"בת חמש", "עוצמת עיניים", "מאז. מאות פעמים", "היד שנכנסת אליי לתחתונים" - המילים הקשות והכואבות הללו, לצד מילים רבות נוספות בעברית ובערבית, מרכיבות את עבודת הקיר של האלה אבו קישק בתערוכה "מאות פעמים" שנפתחה בתחילת יולי במרכז לאמנות עכשווית CACR רמלה. המילים לקוחות מתמלילי שיחות שניהלה אבו קישק בשנים האחרונות עם נפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה.
מתוך התערוכהמתוך התערוכה
"היו נשים שאמרו שסייעתי בשיקום שלהן". אבו קישק בחלל התערוכה
(צילום: איתן אלחדז ברק)
העיסוק שלה באלימות המינית והדרך הייחודית שבה היא מבטאת אותו משכו אליה תשומת לב בשדה האמנות. היא בת 24 בלבד, מלוד, לפני שנתיים היא סיימה תואר במחלקה לאמנות רב-תחומית בשנקר, ועתה לומדת לתואר השני באמנות בבצלאל. לנושא של אלימות מינית במשפחה היא הגיעה במקרה. "חברה סיפרה לי שהיא עברה תקיפה מינית במשפחה בילדותה", היא אומרת, "ולא יכולתי להשתחרר מזה. אז התחיל המסע שלי, שבמסגרתו קיימתי מפגשים שבועיים או חודשיים עם עשרות נשים ערביות ויהודיות שעברו את זה. ישבתי וכתבתי את הסיפורים שלהן במשך חמש-שש שנים, תוך כדי הלימודים בשנקר".
אלימות מינית בכלל ואלימות מינית במשפחה בפרט, הם נושאים רגישים במיוחד. על כן היה לאבו קישק קשה למצוא נשים שישתפו אותה בסיפוריהן. "ניסיתי להגיע אליהן דרך כמה עמותות לשיקום נשים שעברו תקיפות, והן לא שיתפו פעולה מחשש שאפגע בהן", היא מספרת, "אבל אז מכרה חיברה אותי אישית לכמה נשים שנפגעו וזה עבר מפה לאוזן".
עבודה של האלה אבו קישק מתוך תערוכת הגמר שלה בשנקרעבודה של האלה אבו קישק מתוך תערוכת הגמר שלה בשנקר
"חשוב לי שהנשים יהיו בעד". אבו קישק ואחת מעבודותיה בתערוכת הגמר בשנקר
( צילום: אור קפלן)
כדי להקל על הנשים בהתמודדותן עם הטראומה, אבו קישק הקפידה לשוחח רק עם נשים שכבר עברו תהליך כלשהו של שיקום. "זה אומנם לא אומר שהשיחה השפיעה עליהן פחות", היא אומרת, "אבל הן כבר ידעו בצורה כזו או אחרת לדבר על זה". רוב הפגישות לא היו שונות ממפגש חברתי סטנדרטי בבית קפה, ודרך שיחת החולין הן הגיעו גם לנושאים הכואבים. "הנשים ידעו כמובן מראש שזה למטרת פרויקט אמנותי, ולא טיפול. רובן שמחו לשתף פעולה, אבל חלקן הסכימו לדבר רק בטלפון, והיו גם נשים שהעדיפו להתקשר ממספר חסוי כדי לא לחשוף בפניי את זהותן".
היא העדיפה לשאול כמה שפחות שאלות, ופשוט להיות אוזן קשבת עבורן. "לחלקן לקח יותר זמן עד שהן איפשרו לעצמן לדבר איתי, אבל חלקן אמרו שזה סייע לשיקום שלהן. אני שומרת עם כולן על קשר וגם שולחת להן תמיד את העבודות שנוצרו בעקבות השיחות האלה, והן כל פעם מתלהבות מחדש. חשוב לי שהן יהיו בעד זה, שלא יחשבו שזה יכול לפגוע בהן או בכל אישה אחרת שעברה משהו דומה".
