הצפייה ב"ריאיון מיוחד", התוכנית שעלתה אתמול (שני) בקשת, מלווה באמביוולנטיות קלה. מצד אחד - מטרה אצילית שאי-אפשר להטיל ספק בחשיבות שלה: להביא לפריים-טיים ייצוגים חיוביים של אנשים עם צרכים מיוחדים, במקרה הזה אנשים על הרצף האוטיסטי, כדי ש - כמו שהגדירה את זה יפה רותם סלע, שתפקידה בתוכנית יפורט מייד - "אולי מחר, בתחנת האוטובוס או בסופר, כשתיתקלו באדם על הספקטרום זה יהיה כבר יותר מוכר, פחות מפחיד והלב יהיה עדיין פתוח ואוהב". מצד שני ישנו המוצר בפועל: קבוצת אנשים על הספקטרום שמראיינים אדם מפורסם למדי, והמוטו של הריאיון הוא "אין נושא או שאלה מחוץ לתחום ואין קווים אדומים". למה היופי הזה של ריאיון פתוח וחשוף לחלוטין מתאפשר? כי אחד המאפיינים שמזוהים עם אנשים על הספקטרום הוא ישירות וכנות שאינם נפוצים בעולמנו נזוף ה-PC.
מתוך "ריאיון מיוחד"
(באדיבות קשת)
הפורמט של "ריאיון מיוחד" אינו המצאה ישראלית. הוא נולד בצרפת, בשם Les Rencontres du Papotin, ואירח, בין היתר, את עמנואל מקרון, נשיא צרפת (אחת השאלות שהופנו אליו עסקה בעובדה שהוא התחתן עם המורה שלו, והאם הוא ממליץ לאנשים אחרים לנהוג כמוהו). משם התפשט הפורמט לשלל מדינות אירופיות ולאוסטרליה, ועכשיו הוא מגיע לפה. רותם סלע, אישה אינטיליגנטית ללא ספק, שמעידה על עצמה שמזה זמן מה היא דוחפת להעלאת תוכן שיניח בפרונט אנשים על הספקטרום, מתפקדת על תקן מלווה, תומכת, שגם מכינה את המראיינים לריאיון עצמו. מתוך איזה הקשר? מהי ההכשרה שלה מלבד היכרותה עם עולם התקשורת? אין לי מושג. היא רותם סלע. זה כנראה אמור להיות מספיק.
הטלוויזיה כבר פגשה ועדיין פוגשת בפורמט שמשחק על אותו מגרש - שאלות ישירות ואפילו פולשניות, המופנות לאנשים מתחומים שונים, ומעמתות אותם עם אזורים שביום-יום אנשים מעדיפים לעקוף בנימוס. קוראים לזה "סליחה על השאלה", היא לא מתמקדת באנשים מפורסמים אלא באנשים אנונימיים, והשואלים אינם נמצאים במרכז ואפילו לא נוכחים על הסט. הבמה כולה ניתנת לעונים.
ב"ריאיון מיוחד" המצב שונה. האנשים המפורסמים הם הפיתיון שאמור למשוך את הצופים למסך. ההבטחה של ריאיון ללא גבולות ובלי רגשות אשם, כי יש אנשים שמותר להם, שמה את הפוקוס על האורחים. בפרק הראשון התארח הזמר חנן בן ארי, שלאחרונה עבר פרידה מתוקשרת מאשתו מזה 16 שנים ואם שבעת ילדיו. הוא השגיש בתשובותיו את החשיבות להיות האדם אותנטי, להיות הוא עצמו ולא לנסות להידמות לאדם אחר. הוא מראה לא מעט סימני מבוכה, למרות שהשאלות שהוא נשאל הן סטנדרטיות למדי, ואילו השאלות ה"נועזות" נגעו לרוב בתחומים צהבהבים כמו הגירושים ("למה התגרשת?" - "אין לי דרך לענות על זה בקצרה", הייתה התשובה), דייטים וכסף (אחת המראיינות שאלה כמה משלמים מזונות לשבעה ילדים. "הרבה", התחמק בן ארי).
הריאיון עם בן ארי היה חמוד ומרגש במסגרת הגבולות (המאוד ברורים, כן? כאן איש אינו פורץ את הקווים האדומים) של טלוויזיה מסחרית בכלל וקשת בפרט. הוא התחבק אחת לכמה דקות עם מישהו, סיפק את הזווית שלו על 7 באוקטובר ובסוף גם הצטרף לשיר (שלו) שביצעו ארבעה מקבוצת המראיינים, אבל בסופו של יום, בלי קשר לאיכות הריאיון, עדיין נותרה שאלת המסר והזרקור שהיא ממקמת על האנשים שהופכים את הריאיון הזה ל'מיוחד'. למה להם מותר לשאול את השאלות שהן "מחוץ לתחום"? למה במקרה שלהם הן מתקבלות בסלחנות? והאם השאלות שנחשבות לצהובות או חטטניות הן השאלות שבהינתן הזדמנות לשיח פתוח נרצה לשאול?
"ריאיון מיוחד" מרגישה פחות כאמצעי מקרב לקבוצת אוכלוסיה שאינה מיוצגת על המסך ויותר מעין טפיחה עצמית על השכם ומבט על עצמנו מביטים עליהם. יש לה קסם מסוים אבל היא מפספסת את המטרה שלה - קירוב לעולם פחות מוכר. מתוך הבנה שמדובר בפורמט קבוע, עדיין הייתי רוצה לראות קצת יותר מהם ופחות מהחיכוך הקצרצר שלהם עם אדם מפורסם. מהאינטרקציה בינם ובין סלע (שאכן נראית תומכת וטבעית) נדמה שהיא צברה זמן משותף לא קצר איתם לפני הריאיון. בכמה מפגשים מדובר? איזה הנחיות היא נתנה להם? במה הם הביעו עניין? איך נשמעת ונראית פגישה כזאת? החוליה הזאת חסרה מאוד. היא הייתה אמורה לקבל הרבה יותר נפח לא פחות, ואולי יותר, מהמפגש הסופי. "ריאיון מיוחד" היא תוכנית עם כוונות טובות, שצריכה עוד פיין טיונינג בביצוע כדי להגשים את המטרה האידיאליסטית שהיא העמידה בפני עצמה.
