נעם פרנק לא היה צריך להתאמץ יותר מדי כדי להבין את שלומי, החייל הקרבי האקסצנטרי, שסובל בשירותו והצבאי ובורח מהבסיס, אותו הוא מגלם בסרטו של אייל חלפון, "ברנינג מן". גם הוא לא ממש הסתדר בארבעת החודשים שעשה בתיאטרון צה"ל, בהם סבל מהתקפי חרדה קשים, עד ששוחרר על סעיף נפשי. "מהרגע שסיימתי את הטירונות החלה תקופה של התקפי חרדה ולילות ללא שינה", הוא מספר. "כלפי חוץ ניסיתי לשדר שהכל טוב, הכל סבבה, אני בכיף, אבל בפנים סבלתי. קיבלתי התקפי חרדה באוטובוס בדרך לבסיס, ברמה שלא יכולתי לנשום, או לדבר, סבלתי מסחרחורת ולא אכלתי".
"ברנינג מן" - טריילר
(באדיבות טרנספקס הפקות)
הבנת מיד מה קורה איתך?
"באותה תקופה גם לא היו לי כלים להסביר מה אני חווה. הרגשתי חוסר אונים גדול. הייתי מאוד מצוברח ועצבני בבית מול ההורים (השחקן גיל פרנק והאמנית ענבר היימן – י"ב) ומול החברים. הרגשתי אבוד, הייתי חלש, איבדתי את הקול, וכשהגעתי להצגות לא יכולתי לדבר. היה לי סשן של הצגות בתיאטרון גשר ששיחקתי כמעט בלי קול".
כשהצטלמת לסרט נעזרת במטען הכבד הזה?
"בהחלט. בעיניי משחק זה תמיד סוג של טיפול, אבל אין ספק שהיה מעניין להיכנס שוב למצבים האלה. הדמות בסרט גם נמצאת בחלק מהסצנות בהתקפי חרדה, לחץ ופחד מהמערכת. הוא נמצא במערכת הרבה יותר קשוחה מזו שאני הייתי בה. למזלי היו סביבי, גם בחוץ וגם בתוך המערכת הצבאית, אנשי טיפול שמאוד עזרו לי, ראו אותי ואת המצב שלי עד שהחליטו, בשבילי ובשבילם, שאני צריך להשתחרר. אצל שלומי זה לא ככה, ואני באמת שמח על הזכות לשחק ולייצג את הדמות הזאת".
אייל חלפון ידע מה עברת בצבא כשליהק אותך לסרט?
"סיפרתי לו. אני חושב שעניין ארבעת החודשים בצה"ל עלה עוד באודישן ואחרי זה דיברנו על זה יותר לעומק. אייל הוא במאי מאוד מחויב ומסור ועם ויז'ן מאוד מדויק, ואני בעיקר הייתי שם כדי לממש את חזונו".
איך הגיבו ההורים למצב שלך?
"ההורים מחבקים אותי בכל מצב – טוב וקשה".
במרכז "ברנינג מן", עומד אב שמסיע את בנו החייל לבסיס צבאי במדבר וחוזר לחייו המורכבים בתל אביב. אבל משהו עוצר אותו בדרך: חרדה לגורל בנו. הוא חוזר על עקבותיו ומתמקם מתחת לעץ שיטה גדול מול הבסיס. אנשים באים והולכים, והמפגשים איתם מעצבים את מסעו הפנימי של האב.
הסרט, בו מככב שי אביבי, וייצא לבתי הקולנוע מחר (חמישי), זכה בפרס הראשון בפסטיבל חיפה הבינלאומי לקולנוע ובפרס הראשון בטקס הממלכתי שיזם שר התרבות מיקי זוהר בתגובה לזכיית הסרט "הים" בטקס פרסי אופיר. "כל מה שבא כדי להחליף טקסים ומוסדות שכבר היו פה, כל מה שבא כדי להשתיק קולות אחרים, הוא רע בעיניי", אומר פרנק. "אני לא יכול לתמוך בדבר כזה בלב שלם. בארצות הברית לדוגמה יש ערמות של טקסי פרסים. אם אתה בעד לעשות גם טקס פרסים כזה וגם טקס פרסים כזה, אדרבא – תעשה, שכולם יזכו. זה גם עוד כסף לתרבות.
