הקריירה של בנזין הסתיימה עם הצעה להמשך. הלהיט האחרון בהחלט של הלהקה בישר אומנם ש"לכל סיום יש התחלה חדשה", אך השורה הבאה בו כללה אזהרה - "וכל דרך היא דרך קשה". בדיעבד, הדרך הייתה קצת יותר קלה ממה שהיה נדמה לאיש ששר אותה. פחות משנה לאחר שבנזין חדלה להתקיים כיחידה מנגנת, ליהודה פוליקר, הסולן והמנהיג שלה, כבר היה אלבום בכורה מצליח ביד - "עיניים שלי". זה לא היה בדיוק המשך ישיר, אלא יותר פרק חדש ושונה. במקום הגיטרות-בס-תופים הסוערים של החבורה שהגיעה מהקריות, היו כאן עכשיו צלילי בוזוקי; והחלומות על נסיעה מהירה בכיוון אחד בכביש חיפה-תל אביב, הוחלפו בקולות מערי וחופי יוון. כנגד כל הסיכויים, האלבום שחגג הקיץ יום הולדת 40, הצליח וסלל לפוליקר קריירת סולו אדירה.
יהודה פוליקר מבצע את "אלקו" ו"עיניים שלי" במופע בהיכל התרבות
(צילום: אמיר שוורץ)
עד שהצליח להכניס את המוזיקה היוונית למיינסטרים, שנחגגה שוב שלשום (שישי) בצהריים לאורך שעתיים רצופות בשיאים בהיכל התרבות בתל אביב, פוליקר היה צריך לעבור דרך. יעקב גלעד, מי שהיה אז שותפו האמנותי, לא התלהב מהרעיון שהזמר פרש בפניו על אלבום שיורכב משירים מיוון. ברגע שגלעד החל להאזין ללחנים, הוא הצליח ליצור את התרגום שלקח את השירים למקום שהתאים לפוליקר, ומתברר שגם לדי הרבה זוגות אוזניים מקומיות. לפחות עד להופעת "עיניים שלי", המוזיקה היוונית נתפסה בארץ כמעין חצי אחות או מקסימום בת דודה של המוזיקה המזרחית, וגם ההצלחה של אריס סאן וטריפונס, הוגבלה בסופו של דבר למועדונים ולשמחות משפחתיות. לפחות באוזניים של קובעי הטעם כאן בעבר, המוזיקה היוונית לא נחשבה לחלק טבעי מהצליל הישראלי הנכון. הצלחת "עיניים שלי", הביאה את פוליקר עם הבוזוקי והבגלמה שלו גם לאריק איינשטיין ב"שכשנבוא", ובהמשך ב"שיר השיירה", וה"יאסו יהודה" המפורסם נולד.
לו היה צריך לסכם את החגיגה היוונית הגדולה של פוליקר בהיכל התרבות בשישי האחרון בשתי מילים, הן היו קרוב לוודאי: "יאסו יהודה". "עיניים שלי" הוא אלבום הניצחון שלו, ובמידה מסוימת ניתן לראות בו גם המבוא לחשוב שבאלבומיו – "אפר ואבק", שגם הוא זכה לאזכורים מרגשים לאורך המופע. סביר להניח שאם פוליקר לא היה מעז לשיר פתאום בעברית (ובהמשך גם ביוונית) את השירים האלו, הוא וגלעד לא היו מתפנים לעסוק בזיכרונות שסחבו מהבתים שבהם גדלו, כפי שאלו שהשתקפו באלבום המופת הבא שיצרו יחד – "אפר ואבק". "חלון לים התיכון", מהשירים הכי מצמררים שנכתבו בשפה העברית, שגם במופע החגיגי הזה דאג להעלות לחלוחית בעיני כותב שורות אלו, היה יכול להרגיש בבית בין "בוקר יום ראשון" לבין שיר הנושא מהאלבום היווני-עברי של פוליקר מ-1985.
