לסנדרה שדה קשה להתמודד עם הדיווחים על האנטישמיות ששוב זקפה את הראש ברחבי העולם. הם מחזירים אותה אל ילדותה ברומניה, קצת אחרי מלחמת העולם, כשהשכנים קראו לה ז'ידנקה – יהודונית. "כשאני שומעת עכשיו על הגל המטורף של האנטישמיות, אני ממש סובלת. פתאום כל הסיוט הזה נופל לי על הראש ומעיר לי את כל השדים כמו נחש שזוחל לי על הראש" היא אומרת.
"אני חיה את המציאות הקשה שלנו בארץ כמו כל אזרח ואזרחית כאן ומקווה שנתאושש ממנה, אבל אם מדברים על מה שקורה בתוך הנשמה, החרדה מהאנטישמיות תופסת לי את כל החללים ולא מרפה. נולדתי אחרי המלחמה. המלחמה אמנם לא הספיקה להגיע עד בוקרשט, אבל היו סיפורים קשים על יהודים שנתלו על ווים לתליית בשר באיטליז. אני רואה כל מיני סרטוני אימה מהתקופה האחרונה, שאומרים 'תמותו, יהודים רוצחים', והזעקות האיומות האלה נגד העם שלנו הורסות אותי, אבל עזוב. קשה לי עם זה. בוא נחשוב מחשבות טובות".
אלמה בתך ומשפחתה חיים כבר שנים בגרמניה ומנהלים קריירה מוזיקלית מצליחה. יש להם סיבה לדאוג?
"אלמה זמרת אופרה מצליחה ועמיחי (גרוס) בעלה הוא הוויולן הראשי של הפילהרמונית של ברלין. בגרמניה לשמחתי בסדר. הם חיים שם בבועה של התיאטרון, אבל אל תשכח שכשאלמה הופיעה באופרה לה סקאלה במילאנו מישהו הדביק בכניסה לבמה, ליד הביקורות הטובות שהיא קיבלה, פתק – 'הישראלים הם הנאצים החדשים'. היא כמובן רצה מיד להנהלה ואמרה שזו לא ייתכן ושזאת חוצפה גדולה שדבר כזה קורה, והם מיהרו להסיר את הפתק והתנצלו, אבל זה עדיין נורא. החוצפה הזאת והביטחון של כל אלה שצורחים נגדנו ורוצים להרוג אותנו הם צלילים קשים מאוד ואכזריים. לכן אני אומרת, אתה צריך להיות חזק פה כדי שהעם שלנו ישרוד את הסיוט הזה. אני מקווה שיהיה טוב, אבל יש היום תחושה גדולה של איזה כובד, של איזה ענן, ואני מתפללת שהוא יתאדה יום אחד".
את הולכת להפגנות בארץ?
"אני הולכת כשאני לא משחקת או מופיעה, אבל קשה לי להיות עם הרבה אנשים. אני עדיין גלותית. זה נוגע באיזה מיתרים חבויים. מוני עושה את העבודה בשביל המשפחה כולה. הוא הולך לכל ההפגנות וכועס על מה שקורה כאן, גם מיכאל הלך לא פעם להפגנות להחזרת החטופים. ברוך השם שכמעט כל החטופים חזרו, והלוואי גם האחרון יוחזר. אתה מקווה שיהיה בסדר כי יש לך ילדים ונכדים, אבל התחושה די מעיקה".
בניגוד להרבה שחקנים בארץ, הקריירה של שדה, שכבר מלאו לה 76, רק הולכת ופורחת עם השנים. נכון, לריקי רוזן, האשכנזייה האליטיסטית והקצת מרושעת ששיחקה במשך עשר שנים ב"סברי מרנן", יש חלק בזה, אבל גם בתיאטרון שדה עדיין רצה מתפקיד לתפקיד. אחרי ששיחקה שנים בתיאטרון הבימה ובהמשך בתיאטרון העברי, היא חוזרת עכשיו לתיאטרון הקאמרי, שהיה הבית שלה במשך שנים ארוכות, ותשחק ב"לא הייתם צריכים", דרמה קומית משפחתית שכתב טל מילר ומביים עמית אפטה, בה יככב לצידה רמי ברוך, ותעלה ב-23 בינואר.