"אני שמח על הסרט שאני חלק ממנו, זה סרט שאני מאוד אוהב, ואני שמח שהייתה לי הזכות לקחת בו חלק אחרי תקופה מאוד ארוכה שלא שיחקתי בה. אני בעיקר שמח שיצא לי לעבוד עם אייל ולשחק עם שי אביבי, ובטח על כך שזכינו בפרס, אבל העניין סביב הטקס מצער".
אם היית זוכה בפרס, היית מגיע לטקס כדי לקבל את הפרס מידי שר התרבות?
"אני מניח שהיה לי קשה מאוד להגיע ולקבל את הפרס מידיו".
אתה מבין את הביקורת שלו על פרסי אופיר?
"לא, אלה הסרטים שהתחרו, זאת הוועדה שבחרה, והיא קיימת שנים. אני לא חושב שהיא עושה איפה ואיפה בכוונה. אם השר לא היה רומס את הפרס, אלא רק מייצר לו קונטרה – זה היה הרבה יותר טוב. גם כצופה וגם כשחקן ובמאי אני מחפש אמנות שמתקשרת עם המציאות שאנחנו חיים בה, שבאה להראות גם תמונה לא נעימה. מה לעשות, אנחנו חיים במציאות מאוד מורכבת, ואם לא נסכים להסתכל לה בעיניים, אנחנו בחיים לא נצליח להתמודד איתה ולפתור את הבעיות. אני גם לא חושב שלאף אחד מהמועמדים לפרס אופיר וליוצרי הסרטים המועמדים יש כוונה לעשות דמוניזציה של ישראל, של החיילים ושל ממשלת ישראל. אלו אנשים שככה חווים את המציאות".
איך היה לשחק בסרט עם שי אביבי?
"שי שחקן אדיר ויש לי סצנות רק איתו. הוא היה נדיב ורגיש ומאפשר. הוא סוחב את הסרט הזה על הגב ובהצלחה גדולה".
"הייתי הקלישאה של הילד שבא עם אבא לחזרות"
פרנק, רק בן 22, וכבר הספיק לשחק בשש סדרות למבוגרים ולנוער, ובסרט "להציל את נטע", אבל עיקר הקריירה שלו התמקד בתיאטרון – בעיקר בתיאטרון גשר, בו שיחק כשבקושי מלאו לו עשר, ובתיאטרון הבימה. עם ההצגות ששיחק נמנות "מסעות אודיסאוס", "מי כמוני", "רומיאו ויוליה" בתיאטרון גשר, ו"קוריולנוס", "לבד בברלין" ו"שייקספיר מאוהב" בתיאטרון הבימה, כשבחלקן שיחק לצד אביו.
בשנים האחרונות, בחר בחר לעבור בעיקר לבימוי ונחשב להבטחה גדולה בתחום הבימוי. באחרונה ביים את "מוקדם מדי", מופע מערכונים סאטירי מתעדכן בתיאטרון תמונע (המופע הבא בסוף פברואר), שנכתב ונבנה בעקבות אירועי 7 באוקטובר והתקופה שאחריה, ונוגע ישירות בשאלה האם מוקדם מדי לצחוק, לבקר וליצור סאטירה אחרי הטראומה.
זנחת לגמרי את המשחק?
"מבחינתי אני יותר במאי. שם אני מרגיש הכי טוב. בכללי, תיאטרון זה חיי, אבל בבימוי מצאתי הכי הרבה את עצמי. אני מרגיש שאנשים סומכים עליי ואוהבים לעבוד איתי. אני מאוד אוהב לעבוד עם קבוצה, ואני מרגיש שאני גם אוהב להשיט את הספינה הזאת. ברוב הפרויקטים שעשיתי כבמאי אני מקיף את עצמי בחברים מאוד קרובים שלמזלי הם גם מאוד מוכשרים.