פוליקר רשם ניצחון נוסף ב"עיניים שלי". אז ומאז. הוא הצליח להרחיב את הגבולות של מה שמוגדר כ"הצליל הישראלי", ועל הדרך קיצר את המרחק בין סלוניקי לתל אביב, הרבה לפני שישראלים חשבו לאמץ את אחד מהאיים של יוון לשלוחה מקומית. חדי האוזן שהגיעו לאלבום השני והנפלא של בנזין ("משמרת לילה"), הבחינו שהצליל היווני התגנב פנימה כבר אז. באופן דומה, הרוק שהקיף את פוליקר וגלעד בראשית האייטיז, נטמע גם בסאונד של שירי "עיניים שלי". הרוק והיווני המשיכו להתערבב ולהתמזג אצל פוליקר, כשניים שהם אחד. במופע הנהדר הזה בהיכל הוא גם הציג מעין חילופי תפקידים מפתיעים, ובוזמנית גם טבעיים: "בכפיים", מהלהיטים הגדולים שהובילו את "עיניים שלי", קיבל מעטפת רוקית חשמלית, ואילו "יום שישי" הרוקנ'רולי של בנזין לווה בנגינת בוזוקי סוחפת.
אלו היו שני שיאים שהגיעו עמוק במחצית השנייה של המופע. אבל גם עד להם, ההיכל רגש מהקסם שפוליקר ו-12 מלוויו, שלחו אליו מהבמה. כמו ששר פעם זמר אחר שגם הוא נוהג למלא את היכל התרבות בכל פעם שהוא מגיע אליו, לא מעט מהשירים שפוליקר ביצע בצהרי שישי האחרון, העלו זיכרונות ישנים. "בוקר יום ראשון", שהיה אחד מהנאמברים הראשונים בסט-ליסט הנדיב, זרק לנסיעות חזרה לבסיס אחרי סופ"שים קצרים מדי; "רדיו רמאללה", שהגיע לקראת הסוף, הזכיר את הקסטה שרצה בווקמן בזמן שהאוטובוס סייר בין מחנות ההשמדה בפולין הקרה; ו"עיניים שלי" החזיר לרגע את שידור ההופעה המשותפת של פוליקר הצעיר ויורוגוס דאלראס בערוץ הראשון של אמצע האייטיז.
אין הרבה זמרים שעוד לפני שהם מוציאים מילה בהיכל התרבות, הם זוכים לתשואות רמות. פוליקר הוא אחד מהם. אחרי שפתח עם "אל הלילה" הוא לקח את הבוזוקי ועבר ל"רוחות מלחמה", ומפלס התשואות התגבר עוד קצת. משם הוא עבר ל"בוקר יום ראשון", המרטיט שגם בפעם המיליון הצליח להעמיד את השערות הקטנות שעל הידיים (ואת אלו שכבר אין על הראש). וכך הוא המשיך לאורך מרבית שירי "עיניים שלי", שתובלו בהמשך בלהיטים, בעיקר מהעשור הראשון של קריירת הסולו שלו.
2 צפייה בגלריה
שעתיים קרובות לשלמות. יהודה פוליקר במופע בציון 40 שנה ל"עיניים שלי"
(צילום: ליאור כתר)
הקול של פוליקר עדיין חם, גדול וצרוד במקומות שצריך, ושתי זמרות הליווי – שזכו לסולואים ב"אילו הייתי איתך" (שביצעה במקור יהודית תמיר), סייעו והעשירו היכן שצריך. הלהקה שסביבו, שפעם משכה לרוק של בנזין, ופעם דמתה להרכב שמנגן רמבטיקו סוחף בטברנה, נעה בטבעיות בין שני אלו. בדיוק כמו האיש שההיכל התמלא לכבודו: שיושב עם הבוזוקי, ואז נעמד ולקח את הגיטרה החשמלית שעל הרצועה שלה נעוצה סיכת חטופים גדולה שנראתה גם בשורה האחרונה בהיכל.
לפני "איך קוראים לאהבה שלי", שהוקדש לחטופים שחזרו, פוליקר איחל לכולנו שאולי עכשיו נדע קצת שקט ואולי אפילו נזכה לראות מזרח תיכון חדש. עד שזה יגיע, הוא ממשיך במסיבה שלו (בכל זאת, אנחנו ביום שישי). זה באמת מרגש לראות אנשים שהיו עדיין בסדיר כשבנזין הוכתרה ללהקת השנה, נעים כדבוקה לעבר הבמה ומתלהבים מזמר לא מאוד צעיר שעומד עליה ומנגן עבורם שירים שגם הם לא בדיוק הגיעו השבוע לפינה לשיפוטכם במצעד. למוזיקה של פוליקר יש כוח, ובעיקר המון לב ונשמה. ראיתי לא מעט הופעות שלו לאורך השנים, אבל השעתיים הקרובות לשלמות האלו, היו כנראה הפגישה הכי מוצלחת שלנו. והחלון הקטן שהוא פתח לים התיכון, נתן תקווה להמשך טוב יותר. יאסו יהודה.
