עד שמלאו לו 28, מישל פלטניק כבר הספיק להתמקם במקום יציב ובטוח: הוא למד הנדסה ורובוטיקה במולדתו צרפת, עבד בהייטק, ניהל ועדות בינלאומיות וחתם על פטנטים. אבל אז הוא הבין שהוא רוצה יותר ממה שהחיים הציעו לו עד כה. הוא מצא את עצמו נמשך יותר ויותר לעולם אחר, צבעוני. מאומנויות לחימה, דרך מחול ועד תיאטרון גוף ומסכות - הוא התנסה בהכול. אבל הוא לא דמיין שדווקא הציור יהיה מה שישנה את מהלך חייו, ולימים יביא אותו להציג בתערוכות, ירידים וגלריות מסביב לעולם.
"הייתי ממש בפוליטיקה של הטכנולוגיה", משחזר האמן בן ה-55 בשיחה עם ynet, "במקביל, התעסקתי הרבה בעבודת הגוף, והתיאטרון היה כמעט-מדויק עבורי. מאוד אהבתי לגלם דמויות אחרות. אבל יש לי מבטא, וגם, לא יודע, זה היה כמעט 'זה' – אבל לא בדיוק 'זה'. ואז התארחתי אצל מישהי, ובסוף הארוחה היא נתנה לי צבע ושאלה אותי: 'אתה רוצה לנסות לצייר?'".
ופתאום נדלקת?
"כן. היא נתנה לי את הצבע, וציירתי את הציור הממש מכוער הראשון שלי", הוא מחייך, "ואמרתי: 'וואו, מה זה הטירוף הזה?'. למחרת קניתי צבעים משלי ובכל לילה ציירתי עד השעות המאוחרות".
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא החל בהדרגה להוריד את אחוזי המשרה שלו כדי להשקיע באמנות יותר זמן, וזה לא היה השינוי היחיד שעשה. פלטניק, בעל השורשים היהודיים, החליט לעלות לישראל - בגיל 28. הוא התמקם ברמת גן ולפחות בהתחלה הוא עוד עבד בהייטק בפתח-תקווה. "בזמן שגרתי בצרפת, החלק היהודי בזהות שלי לא היה מאוד חזק. החברים שלי ברובם לא היו יהודים, הנשים שיצאתי איתן לא היו יהודיות, ואולי היה בי איזשהו צורך להתקרב לצד הזה", הוא מתאר. "אבא שלי הוא ניצול שואה, שהיה ממש רחוק מהיהדות. הוא התאכזב ממנה עמוקות. מצד שני, סבא של אמא שלי היה רב בפולין, כך שלעבור לגור בישראל היה החלום שלה - שהיא לא יכלה להגשים כי ההורים שלה לא הסכימו.
"זה היה חלק מחיפוש המהות שהייתי בו, בעצם. היה בי משהו עמוק שחיפש לענות על השאלה, 'למה כל זה? מה המטרה של כל הדבר הזה?', וחיפשתי את התשובה לזה דרך היהדות. אני זוכר שהחלטתי שאני שולח קורות חיים להרבה חברות בישראל. שלחתי באופן קצת עיוור כי לא ידעתי ממש לקרוא עברית. לומדים קצת בבר-מצווה וחוץ מזה כלום. אבל בגלל שעבדתי כמהנדס בחברה טובה בצרפת, היה לי קל למצוא עבודה. בחרתי מתוך כמה הצעות שקיבלתי, ובערך שלושה חודשים אחר כך כבר הגעתי לישראל. נסעתי לבד, לא הכרתי אף אחד וגם לא פגשתי אף צרפתי בהתחלה.
ממשכנו החדש בישראל, רמת גן, פלטניק החל במשך השנים להוריד את אחוזי המשרה שלו כדי להשקיע באמנות יותר זמן. "בסוף ירדתי לחצי יום עבודה, ואמרנו: 'טוב, אולי נפסיק'. בשלב הזה כבר למדתי אמנות פול-טיים במדרשה לאמנות בבית ברל - הייתי מגיע ראשון בבוקר וסוגר בלילה את המקום, הייתי ממש מושקע בזה. הייתי בן 37, כנראה הסטודנט הכי זקן שם".
היו לך בעצם חיים שלמים לפני שהתחלת ללמוד אמנות, והיית בשלב אחר לגמרי בחיים ביחס לסטודנטים שלמדו איתך. איך זה הרגיש?
"לי זה לא הפריע. הייתה לי מוטיבציה. אפשר להגיד שהייתי ממש עיוור, או מכוון-מטרה. לא עניין אותי שום דבר חוץ מלעשות אמנות, ללמוד את התיאוריה ולהתנסות. כשלמדתי למשל צ'י קונג (סוג של אמנות לחימה, ד"מ), עמדתי בתנוחה של 'עץ' בממוצע שעתיים בכל יום במשך כמה שנים - רק כדי ללמוד לעמוד כמו שצריך. בשלב הזה אתה עוד רחוק מלהתחיל בכלל ללכת. כשמבינים את המורכבות של דברים פשוטים, כמו לעמוד, זה מאפשר להיות סלחן יותר על הרבה דברים. לא בהכרח להיות פחות ביקורתי, אבל כן לסלוח לעצמי על הטעויות האנושיות שלי. זה מאפשר לחזור לדברים מאוד בסיסיים. לא הייתה לי בעיה לעזוב את ההייטק ולחזור ממש להתחלה של האמנות, כי מבחינתי - זה מה שעשיתי בלעמוד שעתיים רק כדי להבין שזה כל כך מורכב לעמוד. אז כן, אני כן חדור-מטרה. לא יודע אם לקרוא לזה 'הישגי', אבל יש מטרות שחשוב לי לעמוד בהן. אני מאוד אוהב לחזור לבסיס כל הזמן".
