לפני שבוע העלתה ענת וקסמן סרטון לחשבון האינסטגרם שבו הציעה להכין שחקנים לאודישנים ולבתי ספר למשחק - הצעה די מפתיעה לשחקנית שמאחוריה קריירה של עשרות תפקידים שעליהם זכתה לשבחים ופרסים רבים. "החלטתי ללמד את כל מי שרוצה ומעוניין לגשת לאודישנים ולבתי ספר למשחק, או מי שצריך הכוונה", אמרה, "אני אשמח מאוד לעזור. תפנו אליי, יהיה כיף".
לא מדובר בהחלטה של רגע. כבר שנה, מאז שהבריאה מהדיכאון שלא הרפה ממנה במשך שלוש שנים וחזרה לשחק בהצגה "מי בעד" בתיאטרון הקאמרי, וקסמן חשבה מה לעשות עם הזמן הפנוי ועל הדרך גם להתפרנס קצת. מצד שני, היא מודה שהופתעה מהתגובות ומההתעניינות בה. "פשוט נמאס לי לשבת בדירה שלי ולהביט כל הזמן בעץ שניבט מהחלון ולראות מה עובר עליו, מתי הוא מלבלב ומתי הוא בשלכת", היא אומרת. "פניתי להנהלת הקאמרי, שהוא הבית השני שלי, ושאלתי על תפקידים נוספים בשבילי, והבנתי מגלעד (קמחי, המנהל האמנותי. י"ב) שהעונה הנוכחית מלוהקת ובעונה הבאה ימצאו לי תפקידים. זה בהחלט מעודד".
להכין שחקנים לאודישנים היה הפתרון הכי טוב עבורך?
"זה לא שפתאום חשבתי על זה. אני טובה בזה, וכבר עשיתי את זה בעבר בהצלחה, והחלטתי שבמקום לבהות ולהשתעמם עדיף שאעשה משהו פרודוקטיבי עם עצמי. התייעצתי עם בחורה שמכינה לאודישנים, וגיליתי שזה מאוד מתאים לי. העבודה בעצם נורא פשוטה. הבן אדם אומר את המונולוג שלו, ואז אני מתחילה לכוון אותו כמו כלי נגינה עדין עד שהוא מגיע לתוצאה הנכונה. כשזה מצליח, זה פשוט נהדר".
הסרטון שהעלית לא עטוף בצילומי יח"צ מלוטשים. זאת הייתה בחירה מודעת?
"חבר, מנהל הצגה בבית ליסין, צילם אותי. עשינו את זה ספונטני ואני מרוצה מזה. לא רציתי להיראות שונה ממה שאני נראית באמת. כמעט כל התגובות שקיבלתי מאוד טובות ומפרגנות. אנשים כתבו שהם אוהבים אותי, זוכרים אותי מ'החיים זה לא הכל', ושאני נהדרת. דורית לב ארי, שוני מ'קופה ראשית' וחברה מאוד טובה שלי, כתבה לי שהיא שמחה על הצעד שעשיתי ושזה צעד חכם.
"היה נורא מוזר להופיע פתאום בטיקטוק שמישהו העלה. אני לא רגילה לעולם הזה. הוא כל כך רחוק ממני. התקשרו לראיין אותי מכל מיני מקומות, לשאול למה החלטתי על הצעד הזה, וסירבתי. היו כאלה שנבהלו מאיך שאני נראית בסרטון וכתבו, 'לא זיהיתי אותה', 'יו, איך היא השתנתה'".
נעלבת?
"ממש לא. הם צודקים. השתניתי. הגרביטציה עושה את שלה עם הגיל. להתבגר זה לא תענוג, זה לפעמים אפילו טבח, אבל כולם מתבגרים, אין מה לעשות. אני מקווה שאני אחיה בשמחה עם הקמטים שלי, ואני לא אמצא את עצמי מנסה להרים או לנתח".
לא חששת שיחשבו שאת פורשת ממשחק?