זהותה הערבית של אבו קישק זימנה לה מפגשים בערבית ובעברית עם נשים יהודיות וערביות, וכך גם עבודותיה מוצגות – בשתי השפות. כשהיא נשאלת אם היה שוני בין הסיפורים ששמעה מיהודיות לבין אלה ששמעה מערביות, היא משיבה בשלילה. "כל הסיפורים מזעזעים באותה מידה", היא קובעת. "העובדה שאני ערבייה לא גרמה לנשים הערביות להיפתח אליי יותר מהר, ובכלל, אני לא רואה בכל העניין הזה הבדל בין יהודים לערבים. אישה היא אישה ותקיפה מינית היא תקיפה מינית".
אלימות במשפחה היא האלימות החמורה והמושתקת מכולן לדעתה, וזו גם הסיבה שהיא בחרה להתמקד בה בעבודתה."אני חושבת שתקיפות מיניות בתוך המשפחה הן הכי גרועות, כי הן מתקיימות במקום שאמור לספק ביטחון, ובמקום - זה גורם לשבר נפשי ופיזי".
מתוך התערוכהמתוך התערוכה
"הוצאתי על הספוג את כל מה שהכלתי בתוכי אחרי השיחות עם הנשים". מתוך התערוכה
(צילום: רון פלד)

"הנושא בוער בי, ולא ארפה ממנו"

במקור התערוכה "מאות פעמים" היתה אמורה להיפתח סביב יום האישה הבינלאומי בחודש מרץ, אבל היא נדחתה בשל מגפת הקורונה ונפתחה בתחילת יולי (תוצג עד אוקטובר). לצד אבו קישק מציגות בתערוכה עוד שלוש אמניות, כולן צעירות יחסית - דיאנה קוגן, נרדין סרוג'י ונעמה ערד. האוצרת סמדר שפי מספרת כי הדחייה הפכה את התערוכה לרלוונטית יותר בנסיבות מצערות: "מה שראינו בתקופת הסגר הוא עלייה משמעותית באלימות בתוך הבית, והאלימות הזו באה לידי ביטוי קודם כל נגד נשים וילדים".
אבו קישק טוענת כי ההתייחסות הציבורית והתקשורתית הנרחבת לתופעה בתקופה האחרונה לא משקפת את המציאות: "באופן כללי זה עניין שאנשים מטייחים. לא מוציאים החוצה. תמיד מנסים לתקן מבפנים – גם אצל יהודים וגם אצל ערבים".
עבודה של האלה אבו קישק מתוך תערוכת הגמר שלה בשנקרעבודה של האלה אבו קישק מתוך תערוכת הגמר שלה בשנקר
עבודה של האלה אבו קישק מתוך תערוכת הגמר שלה בשנקרעבודה של האלה אבו קישק מתוך תערוכת הגמר שלה בשנקר
"חייבים להתעמת עם זה". הדפסים דמויי וגינות עם סימני אלימות, מתוך תערוכת הגמר של אבו קישק בשנקר
התערוכה הנוכחית היא תחנה נוספת במסע של אבו קישק, שהתחיל בתערוכת הגמר שלה בשנקר לפני שנתיים, שכללה חלקים שונים: המרכזי שבהם כלל ספוגים שטוחים גדולים שנתלו מן התקרה, ועליהם התיזה צבע אדום שנראה כמו כתמי דם. השיטוט בין הספוגים האלה, שהקיפו את הצופה מכל כיוון, היה חוויה קשה, שנהפכה לקשה אף יותר כשהמבקרים התוודעו לנושא העבודה. המיצב לווה בעבודת סאונד שהיא יצרה עם ציטוטים מתוך השיחות עם הנשים. "אחרי המפגשים עם הנשים הייתי חוזרת לסטודיו ומוציאה את כל מה שהכלתי בתוכי לתוך הספוג הענק הזה".
החלק השני של העבודה היה הדפסים דמויי וגינות מתחריטי אבץ, תהליך שנעשה באמצעות חומצות על פלטה עשויה אבץ, עם סימני אלימות. העבודות הותירו את המבקרים פעורי פה, והוצגו בהמשך גם בתערוכה בשטוקהולם, שבדיה, וכן במסגרת תערוכת המכירה השנתית "לחם ושושנים".
