ערן צור, שהופיע במועדון עוד בגלגולו הקודם ברחוב יונה הנביא. "אני זוכר את ההופעה הראשונה שלי שם", הוא מספר, "זה היה בשנת 1998 או 1999. אני זוכר את עצמי יושב בחוץ, בכניסה האחורית, ומחכה להופעה. שם בעצם נתקלתי בפעם הראשונה בשאול מזרחי. מעטים האנשים במקצוע, אם בכלל, שאפשר לדבר עליהם בפרספקטיבה של כזה משך זמן".
מה מייחד את הבארבי?
"עבורי הוא רצף של מועדוני רוק בתל אביב, שהתחיל עוד בשנות ה-80 עם קולנוע דן והפינגווין, המשיך בחצי הראשון של שנות התשעים עם רוקסן, והגיע לבארבי מאוחר יותר. זהו מועדון הרוק הגדול היחידי בתל אביב. אם הוא איננו אז בעצם אין מועדון רוק ראוי לשמו בעיר שמתהדרת בחיי הלילה שלה ובחיי התרבות שלה, ולכן החשיבות של המקום הזה מאוד גדולה. לא רק לתל אביבים, אנשים מגיעים מכל קצוות הארץ ל'היכל הרוק' הזה".
לצור יש אינספור חוויות מהמקום. "ראיתי את גבריאל בלחסן שם באחת ההופעות האחרונות שלו. הייתה הרגשה שהוא עוד רגע מתפרץ, עם האיפוק הזה. משום שהכרנו אני יכול לדמיין אותו נוכח במקום באיזושהי צורה, כמו גם ענבל פרלמוטר ויוסי אלפנט, ואנשים שאיבדנו ברוק הישראלי לאורך השנים. אני איכשהו רואה את הרוח שלהם נמצאת במקום הזה, כי יש לו המשכיות. הוא נושא את הדגל של הרצף הזה של המועדונים ומחזיק כבר המון זמן".
את התערוכה אוצרות טל בן סירא ואריאלה מזרחי, בת זוגו של מנהל המקום, שאול מזרחי, שניהל בשבועות האחרונים מחאה נגד מתווה פתיחת מוסדות התרבות והאמנות של הממשלה, ושבת רעב מול בית ראש הממשלה בירושלים – אקט שהצית את מחאת המוזיקאים העצמאים בישראל (שממשיכה גם בימים אלה) והוביל בעלי מועדונים אחרים לשבות רעב איתו.
"שלושה חודשים אחרי שפירקנו הכל ורגע לפני שאנחנו חוזרים להופעות, אנחנו רוצות להזכיר לאנשים איך זה כשאין את החוויה, האנרגיה והחשמל שמתקיים במופע חי במועדון", מסבירה אריאלה מזרחי את הרעיון מאחורי התערוכה. מזרחי ובן סירא פנו לשלל מוזיקאים בהם יהלי סובול, רונה קינן, שאנן סטריט, דודו טסה, קובי אוז ואחרים. "כולם נענו באופן מדהים", אומרת מזרחי, "אתה פתאום קולט שהמקום הזה הוא מוסד תרבותי של ממש. כולם מדברים על המועדון כעל בית". "לתרבות אסור למות" היא מדגישה, "אנחנו לא יכולים לחיות בלי תרבות. לא האמנים ולא הקהל".
צור מאשר ומודה כי הוא מתגעגע מאוד להופעות החיות. "אתה אוגר ואוגר בפנים כל מיני רגשות ואימפולסים ולא מפרק אותם. הדבר הזה, בשבילי כאמן מופיע, הוא בסיסי ברמה של לאכול, לישון, להתקלח. להופיע מבחינתי זה חלק אינטגרלי מהחיים. כשזה לא קורה אז משהו בי נשאר בלי ניקוז. אני עצבני יותר, יש לי פחות סבלנות, קצר רוח כזה. אני חושב שהבמה יכולה לעזור לי להרגיש יותר טוב".
אתה מרגיש שהמדינה מפקירה את התרבות?
"אני רואה את זה לפעמים כשאני מדפדף בטוקבקים של אנשים. יש מין הרגשה שהדבר הזה של מופעים וחיי תרבות לא מקבלים את הקרדיט שמגיע להם. אני רואה קצת שמחה לאיד, קצת לשון הרע, קצת חוסר כבוד. ומצד שני אני רואה גם המון תמיכה אז אני לא יכול להגיד שזה גורף. איך שהמדינה מתייחסת? אם לא עוזרים לשאול מזרחי ולא עוזרים לקפה ביאליק והאנשים של לבונטין או האוזן השלישית אז לא נותנים את הכבוד ואת הערך שמגיע למקומות האלה שהם חיי התרבות התל אביבים של הרוק הישראלי. מצפים כמו תמיד שנשבור את הראש לבד ושנתפרנס בכוחות עצמנו. ולא רק הרוק, גם נתחים משמעותיים מאוד מהמוזיקה הים תיכונית מתקשים והמוזיקה הקלאסית הלא מוסדית והמוזיקה המודרנית".