"במוני יש את כל מה שלא היה באבא שלי"
שדה עלתה לישראל בגיל 15 עם הוריה, שניהם זמרי אופרה, ואחיה גבי, שהפך לימים לזמר אופרה מצליח, היישר למעברה בבת ים, למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אביב לצד לימודי היסטוריה, נישאה למוני מושונוב והפכה לאמא לאלמה – זמרת אופרה מצליחה בברלין, ולמיכאל וסבתא לשלושה נכדים. "במוני יש את כל מה שלא היה באבא שלי", היא אומרת. "הוא נאמן, והבית בשבילו הוא הכל. אבא שלי לא הפסיק לבגוד באמא שלי והתחתן והתגרש ממנה שש פעמים. היינו באים הביתה מבית ספר ושואלים, 'אמא ואבא, מה המצב, אתם גרושים היום או נשואים?' גם כשהוא בא לארץ בגיל מבוגר, היו לו רומניות שוות. אחת מהן עבדה במלון, והתחיל ביניהם רומן. אמרתי לו, 'אז למה אתה לא הולך איתה?', והוא אמר לי, 'היא רוצה את המשכורת שלי'. הוא נשאר לגור עם אמא שלי עד הסוף".
והיא קיבלה את זה בהכנעה?
"היא לא הייתה פראיירית וידעה להילחם בו בדרך שלה. היא פשוט לא שכבה איתו כבר. זה היה סוג של משפחתיות וכעס תמידי. היו להם ריבים אינסופיים וגירושים אינסופיים. אבא שלי נפטר בגיל שישים ושבע, ואני עוד חלמתי שאספיק לטפל בו כשיזדקן. הייתה לו סוכרת והוא מת מהתקף לב. הגעתי לבית חולים לבקר אותו, וראיתי שמנסים להחיות אותו עם מגהץ כזה. אמרו לי, 'גברת, תסגרי את הדלת'".
10 צפייה בגלריה
"אמרתי לאמא של מוני 'יש לי סקס טוב עם הבן שלך'". סנדרה שדה ומוני מושונוב
(צילום: ענת מוסברג)
אמא שלך בטח הייתה מאושרת מהנישואים שלך למוני?
"כשהתחתנתי עם מוני היא התבאסה בהתחלה כי קודם הייתי נשואה לדוקטור, ואצלנו דוקטור זה כבוד ויוקרה, ואחר כך היא שמה תמונות של מוני בכל מקום. בעלי הראשון עשה דוקטורט כשהכרתי אותו, אבל משהו לא עבד אצלנו והלכתי איתו לטיפול אצל אח של המשורר והמתרגם ט. כרמי. אחרי שעה המטפל אמר לנו, 'לכי תחיי את החיים שלך ואתה תישאר פה'. הוא הספיק להתחתן מאז עם בחורה מקסימה שעבדה במחלקת העתיקות במוזיאון הארץ".
מה אמא שלך אמרה על הגירושים?
"אמא שלי לא רצתה שאני אתגרש. היא התבאסה מזה. היא הייתה זמרת באופרה ועבדה עם יהורם גאון במחזמר 'קזבלן' בתיאטרון של גיורא גודיק".
היא ומוני נשואים כמעט חמישים שנה. "ראיתי את מוני ב'צ'ה גווארה' והתאהבתי בו", היא אומרת. "הוא היה חתיך אש, סוג של רומיאו, והיה דומה שתי טיפות מים לשחקן פיטר פונדה בצעירותו. אמא שלי התאבלה כשהתחתנתי עם מוני. היא לא רצתה לבוא לחתונה. אחרי שנתיים, כשהוא נהיה סופרסטאר ב'זהו זה', הכל השתנה".