"אני רוצה לייצר לעצמי את ההזדמנויות ולהיות אדון לעצמי. מגיל מאוד צעיר שיחקתי כל כך הרבה בטלוויזיה ובתיאטרון, שהרגשתי פתאום שככל שאני מתבגר, אני צריך לקחת מזה איזשהו מרחק. אני בטוח שזה יחזור. אני צעיר, אבל תיאטרון זה מה שמעיר אותי בבוקר, מה שמעניין אותי, מה שמאפשר לי לחלום, אז אני מתעסק בזה כל הזמן ודוחף אותי קדימה".
אפשר להתפרנס רק ממשחק ובימוי?
"אני עובד גם בבית קפה ונהנה מזה וגר עם ההורים, אז מסתדרים. אני נושא את העול הזה במירכאות כדי לעשות רק את הפרויקטים שאני רוצה ואוהב ולא כל פרויקט שאני יכול לעשות. כרגע אני מחפש את האיזון".
נעם הוא רואה זכות גדולה להיות בנו של גיל פרנק, ממנו ספג את האהבה הגדולה לתיאטרון. "ראיתי הצגות מגיל מאוד צעיר" הוא מספר. "הייתי מאחורי הקלעים מאז שאני זוכר את עצמי, ואף פעם לא מתוך הכרח. פשוט כי רציתי ונהניתי ואהבתי את זה. לאח שלי גלי (מנישואיו הקודמים של אביו לשחקנית מירב גרובר – י"ב) לקח יותר זמן להיכנס לזה. אני הקלישאה הכי גדולה של הילד שבא עם אבא לחזרות, מתיישב מאחורי הקלעים ומסתכל בהן".
איזו הצגה אתה בעיקר זוכר?
"את 'הילכו שניים יחדיו' בקאמרי, הצגה על ז'בוטינסקי ובן גוריון. לכל מקום הייתי נוסע איתם, ואבא לא הבין למה אני כל כך רוצה ליסוע דווקא להצגה הזאת. אחרי זה התברר לו שבאחד האלמנטים של התפאורה היה שולחן ועליו קערה של קוביות סוכר, ואני הייתי יושב מאחורי הקלעים ואוכל את כל קוביות הסוכר".
יש יתרון בלהיות "הבן של"?
"אין ספק שזה מכיר לך יותר מקרוב את עולם התיאטרון, אבל האם זה פותח דלתות? לא. זה לא שאנשים אומרים, 'הוא הבן של, בוא ניתן לו לעשות פרויקטים'. אני גם לא נראה ויזואלית כמוהו. היו לי הרבה אודישנים כשחקן שנכנסתי לחדר ואף אחד לא ידע בכלל שאני הבן שלו. בכל מקרה זה נותן לך איזו קרקע יותר פורייה לצמוח. השאלה מה אתה עושה עם זה. ברור שאומרים לפעמים שאני מקבל תפקידים בזכותו, אבל אני מספיק בטוח בעצמי. היתרון הגדול בזה הוא שאתה לומד להתמודד עם ביקורות מגיל מאוד צעיר.
"להבימה הגעתי בזכות תפקיד שעשיתי בתיאטרון גשר. למזלי, כל תפקיד שעשיתי הוליד את התפקיד הבא. בסוף בכל ההצגות בהבימה שיחקתי עם אבא. לשחק איתו זה כיף. זה מרגיש נוח. בסופו של דבר עבודה בתיאטרון היא עבודה מול פרטנר, וכשיש לך פרטנר שכל כך מכיר אותך ואתה מתקשר איתו רק במבט, זה הופך את העבודה ליותר קלה".
ראית את הטלנובלות שאבא שלך כיכב בהן?
"לא נולדתי אז. ראיתי אותן בשידורים חוזרים. האמת שראיתי יותר את 'מיכאלה' מאשר את 'לחיי האהבה'. אני חושב שאבא שלי הוא אחד השחקנים הכי טובים בארץ. אני לא אובייקטיבי, אבל אני בהחלט מאמין בזה. אני חושב שהוא גם אחד האנשים הכי מצחיקים בעולם, וזה שהוא לא שחקן קומי זה פספוס אדיר".
מה התפקיד הראשון שלו שראית?
"אני לא ממש זוכר את זה, אבל זה מה שסיפרו לי. הייתי בן שנה וחצי, אמא שלי הכניסה אותי לאולם בקאמרי לראות את 'המלט', וכשאבא שלי נכנס בתור הרוח התחלתי לבכות, ואז היא הוציאה אותי".
