1991 הייתה שנה מטורפת. היא נפתחה עם מלחמת המפרץ והסתיימה עם ההתפטרותו של מיכאל גורבצ'וב והתפרקות ברית המועצות. התהליך שהחל שנתיים קודם לכן עם קריסת חומת ברלין הושלם, ולרגע היה נדמה שהמערב והמזרח בדרך לחיבור היסטורי שיבטיח שלום עולמי בר קיימא. רוחות של שינוי באמת נשבו אז בכל פינה, ולא רק בלהיט הענק של הסקורפיונס שיצא באותה שנה באביב.
קורט קובייןקורט קוביין
קולו של דור. קורט קוביין ב-91
(צילום מסך)
פסקול התקופה היה נהדר ומגוון וגם הוא הציע עולם חדש. הרוק, שידע לא מעט עליות ומורדות לאורך שנות ה-80, חזר ובגדול. אמנים ותיקים שקצת הלכו לאיבוד בעשור ההוא עלו בחזרה על דרך המלך (ניל יאנג ואריק קלפטון, למשל) ודייר סטרייטס, ג'נסיס וקווין הוציאו את האלבומים הגדולים האחרונים שלהן. קווין נפרדה גם מהסולן שלה - פרדי מרקורי נפטר באותה שנה מאיידס, יום לאחר שהודיע שהוא חולה במחלה. גם המוזיקה האלקטרונית החלה להתקרב בצעדים הולכים וגדלים, מהשוליים אל המרכז.
אנתוני קידיסאנתוני קידיס
מהמהרכב פאנק-מטאל למכונת פופ מושלמת. אנתוני קידיס מרד הוט צ'ילי פפרס
(צילום מסך)
צעירי הימים ההם התאהבו מחדש ברוק. חולצות שחורות עם לוגואים ודיוקנאות של להקות היו המדים הרשמיים, לצד מכנסי ג'ינס קרועים ונעלי אולסטאר או ד"ר מרטינס. המתבגרים והמתבגרות של אותה התקופה האזינו בחדרים שלהם (לרוב במערכת מיני) לדיסקים שהוציאו אז נירוונה, פרל ג'ם, מטאליקה וגאנז אנד רוזס. כשהם חזרו הביתה מבית הספר הפעולה הראשונה של אותם מתבגרים הייתה להעיף את התיק בסלון ולכוון את שלט הטלוויזיה לאפיק 7 בממיר. MTV, שהחלה לשדר בישראל ב-1990, הפיצה את הבשורה, ועשרות אלפים רבצו מולה במשך שעות. את היתר השלימו מגזיני הנוער והעיתונות היומית, שסיקרו בהרחבה את המהפכה המוזיקלית החדשה. את מה שהם לא כיסו השלימו המוכרים הידענים בחנויות הדיסקים ששגשגו באותה התקופה והיו למקום מפגש לשוחרי מוזיקה ותרבויות שוליים.
REMREM
הביאו את המנדולינה למרכז הבמה. REM
(צילום מסך)
היו הרבה אלבומים גדולים ב-1991, אך זו העשירייה שהיטיבה להגדיר אותה. לא כולם שרדו את מבחן הזמן באותה מידה של הצלחה, אבל את החיים של אלו שהאזינו להם לפני 30 שנה הם בהחלט הפכו ליפים יותר.

נירוונה Nevermind

Nevermind הוא לא רק אחד האלבומים הכי גדולים בתולדות הרוק, אלא כזה שגם כוון למתבגרים. אף אחד לא האמין שקורט קוביין, דייב גרוהל וקריסט נובוסליץ' יהפכו בין לילה לכוכבים. גם לא חברת התקליטים שלהם, גפן. שם קיוו למכירות של 250 אלף עותקים כדי לכסות על ההשקעה, הישג שהיה אמור להיות לא רע להרכב שהיה מוכר רק לחובבי סצנת האינדי. בדיעבד, הם מכרו כ-30 מיליון עותקים. היו הרבה שירים טובים פה (Come as You Are ו-Lithium, למשל), אבל היה זה הסינגל הראשון מתוכו, Smells Like Teen Spirit, שהפך את האלבום לרב-מכר היסטרי ואת קוביין לקולו של דור ה-X. הגיטריסט שרק רצה לכתוב שיר ברוח הפיקסיז העיף מראש טבלת המכירות את האלבום החדש של מייקל ג'קסון. נירוונה הספיקה להקליט עוד אלבום אחד ולערוך את ההופעה האקוסטית המיתולוגית ב-MTV לפני שקוביין התאבד בירייה לאחר שהזריק לעצמו עוד מנת הרואין. האיש שמיליוני תיכוניסטים בעולם העריצו מת לבד, והם נותרו שבורים. גם הרוק.