"לא, אין לי שום כוונה כזאת, זאת פשוט עוד דרך להתפרנס. כרגע אני לא יכולה להתפרנס רק ממשחק. יש לי את הפנסיה שעשיתי בזכות אוהד (השחקן אוהד שחר, בעלה לשעבר. י"ב), ואני יכולה לחיות ממנה, אבל תוספת בטח לא תזיק. אני לא חייבת להיכנס מיד לעוד הפקה. זה לא בוער לי. 40 שנים של קריירה הן מצד אחד שנים מלאות סיפוק והנאה, אבל גם מאוד מעייפות.
"בגיל 65 אני לא מספיק מבוגרת לתפקידי מבוגרות, ולא מספיק צעירה לשחק צעירות. אני תקועה בין הגילים". ענת וקסמן
(צילום: טל שחר)
"בסביבות גיל 60, כשהרגשתי שלא דחוף לי לשחק, נרגעתי מהאטרף הזה של להיות על הבמה. לשחקניות בגיל הזה יש פחות תפקידים. בגיל 65 אני לא מספיק מבוגרת לתפקידי מבוגרות, ולא מספיק צעירה לשחק צעירות. אני תקועה בין הגילים. כשאהיה בת 70 יהיה לי יותר קל, ואולי יהיו לי הרבה יותר תפקידים. ראיתי הרבה שחקניות מבוגרות שמשחקות תפקידים נהדרים, ואני מאחלת לי את זה".
שחקנים צעירים נדרשים היום גם לשווק את עצמם באינסטגרם ובטיקטוק. תנסי גם את?
"אני לא מסתדרת עם כל המודרניזציה הזאת. אין לי סבלנות לזה. כוכבי רשת ומשפיענים עושים את זה הרבה יותר טוב ממני".
מאז הפרסום קיבלת כבר הרבה הצעות?
"היו אצלי בינתיים שלושה אנשים ואני מאמינה שיגיעו עוד".
כשאת מסתכלת על שחקניות צעירות שאת עשויה לעבוד איתן, את מרגישה שאת מכינה אותן לתעשייה טובה יותר מזו שאליה נכנסת, או קשה יותר?
"משחק הוא דבר נפלא, אבל גם מקצוע קשה. לא פעם אתה מקבל הרבה תשובות שליליות".
היום היית עוברת אודישן?
"אני לא כל כך עוברת אודישנים, ועשיתי הרבה אודישנים. לא נפגעתי כשלא עברתי. שחקנים מקבלים הרבה פעמים לא. זה חלק מהמקצוע, אין מה לעשות. למזלי קיבלתי הרבה תפקידים גם ככה".
"אמרו לי שזה דיכאון עמיד, אבל יצאתי מזה בזכות התרופות"
וקסמן, 65, שהייתה במשך שנים ארוכות אחת השחקניות העסוקות והמוערכות בארץ, התפרסמה בין השאר בזכות הסדרה "החיים זה לא הכל", הסרטים "לילסדה" ו"האסונות של נינה", לצד קריירה עשירה בתיאטרון הישראלי, בעיקר בתיאטרון הקאמרי, שם שיחקה בין השאר ב"סוף טוב", "החברות הכי טובות", "הבדלה", "כולם רוצים לחיות", "הכתובה" ועוד.
ענת וקסמן ואבי קושניר ב"החיים זה לא הכל"
(צילום מסך, ערוץ 2)
לפני כשנה חשפה בריאיון ל-ynet, לקראת ההצגה החדשה, שהתמודדה עם דיכאון. "סבלתי מדיכאון מז'ורי שהפך להיות עמיד, דיכאון שאתה מבלה בו לפעמים את כל היום במיטה", סיפרה אז. "זה לא הדיכאון המז'ורי הראשון שלי. הראשון היה כשהייתי בת 37. נתנו לי אז את מה שהיום זה ציפרלקס והדיכאון עבר תוך שבוע-עשרה ימים. הייתי אז צעירה, אבל ככל שאתה מבוגר יותר, הדיכאון יותר קשה.
"הדיכאון האחרון פגע לי ביכולות המוחיות. בחצי הראשון של המחלה פחות יכולתי לתפקד. פחדתי לעמוד על הרגליים. לא הייתי יציבה ונפלתי המון. למזלי למדתי מכל נפילה, לא רק פיזית. פעם הייתי יותר קולנית, יותר שמחה, יותר צוחקת, סוג של מכונת רעש, ופתאום זה נעלם. זה כמו המעבר מסרט צבעוני לסרט שחור לבן".