איזה תיאטרון אתה מעוניין ליצור? בגשר מעלים לא מעט הצגות עם אמירות פוליטיות.
"גם כיוצר וגם כצופה זה התיאטרון שאני מחפש – תיאטרון פוליטי, אקטואלי, שבא להגיד משהו על העולם שבו אנחנו חיים, תיאטרון ששם מראה לפניך, לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית. תיאטרון לא צריך להיות בעיניי קל לצופים, וגשר הוא האלוף בזה.
"אני לא יודע אם תיאטראות נזהרים היום מלהתעסק בנושאים פוליטיים, אבל אין ספק שהאקלים כאן הוא לפעמים בעייתי ותיאטראות צריכים להכניס כסף. אנחנו בתקופה מאוד מסובכת שאי אפשר לדעת על מה כן אפשר לדבר ועל מה לא. אני מבין גם את הפחד מלפגוע ולהגיד מה שלא במקום. מאוד בעייתי למצוא עכשיו את האיזון, וזה מרגיש לי לפעמים כמו מלכוד".
מפריע לך שהרבה שחקנים נזהרים להביע את דעותיהם הפוליטיות.
"אני לא מתיימר להבין הכל, וגם לא צריך. אני גם לא מטיף מוסר. מי שחשוב לו שיביע את דעתו. אני מביע את דעתי. אני משתתף סטורים כאלה ואחרים ופוסטים. הייתי בהפגנות לשחרור החטופים ובהפגנות בשער בגין ולפני זה הפגנתי נגד הרפורמה המשפטית. ההצגה שעשינו בגשר, 'התנצלויות פומביות' נכתבה בזמן הרפורמה המשפטית. אני מנסה שהתיאטרון שלי ידבר בין אם באופן ישיר ובין אם בעקיפין על הדברים שמתרחשים פה ועל הדברים שבוערים אצלי".
על מה הגבת ברשתות?
"על הממשלה, על החטופים. הייתה תקופה ששיתפתי שכל המאה העשרים ח"כים צריכים לקחת את התיקים וללכת הביתה. הייתי במצב שבו לא סמכתי על אף אחד מהם. בקורונה העליתי פוסט, שהכל מתחיל להיפתח חוץ מהתיאטראות, ושלאף אחד לא אכפת מהתרבות. זה הטריף אותי. כתבתי שם גם, שכשסוף סוף יפתחו את התיאטרון, אולי נעשה סוף סוף תיאטרון שאומר משהו או משנה משהו ואז לא יוכלו לסגור אותנו".
איזה סרטון עצבן אותך במיוחד?
"לא מזמן שיתפתי סרטון של רועי סטאר ומרדכי דוד, אנשי הימין הקיצוניים, וכתבתי שזה חלום בלהות. ראו אותם הולכים בשטחים אל פעילי שמאל, מתקרבים אליהם באלימות ופורצים להם לתוך המבנים ומרססים עליהם גז פלפל. הסרטון הזה היה כל כך קשה לי לצפייה שלא ידעתי כבר מה לומר. השיח נהיה כאן כל כך אלים משני הצדדים. זה מרגיש לי שאף אחד לא מדבר כמו שצריך. היחידה שאני סומך עליה ומדברת כמו שצריך זאת נעמה לזימי. רק אותה אני אוהב".
ומה עם יאיר גולן?
"לפעמים קשה לי איתו. אני מבין אותו לגמרי, אבל השיח שלו לפעמים מרגיש לי מפלג, מתלהם, מנסה להיות תמונת מראה לצד השני. גם את גלעד קריב אני אוהב, אבל נעמה לזימי היא משהו מיוחד".
שנה וחצי לתוך המלחמה פרנק נסע לעשות תיאטרון בברלין. "אני עוד גר עם ההורים, ואנחנו נזכרים בשעות הראשונות של המלחמה, בפעם הראשונה שהראו בחדשות את הפריים עם הטנדר הלבן, אמרנו, 'טנדר לבן עם מחבלים? יגיע טנק ויעצרו אותם. יחטפו כמה? עכשיו צה"ל ייכנס ויחזיר אותם. לא ידענו לאיזה סיוט אנחנו נכנסים. מטורף להסתכל על זה בפרספקטיבה לאחור".