חמישים שנות נישואים זה לפעמים מסע לא פשוט.
""נישואים זאת עבודה קשה. גם כשהיה לנו קשה כל אחד מאיתנו הבין שאין סיבה להיפרד, הבנו שההתגברות על הקרע שווה את הכל. סוזנה מושונוב, אמא של מוני, אישה חכמה, שאלה אותי בהתחלת הקשר עם מוני, איך היחסים שלנו. אמרתי לה, 'יש לי סקס טוב עם הבן שלך', אז היא אמרה, 'זה מה שמחזיק את המשפחה'. כשהוא היה כוכב גדול, נהניתי להיות בצילו. זה אף פעם לא הפריע לי. הייתי גאה בו ואהבתי אותו מאוד. עכשיו אנחנו שווי מעמד".
10 צפייה בגלריה
"שיחקתי בתולת ים בתיאטרון לילדים במקום לעשות דוקטורט בהרווארד". סנדרה שדה
(צילום: גלעד בר שליו, הלבשה: דורית שדה)
את וגבי אחיך הלכתם בדרכי ההורים ובחרתם באופרה ובמשחק. גם הילדים עשו בחירות דומות.
"זה היה סוג של צו מההורים שלנו. אבא שלי היה זמר אופרה, טנור, שהופיע ב'גברתי הנאווה' אצל גודיק, אבל הוא היה גם רואה חשבון, מקצוע שלמד ברומניה. שניהם התייחסו לאמנות כזכות האולטימטיבית, וכדי לעשות את המסע הזה ולהיקרא אמן, אתה צריך לשלם על מחיר גדול ולשמוח על הזכות הזאת, לכן כשקשה ובלתי נסבל, וזה קורה הרבה, אתה מקבל את זה באהבה".
אף פעם לא חשבת לוותר על זה?
"כשהייתי צעירה, הייתה לי אופציה לעשות קריירה אקדמאית בהיסטוריה אצל פרופסור יעבץ ופרופסור לזר. הם הזמינו אותי לפגישה ורצו לשלוח אותי להרווארד, אבל אז התחתנתי עם גד ארנסברג, בעלי הראשון. הייתי תלמידה נורא טובה, וגד נאבק כדי להשיג את הדוקטורט שלו וויתרתי. אחר כך עשיתי אודישן ל'מלך האלמוגים' עם טוביה צפיר, ושיחקתי בתולת ים בתיאטרון לילדים ולנוער במקום לעשות דוקטורט בהרווארד".
היה ברור שהילדים שלכם ילכו בדרככם?
"לא, דווקא רציתי לחסוך מהם את הייסורים של המקצוע, אבל איכשהו פרי כפרי, הסוכנת שלי, לקחה את מיכאל בגיל צעיר תחת חסותה ונתנה לו להיכנס לעולם הזה. יותר מאוחר אריק איינשטיין שמע את אלמה שרה, ואמר שהיא זמרת. אחר כך היא למדה בתלמה ילין וקיבלה ציונים נורא גבוהים במוזיקה".
"נסענו לניו-יורק לשבוע האופנה עם דורית גיסתי (מעצבת האופנה דורית שדה – י"ב), ואז גבי אחי אמר לה, 'תבואי למורה שלי לפיתוח קול, היא תגיד לך מה כדאי לך לעשות'. היא באה איתנו למורה של גבי, והמורה אמרה לה, 'תקחי מזוודה ובואי אליי'. היא הייתה עשר שנים בניו-יורק ועכשיו היא כבר חמש עשרה שנים בברלין. זה מה שהילדים רוצים, ואתה לא יכול להגיד להם לא לבחור בזה. לא דחפנו אותם לרגע, לא אני ולא מוני, זה בא מהם".