פרל ג'ם Ten

עד לשנת 1991, סיאטל הייתה רק עוד עיר יפה וגדולה בצפון מערב ארצות-הברית עם יותר ימי גשם מאשר שמש בשנה. הייצוא המרכזי של העיר, שהפכה באותה התקופה גם לבית של כמה מהחברות האמריקניות הכי הגדולות בעולם (מייקרוסופט וסטארבקס, למשל), היה באותה שנה דווקא מוזיקת הגראנג'. נירוונה, אליס אין צ'יינס, סאונדגארדן ופרל ג'ם כבשו משם את העולם, ורק האחרונה שרדה עד לימינו. Ten, אלבום הבכורה המעולה של אדי ודר וחבריו מכר פחות מזה של נירוונה, אבל הוא בהחלט לא נפל ממנו. נושאי השירים היו עצובים ועסקו בדיכאון, בדידות והתאבדות. האנרגיות האדירות שנשבו מ-Alive, Even Flow, Jeremy ושאר השירים כאן העלו חיוך רחב על פני כל מי שהאזין להם, אז ועד היום.

יו 2 Achtung Baby

בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולארי מולן ג'וניור היו ענקים עוד באייטיז. הם כיכבו בלייב אייד והוציאו את אחד האלבומים הטובים והמצליחים בעשור ההוא, The Joshua Tree. אחרי מנוחה של שנתיים הם דילגו בין נמל הבית דבלין לברלין של אחרי נפילת החומה, כדי להקליט את הבשורה שלהם לעשור הנכנס עם Achtung Baby. הסאונד שרקחו צמד המפיקים, דניאל לנואה ובריאן אינו, שילב בין המוכר (רוק אצטדיונים) לחדש (מוזיקה תעשייתית והרבה אלקטרוניקה). האלבום הפך להישג אמנותי ומסחרי עצום, ובעקבותיו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מצליח שקבע סטנדרט חדש בכל מה שקשור ללהקה שמנגנת מול קהל. ל-One באמת קצת קשה להאזין בגלל חשיפת יתר בעבר, אבל Until the End of the World, The Fly, Mysterious Ways וחבריהם הם יהלומים שכיף לחזור אליהם שוב ושוב.

גאנז אנד רוזס Use Your Illusion 1+2

היו הרבה להקות טובות ב-1991, כך שקצת קשה להצביע על זו שהתעלתה מעל האחרות. גאנז אנד רוזס של אז הייתה אחת הטוענות המרכזיות לכתר. צמד האלבומים Use Your Illusion 1+2 שיצאו באותו היום הציעו שעתיים וחצי גדושות, כמעט בלי נפילות. האווירה הייתה פחות פרועה מאשר באלבום הבכורה המטלטל שלהם, עם שירים שנפרסו על פני עשר דקות, בלדות שהוקרנו בלופ ב-MTV (כמו Don't Cry שזכה לגרסה שונה בכל אחד מהאלבומים ו-November Rain), ופתאום אפשר היה לשמוע גם פסנתר ולא רק את הגיטרה של סלאש. זו הייתה חגיגת רוק פרועה (Civil War ו-14Years) שהציעה גם קאברים מעולים לבוב דילן ולווינגס של פול מקרטני. בעקבות ההצלחה, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות שעצר גם כאן בישראל, אך המתחים בין חבריה לבין הסולן אקסל רוז הכריעו אותה. הביקור ההוא היה מאכזב, אבל הם דאגו לפצות אותנו בסיבוב הקאמבק שלהם ב-2017.

רד הוט צ'ילי פפרס Blood Sugar Sex Magic

אחת הסיבות המרכזיות לנסיקת הרוק האלטרנטיבי בראשית שנות ה-90 נעוצה בעובדה שהאנשים שהפיקו כמה מהאלבומים המיתולוגיים ההם השכילו לארוז את האנרגיות שהיו שם בדרך קלה יותר לעיכול. זה הסיפור של ריק רובין, המפיק הגאון שהחל לעבוד אז עם רד הוט צ'ילי פפרס, ושהפך אותה מהרכב פאנק-מטאל למכונת פופ מושלמת שהגיעה לשיאה באלבום Blood Sugar Sex Magic. ההקלטות המייגעות שנערכו בטירה מבודדת בלוס-אנג'לס השתלמו, ובגדול. מרבית האנשים הגיעו אל הפפרס בשביל הבלדה Under the Bridge, אך כשהם פתחו את הדלת הם גילו בפנים את Give It Away, Breaking The Girl, Suck My Kiss ואחרים והחליטו להישאר. אחרי האלבום הזה, הגיטריסט ג'ון פרושיאנטה פרש לטובת קריירת סולו והפפרס הלכו לאיבוד. לקראת סוף העשור הוא חזר וגם הלהקה כבשה מחדש את הקהל.