מה חיפשת בברלין?
"טסתי בדיוק לפני שנה כי הרגשתי שאני רוצה קצת לנשום אוויר אחר. התיאטרון בגרמניה תמיד היה נראה לי כמו משהו לשאוף אליו. יצא לי לעבוד שם כמעט חצי שנה עם קבוצת אמנות יהודית מדהימה. עשיתי איתם שתי הפקות בתור עוזר במאי. הצגה אחת הייתה בנושא 7 באוקטובר, מחזה שכתב אבישי מילשטיין, והפקה אחרת הייתה אירוע של פורים, עם כל מגילת אסתר בגרמנית. היה מאוד מעניין לראות את צורת העבודה של התיאטרון ואת ההתנהלות שם. ברלין היא מדהימה, אין ספק".
נתקלת שם באנטישמיות?
"נתקלתי בה באופן מרוחק. לא חוויתי על עצמי שום מקרה. הייתי בתוך חברה ישראלית סגורה ותומכת".
אתה חושש שהעובדה שאתה ישראלי תפריע לך לעבוד שם?
"באמנות זה לא אמור להיות פקטור, אבל לצערי בחלק מהמקומות בעולם זה כן. בגרמניה, בגלל חלק מרגשות האשם שלהם כלפי הישראלים, המצב נוח. באנגליה המצב לא קל מהבחינה הזאת".
"אני פתוח לכולם, בנים ובנות"
עכשיו הם מביים עם גיסתו לעתיד, איאן יואל פינקוביץ', את מופע השקת האלבום של אחיו הבכור גלי. "גלי ואני לא גדלנו ביחד ומערכת היחסים שלנו עברה לאורך השנים הרבה תהפוכות", הוא אומר. "לא היינו קרובים גם כי גרנו מאוד רחוק זה מזה. הוא במצפה רמון ואני בתל אביב. הרבה מאוד שנים חשבנו שאנחנו חיים חיים אחרים לגמרי, שאין לנו על מה לדבר ושאנחנו אנשים שלא קשורים אחד לשני. כשהייתי בא אליו למצפה רמון ופוגש את החברים שלו הם לא נראו לי כמו האנשים שלי. לא הייתה לנו שפה משותפת".
מתי התקרבתם?
"בשנים האחרונות הוא הגיע לתל אביב ואני עברתי שינוי והצלחתי להיות פתוח לאנשים אחרים. מצאנו אחד בשני שותפים, אחים, את קרבת הדם הזאת שחשבנו שהיא לא קיימת. פתאום אנחנו מתייעצים אחד השני. אני חושב שהוא מוכשר בצורה לא נורמלית. הוא שחקן מוכשר וזמר מדהים, האלבום שעומד לצאת הוא מדהים ואני נורא שמח שהוא נותן להיות חלק במסע הזה. גלי ואני זה באמת סיפור אהבה שרק הולך ומתעצם".
מה הייתה נקודת התפנית?
"הוא למד משחק בניסן נתיב, ואז כתב קטע בשיעור יצירות אישיות עלי ועליו, על היחסים שלנו, ורצה שאני אשחק בזה. הבנתי בפעם הראשונה שגם הוא חווה את הריחוק הזה, לא רק אני. העבודה על התרגיל גרמה לנו לדבר על דברים ולפתוח דברים, וזה היה מאוד מעניין. אני שמח שיש לנו עכשיו אחד את השני".
אתה משתף אותו בכל? גם באהבות שלך ובמערכות יחסים?
"היום אני לא בזוגיות, אבל אני פתוח לכולם, בנים ובנות, אבל כרגע הרפרטואר שלי כולל בעיקר בנות. הדור שלנו פשוט פתוח יותר לכל הדברים".
אתה חולם לשחק עם אחיך ועם אביך?
"אני אהיה מוכן לשחק איתם בשמחה, אבל אני מעדיף לביים אותם. החלום שלי הוא לקחת את כל החברים הצעירים המוכשרים שלי, לסגור אותם בבית, להקים איתם אנסמבל ולהעלות הצגות וליסוע ללמוד תיאטרון בברלין".