במהלך לימודי התואר השני שלה בבצלאל היא התייחסה לנושא האלימות המינית במשפחה באמצעות עבודות וידאו ארט ופרפורמנס שלווה בהקראת טקסט מתוך תמלילי הנשים. "תוך כדי ההקראה התחילו לרדת לי דמעות", היא נזכרת, "זה היה חזק מאוד".
בד בבד, כאמור, המשיכה להיפגש עם נפגעות תקיפה מינית, אולם לאחרונה היא החליטה שהחוויה קשה מדי עבורה והפסיקה. "זה נכנס לי ללא-מודע, התחלתי לחלום על זה בלילות. במקביל למפגשים, עבדתי בחברה שמתמללת חקירות של מנהל הרווחה, וגם שם היו הרבה סיפורים של תקיפות, אז זה באמת הקיף אותי מכל כיוון". אף על פי כן עדיין מדובר בנושא מרכזי בחייה. "אני ממש בתוך זה", היא מספרת, "אני לא יודעת איך אני שורדת את זה, אבל יש בי משהו שעדיין ממש בוער, ולכן זה לא נושא שאני הולכת להרפות ממנו בינתיים".
מתוך התערוכהמתוך התערוכה
"השארתי את המילים בשפה שנאמרו". מתוך התערוכה
(צילום: רון פלד)

"אני לא רוצה להתייפייף ולעדן"

אבו קישק מודעת לכך שרוב האנשים שנחשפו ליצירתה מופתעים מכך שהאישה שעומדת מאחוריהם לובשת בגדים מסורתיים ועוטה כיסוי ראש. "רואים בחורה צעירה, ערבייה, דתייה. שואלים אותי הרבה פעמים איך המשפחה שלי מקבלת את זה. אני מסבירה שבעצם אין מה להסביר, זה מה שאני ואלה הנושאים שמניעים אותי בעבודות שלי - וכולם צריכים לקבל את זה".
"אחרי האלה אני עוקבת כבר מאז לימודיה בשנקר", מספרת האוצרת שפי. "מה שמעניין אותי בעבודה שלה היא הדרך שבה היא נותנת צורה מאוד לא שבלונית לנושא שכבר יש לגביו קונבנציות אמנותיות". שפי הציבה בתערוכה את אחד מהספוגים של אבו קישק על הרצפה ועל הקיר בגלריה מופיעות המילים שהיוצרת שמעה מהנשים. "המילים אינן מתורגמות", מסבירה אבו קישק. "העדפתי לא לחזור עליהן, שכל אחת מהן תהיה בשפת המקור. יש רק מילה אחת שחוזרת על עצמה באותן השורות גם בעברית וגם בערבית – 'תמימות'".
"העבודה גדולה, ממש בגודל של בן אדם. חייבים להתעמת עם זה, לספוג את זה. זו גם הייתה המטרה שלי בעבודות הקודמות, לגרום לאנשים את הזעזוע ברגע הראשון, לא לעשות משהו מתייפייף – אלא משהו בועט. אני לא רוצה לעדן את הנושא. אנשים צריכים להבין, לקלוט, לראות, ואני מקווה שבעקבות זה גם יקרה שינוי".
היא מתארת את השינוי שהיא רוצה לחולל: "אני רוצה שהנושא הזה הוא משהו שכולם יראו, כולם ידברו עליו, כולם יעכלו שצריך לטפל בו". היא לא מתכוונת רק לחברה בכללותה, אלא בפרט לגברים שפגעו, שאותם שקלה להזמין לתערוכה: "יכול מאוד להיות שחלק מהם, גם אם הם כבר בכלא, עוד חושבים שאם הם לא הרגו את האישה שתקפו, אז זה בסדר. אני חושבת שיכול להיות שינוי. אולי אם אראה שמתחיל להיות, יהיה בעבודות הבאות שלי משהו יותר אופטימי".