R.E.M Out of Time

מה הסיכוי שלהקה, שעד אז כיכבה בעיקר בתחנות הרדיו בקולג'ים, תהפוך להצלחה מסחררת בזכות שיר שכלי הנגינה המוביל בו הוא מנדולינה? נדמה שאפילו למייקל סטייפ וחברי REM אין תשובה טובה עד היום. Losing My Religion, השיר שהטיס את האלבום היפה הזה, נטחן עד דק, אך בניגוד ללהיטי-על אחרים מהניינטיז, עדיין לא מתחשק להעביר תחנה בכל פעם שהוא מתנגן ברדיו. אולי זו השירה של סטייפ, אולי המנדולינה של פיטר באק ואולי דווקא התיפוף הפשוט והכובש של ביל ברי, שמרעידים את הלב גם אחרי מיליון השמעות. כנראה זה השילוב ביניהם. היו ל-R.E.M עוד שירים יפים פה (Shiny Happy People מעיק פחות ממרחק הזמן) ו-1991 היתה שנה חלומית עבור הרביעייה הצנועה הזאת. שנה לאחר מכן הם הבריקו אפילו יותר עם Automatic for the People המופתי.

פריימל סקרים Screamadelica

Screamadelica של פריימל סקרים נשמע כאילו מישהו לקח את המוזיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז, טבל בדלי של אסיד, חימם קצת על הגז וניגן את התוצאה במהירות כפולה. כשבובי גילספי, סולן ההרכב הסקוטי, התבקש פעם להסביר כיצד נוצר האלבום האדיר הזה, הוא השיב שמאחורי כל שיר עומדת גלולה קטנה. גילספי וחבורתו עשו הרבה סמים בדרך להשלמת אחד האלבומים הראשונים שמיזגו בין רוק לאלקטרוניקה מערפלת חושים, אבל ניתן ליהנות ממנו גם עם תה צמחים. שמות השירים, ובהם: Higher Than the Sun, Slip Inside This House (שהפיקו חברי להקת האורב) ו-10 וקצת הדקות של Come Together, היטיבו לתאר את הרייב המדבק שרקח גילספי ושלל המפיקים שהוא זימן לאולפן.

The KLF The White Room

לא רק פופ צעקני עם תסרוקות מולט וז'קטים רחבי כתפיים בצבעי מסטיק היו באייטיז. לקראת סוף העשור התגבשה סצנת האסיד-האוס בממלכה הבריטית והשניים שאחראים לה היו ביל דראמונד ("קינג בוי D") וג'ימי קאוטי ("רוקמן רוק") במסגרת ההרכב The KLF. ההקלטות נמשכו כמה שנים והכילו טעימות מכל התחנות שלהם עד אז. זה היה שילוב בין דאנס להאוס שזכה למעטפת פופית שנמכר כמו לחמניות חמות. The White Room היה האלבום הרביעי והאחרון של הצמד. הוא התחיל כפסקול לסרט דרכים שבוטל ועבר הרבה שינויים בדרך. בסוף התקבל טור דה פורס אלקטרוני שנפתח עם What Time Is Love ומסתיים ב-Justified and Ancient שנותר מבריק כמו מלפני 30 שנה. כעת כשחברי הלהקה נזכרו להעלות את המוזיקה שלהם לערוצי הסטרימינג למיניהם, אפשר לחגוג כאילו השנה 1991.

מאסיב אטאק Blue Lines

בזמן שרוק הגיטרות פרח באמריקה, הבריטים הלכו והתאהבו במוזיקה האלקטרונית, על כל גווניה. מי שיצא למסיבה באותם ימים כנראה רקד בה לצלילי הלהיטים של The KLF, אבל כשהוא חזר הביתה הוא ניגן במערכת את הדיסק הזה. Blue Lines, אלבום הבכורה של מאסיב אטאק, הרכב הטריפ-הופ מבריסטול, ערבב יפה בין דאב, ג'אז, היפ הופ וסול. היה אפשר לצרוך אותו במשך שעות, רצוי בחושך. מאסיב אטאק הוציאו עוד שני אלבומים בהמשך העשור, שהצליחו אפילו יותר והשפיעו על הרכבים כמו פורטיסהד. הם אפילו הספיקו להופיע פעמיים בישראל, הראשונה כחימום לדיוויד בואי. לפסגה כמו Unfinished Sympathy, הרגע הכי יפה כאן ומהגדולים בעשור ההוא, הם רק התקרבו בהמשך.

מייקל ג'קסון Dangerous

היה גם פופ ב-1991 והוא היה אפילו נפלא. מייקל ג'קסון, המלך הבלתי מעורער של הז'אנר לאורך שנות ה-80, פתח גם את העשור הזה הכי גדול שהוא יכול. Dangerous הטיס 32 מיליון עותקים והציע גרסה מעודכנת לכל המרכיבים הג'קסוניים האהובים מהאייטיז - קליפים אדירים (Black or White) והופעת אורח של גיטריסט על (כאן זה היה סלאש). על הדרך ג'קסון הוכיח שהוא מסתדר מצוין באולפן גם בלי העזרה של קווינסי ג'ונס. מי שהאזין בישראל ההיא ל-77 הדקות של האלבום שנע משיא לשיא (Remember the Time‏, Will You Be There, Jam ו-Heal the World) רק חיכה שהוא יגיע להופעה. ב-1993 זה קרה, ואפילו פעמיים. קצת אחרי זה החלו לצאת הסיפורים על המעשים המגונים שהוא ביצע בילדים, והדרך של ג'קסון למטה הייתה מהירה וכואבת.