היא גאה בקריירה של מוני. "יש לו גם הרבה הופעות של והסטנדאפ שהוא רץ איתו כבר שנים, והוא הופיע עם 'זהו זה' ועם 'הכבש השישה עשר' וזה היה נפלא וזה נגמר. 'זהו זה' הוא מושלם מכל אספקט. אף אחד לא חשב שזה יכול להצליח שוב כשחזרו לזה. באותה מידה זה גם היה יכול להיות פלופ אחד גדול. זה היה הימור שהצליח, לשמחתנו. הנוסטלגיה עובדת אצלנו מאוד חזק, והם חמישה זמרים נפלאים. השירים שהם שרים נוגעים בעצב הכי עמוק שלנו, שלא לדבר על העיבודים הנפלאים של אמיר לקנר. השירים הם קלף בטוח. מערכונים לפעמים יוצא להם קרעכצן, אבל אז מתנחמים בשירים. כשמוני הולך לשוק, בכל דוכן קוראים לו ומדברים איתו".
10 צפייה בגלריה
הימור שהצליח. גידי גוב, אבי קושניר, דבל'ה גליקמן, מוני מושונוב ושלמה בראבא
(צילום: מוטי קמחי)
מיכאל מושונוב, שחקן תיאטרון באר שבע ומוזיקאי, בחר כמו הוריו במשחק. "הוא חי כמה שנים בארצות הברית, ושיחק שם בסדרות, ועכשיו הוא קיבל תמיכה ממפעל הפיס לתסריט שהוא כתב", היא אומרת. "הוא עבר חוויה לא פשוטה עם המחזמר 'שאול' של שלמה ארצי. ראיתי את המחזמר פעמיים, וזה היה יוצא דופן ומיוחד, לא המיוזיקל הקלסי. המוזיקה הייתה נהדרת, ומיכאל היה מקסים, גם האחרים. כנראה שהמבקרים חיכו לשלמה בפינה. בסדר, הלאה. הוא למד מאמא ואבא שתמיד יש הלאה".
לאלמה ולמיכאל היה קל לגדול בצילם של הורים מפורסמים.
"מיכאל אף פעם לא התעסק רק בדבר אחד. הוא רב גוני. שניהם מצליחים להתמודד עם זה ולא להישאר בצל של ההורים. אנחנו גם בצל שלהם. למיכאל יש שני פרסי אופיר. לי אין אף אחד, ולמוני יש רק אחד, ואלמה הופיעה בלה סקאלה, שזה אחד השיאים בעולם האופרה. במובן הזה היא מגשימה את חלום הזהב של ההורים שלי. כשהיא הופיעה שם רציתי ללכת לקבר של אמא שלי בחולון, ולהגיד לה, 'אמא, הנכדה שלך בלה סקאלה'".
"בגיל 40 חנוך לוין פיטר אותי"
מאז שהחלה לככב ב"סברי מרנן" כולם קוראים לה ריקי רוזן ומבקשים ממנה לעשות איתם סלפי או לשלוח ברכה. "מפתיע שדווקא דמות כל כך אנטיפתית כמו ריקי זכתה שיאהבו אותה", אומרת שדה. "קיבלתי מתנה. יש לפעמים דברים שקשה להסביר, כמו במקרה הזה. אני גאה ב'סברי מרנן' ובדמות שעשיתי. זאת הייתה חוויה חד פעמית. הרגשנו כמו משפחה, ועד היום אנחנו מרגישים ככה. אהבת הקהל שאתה מקבל כשאתה משחק בסדרה כזאת היא נפלאה, ומה זה משנה אם זאת דרמת עלית או לא".
אנשים משוכנעים שאת דומה לריקי רוזן?
"אנשים לא האמינו שאני הפוכה ממנה בהרבה מובנים. הרבה פעמים אני אומרת, יאללה, אני אצא מהקליפה של עצמי, של האובר נחמדה, ואני אהיה קצת ריקי רוזן בחיים, אבל אני לא מצליחה. אני תקועה בתוך הפליזריות האולטימטיבית של לשמח אנשים. אבוד לי. כשאני עובדת בתיאטרון אני פחות עסוקה בלהיות נחמדה, ומחפשת איך לשחק את התפקיד יותר טוב. גם בהצגה החדשה אני אמורה לשחק עורכת דין קשוחה, וזה לא פשוט".