כשנשאלה איך טיפלה בעצמה, ענתה: "הוצאתי את מיטב כספי על פסיכיאטרים ועל מטפלים. לא הסכמתי להיכנע ולהגיד שהדיכאון שלי עמיד, שאין לו שום פיתרון, וניצחתי. אמרתי הרבה פעמים 'דיבוק צא', עד שהוא יצא מהגוף. אמר, 'מיציתי אותך' והלך לחפש אנשים שזה יותר מתאים להם. לי זה כבר לא התאים. הדיכאון השאיר אותי גם עם דברים טובים – זה שנרגעתי וזה שאני לא מכונת רעש, שאני לא עוברת מנושא לנושא, שקשה לעקוב אחריי. אני גם מרגישה שהמוח שלי בשיקום".
"אני ממשיכה לקחת את התרופות שנתן לי הפסיכיאטר ואני מאמינה שיהיה טוב". ענת וקסמן
(צילום: טל שחר)
הפעם כשנשאלה אם יש בה חשש שהדיכאון יחזור, השיבה: "אמרו לי שזה דיכאון עמיד בפני תרופות, אבל יצאתי מזה בזכות התרופות. אני ממשיכה לקחת את התרופות שנתן לי הפסיכיאטר ואני מאמינה שיהיה טוב".
פעם אמרת שאת לא טובה בלשמור על קשרים עם חברים.
"אין לי הרבה חברים, לצערי אני לא יודעת לתחזק חברויות. דורית לב ארי, שהיא מקסימה והיא נהדרת, שומרת איתי על קשר, ויש לי את המשפחה שלי".
לאורך הקריירה הענפה שלה צברה וקסמן תפקידים בלתי נשכחים על הבמה, יש כאלה שהותירו עליה חותם שנשאר איתה עד היום. "אהבתי במיוחד את התפקיד ב'סוף טוב' שכתבה ענת גוב וביימה עדנה מזי"א", היא מספרת. "עבדתי עם ענת ועדנה ב'החברת הכי טובות', ההפקה הראשונה שלהן. אין נשים כמו ענת. היא הייתה בן אדם נדיר. אהבתי מאוד 'את כולם רוצים לחיות' של חנוך לוין שביים אודי בן משה. גילמתי את פוזנבוכא ומאוד אהבתי אותה. דמות אחרת שמאוד אהבתי הייתה ב'הבדלה' של שמוליק הספרי, תפקיד שמבוסס על אמא של שמוליק. לעבוד עם שמוליק בתיאטרון היה כיף אדיר".
איזה תפקידים את רוצה לשחק?
"אין לי חלומות ספציפיים. הייתי שמחה לשחק אצל עירד רובינשטיין. עבדתי עם רוב הבמאים המצוינים. זה המקצוע שלנו פעם מחזרים אחריך ופעם אתה צריך לרדוף אחרי תפקידים".
למי את מתגעגעת?
"לענת גוב. אני מאושרת שהכרתי אותה. היא ידעה באיזו דרך היא הולכת, ובחרה איך ייראה המוות שלה. היא תמיד חיזקה את כולנו. הייתה שמחה גדולה להיות לידה. אין אנשים כאלה. היא בעיקר האישה הכי מצחיקה שיצא לי לפגוש. היא השאירה אחריה אנשים שלמדו להתמודד עם המוות, שראו אישה עושה דרך שלא תיאמן. אני זוכרת את החיבוק האחרון שלי איתה כשבאתי לבקר אותה. לא היה צורך בטקסט. רק הסתכלנו אחת על השנייה והתחבקנו. אני אזכור את החיבוק הזה תמיד".
"אושרת שהכרתי אותה. היא ידעה באיזו דרך היא הולכת, ובחרה איך ייראה המוות שלה. היא תמיד חיזקה את כולנו". ענת גוב ז"ל בחדר הכתיבה
(צילום: שאול גולן)
על מה את חולמת?
"להיות בריאה נפשית ופיזית, לשחק כמה שיותר, ולהיות מאושרת. אלו החלומות הכי גדולים שאני יכולה לאחל לעצמי".