מה הכשלונות הכי גדולים שהיו לך?
"בגיל 40 חנוך לוין פיטר אותי מ'נשות טרויה', חודש אחרי תחילת החזרות, לטובת ג'יטה מונטה. בגיל 45 עמרי ניצן פיטר אותי מ'הסוחר מוונציה', ועם שניהם עשיתי גם תפקידים נפלאים. לפעמים במאי אומר, 'לא, זה לא מתאים לי', וזה לגיטימי, אבל היום כל נהג מונית אומר לי שאני השחקנית הכי טובה בארץ. זה תמיד קשה כשלא רוצים אותך, אבל כשאתה מצליח להתגבר על הקושי, אתה נפגש עם אלת התיאטרון האמיתית".
"כשלא רצו אותי בתיאטרון, חשבתי שאני לא אשחק יותר אף פעם, חשבתי שחרב עליי עולמי ושחיי הסתיימו, אבל שיחקתי את 'סיפור משפחתי' של עדנה מזי"א מאות פעמים, וכמעט אחרי כל תפקיד שעדנה כתבה, היא אמרה, 'יש לי תפקיד בשבילך', ככה שהדמעות והיגון היו מיותרים. עדנה כתבה לי איזה שבעה תפקידים ראשיים מדהימים שמייצגים את הנשיות באור שאין טוב ממנו. היא ידעה להציג נפלא את הנפש של האישה שמתגברת על הקשיים בדרך להגשמת חלומותיה".
שדה אוהבת להיות סבתא לא פחות מאשר להיות שחקנית. "כיף לגדל את מיה, הבת של מיכאל ושירן", היא אומרת. "הנכדים הגדולים, באים כמעט כל קיץ, ואנחנו נוסעים אליהם. תפקיד הסבתא הוא תפקיד נהדר, ומוני גם משוגע על מיה. היא כל הזמן אומרת 'סבא מוני, סבתא סנדרה'. היא משחקת לי בכלי האיפור, בודקת כל מה שיש. אני לפעמים מצטערת שאני סבתא מבוגרת. מיה רוצה שאני ארים אותה, ואני אומרת, 'מותק, את שוקלת 15 קילו. אני מתקשה להרים אותך'. מיכאל מרים אותה בתנופה, זורק אותה באוויר, ואני נאנחת כמו גרוטאה".
איך את נלחמת בגיל?
"אם אני לא עושה פילאטיס ארבע פעמים בשבוע, אני הולכת כפופה, ואני גם מנותחת. אחרי ארבעה ניתוחים, הרופא לא מוכן לעשות לי עוד אחד. 'מספיק'', הוא אמר לי".
הגיל מפחיד אותך?
"תראה, כשאני מסתכלת על ליא קניג ועל מרים זוהר, רבקה מיכאלי, וגילה אלמגור, אז אני מרגישה הצעירה בחבורה. לידן אני לא מרשה לעצמי לעשות קרעכצן. אני מופיעה יחד עם גילה, ואנחנו מדברות במופע על החיים. עשיתי את זה עם מוני השבוע. עם מוני שוחחנו על הנישואים. הוא לא אוהב רכילות, אבל הסכים לבוא, לדבר. אני אוהבת לדבר על הדברים האינטימיים, הוא לא".
הרבה שחקניות מבוגרות נעזרות בלחשן כדי לזכור את התפקיד. מה איתך?
"כל פעם שאני עוד לא סגורה ממש על הטקסטים והם רוצים שהחזרה או ההצגה תרוץ, אני משתמשת בזה. הקושי שלי הוא בגלל שעברית זו לא שפת האם שלי. אני צריכה לטחון טוב טוב את הטקסט עד שאני משתחררת".
10 צפייה בגלריה
ביקורת עצמית יותר חשובה מכישרון. סנדרה שדה מתוך "לא הייתם צריכים"
(צילום: משה צ'יטיאת)
מה מחזיק אותך כל כך הרבה שנים במקצוע?
"נולה צ'לטון, הגורו שלנו למשחק, לימדה אותנו שביקורת עצמית יותר חשובה מהכישרון, ולא שכישרון זה רע חלילה. אתה כל הזמן בתהליך כדי להשתפר ולהפוך את העבודה שלך יותר טוב. שאלו אותי אם לא משעמם לשחק בהצגת המאה. ממש לא. אז אתה יודע על הדמות יותר מאשר אתה יודע על עצמך. הפרטנרים הופכים לחלק ממך. זה הריפוי האמיתי של הקהל ושלך - לברוח מהמציאות ומהיום יום ולחיות את הדמות".
שדה לא מפסיקה להתגעגע לחברתה עדנה מזי"א, שכתבה לה כמה מהתפקידים היותר טובים שלה בתיאטרון. "מעניין אותי לדעת מה היא חושבת על מה שקורה כאן עכשיו", היא אומרת. "החריפות שלה, הטעם שלה והחוכמה היו נדירים. כל ההערות שהיא תמיד הייתה נותנת לי יושבות אצלי חזק בראש. עדנה הייתה רוצה שאשחק ללא מאמץ, כמו בחיים, טבעית.
"כשענת גוב הייתה בסוף חייה, עדנה אמרה לה, 'ענת, בסוף אני אצטרף אלייך'. ענת הבטיחה לה, 'כשתגיעי, אני אקח אותך לסיבוב בשביל החלב', ואז הוסיפה, 'אל תמהרי'. ענת כתבה לי שהיא אוהבת את הדמות שלי ב'סברי מרנן' אחרי ששנים לא דיברתי איתה ועם עדנה כשהן הפכו לחברות הכי טובות בעולם ושכחו את החברות האחרות שלהן. עם ענת לא הספקתי לעשות תיקון, אבל עם עדנה הספקתי, וזאת הייתה מתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש".
"לא הייתם צריכים", שכתב טל מילר ומביים עמית אפטה, ויעלה ב-23 בינואר, הוא סיפורו של ביני, שחיכה חמישים שנה לרגע שבו יוכל להתאחד שוב עם רותה, אהובת נעוריו, ולחזור איתה לשכונה שבה גדלו בדוברובניק שבקרואטיה. כשרותה מתאלמנת, הוא מבין שהגיע הרגע. הוא רוכש כרטיס טיסה זוגי לכיוון אחד, אוזר אומץ ומגיע הביתה במטרה להודיע לאשתו, שהוא עומד לעזוב, אבל אז נקלע לאירוע חתונת הזהב שלו ושל אשתו, שבני המשפחה ארגנו להם בהפתעה. רמי ברוך הוא בעלה, כשלצידם משחקים נעמה שטרית, אוריה יבלונובסקי, אנדריאה שוורץ, דויד בילנקה, רפאל עבאס, אלון סנדלר וסנדרה שונוולד.
"אני אוהבת את הקאמרי. עדנה תמיד אמרה לי שזה הבית הכי טוב", אומרת שדה. "עם רמי שיחקתי לא מעט תפקידים מאז 'נוצות' של חיים באר ושמואל הספרי שעלתה ב-1987. הוא תמיד מצחיק אותי ומדבר איתי ברומנית. ההורים שלו רומנים, והבטן שלי מתהפכת כל פעם שהוא מדבר איתי בשפת ילדותי. אין לי כבר עם מי לדבר רומנית, מאז הורי וסבא וסבתא שלי נפטרו, ורמי מחזיר אותי לילדות האבודה שלי במעברת בת ים, כשאמרתי, 'לעולם לא אדע עברית'. אני עדיין צוחקת מכל מילה שיוצאת לו מהפה ברומנית, ואומרת לו, 'תיזהר, אני מתאהבת בקומיקאי'".