מבחינתך, מישל שעסק במקצועות הטכניים ומישל שעוסק באמנות הם שתי פרסונות נפרדות? או שיש בהם קווים מקבילים?
"קודם כל, אני חושב שמהנדס טוב הוא מהנדס יצירתי. אני פוגש אנשים שעשו אקזיטים של חברות, ואני חושב שהם לגמרי נחשבים ליוצרים. יש הרבה אנשים שטובים במקצוע שלהם ומגלים את אותן יכולות. אז לשאלתך, לא, אני לא חושב שזה שתי פרסונות שונות. אני כן יכול להגיד שהייתי קצת 'עוף מוזר' בהנדסה, ושככל שהזמן עבר זה התעצם. היה קשה לנהל אותי, עשיתי מה שרציתי, אבל היה אפשר לסמוך עליי. כשהיו נותנים לי משימה, היו יודעים שהיא תיעשה - אבל בדרך שלי. וגם, המקצוע שלי היה הכי יצירתי שאפשר כי הייתי מהנדס מערכות - אז הייתי בתקשורת עם כולם, מגדיר את הדברים ומסביר. אבל כמהנדס השתמשתי רק בחלק מהאפשרויות היצירתיות שלי. כאמן אני משתמש כמעט בכולן, וזה מה שרציתי. כשהייתי מהנדס הרגשתי שיש קול שרציתי להוציא ולא יוצא".
אתה מתגעגע למקצוע הזה לפעמים?
"לא הייתי חוזר לשם, כי אני לא שם. האנשים שם ממש אחלה - פשוטים, בלי תסביכים, רוכבים על אופניים וכיפיים", הוא צוחק, "הייתה אנרגיה חיובית טובה. אולי המילה 'פשוטים' לא מדויקת, כי עבדנו שעות ארוכות, נסעתי הרבה והיה מאוד אינטנסיבי, אבל לא היו לי דאגות. למהנדס יש משכורת, יש קידום. להיות אמן זה גם יותר אינטנסיבי - וגם יש לי הרבה יותר דאגות. כאמן אתה יכול לעלות ולרדת, יש לי משפחה, וההכנסות לא יציבות. העולם גדול וצריך לעשות כל כך הרבה דברים לבד, זה לא פשוט. יש גם הרבה אכזבות. מישהו רוצה לקנות יצירה ולא קונה, גלריה מזמינה ובסוף זה לא קורה, תערוכה לא מתממשת בסוף. בהנדסה הכול הרבה פחות רגשי, ויש לך מבנה, אתה כל הזמן עטוף: יש בוס שעוזר לך, יש אנשים שעובדים בשבילך אם אתה ראש צוות. אם יש בעיה - יש את מי לשאול. כאמן אתה צריך למצוא דרך להיבנות כל פעם מחדש".
"עשיתי שלוש פעולות ביחס ל'גרניקה': לחלק, להחזיר צבע – ולהחזיר תקווה"
כעת, אחרי כמעט 20 שנה בתחום, פלטניק מציג בגלריית האוניברסיטה הפתוחה ברעננה את "הפוסט אנושי: מחווה לגרניקה", תערוכה שמשלבת את שני העולמות שלו - טכנולוגיה ואמנות - ועל הדרך מרפררת ל"גרניקה" (Guernica) - אחת מיצירותיו האיקוניות של פבלו פיקאסו. התערוכה, שנאצרה על ידי חוה אלדובי וכרמית בלומנזון (ותינעל ב-5 בנובמבר 2025), מורכבת מעבודות וידאו המורכבות גם מהייטק וגם לואו-טק: עבודה עמלנית של ציור, פיסול, תיאטרון מסכות, וידאו וטקסט - לצד רובוטיקה ותכנות. ביניהן שזורים גם פסלים, חלקם בעלי מנגנונים רובוטיים.
"גרניקה" המקורי צויר על ידי פיקאסו בשנת 1937, בעקבות הפצצה של העיירה הבסקית גרניקה בידי הנאצים בזמן מלחמת האזרחים בספרד. באמצעות הציור ניסה האמן להעביר את ההשלכות הקשות של מלחמה - עם גווני שחור-לבן-אפור ושימוש עודף בסמלים ודמויות מקוטעות.
החלל של הגלריה באוניברסיטה הפתוחה מרשים אדריכלית, אך גם מאתגר - מלא בנישות, רחוק מאוד ממה שמכונה באמנות White Box - חדר שהוא "קופסה לבנה" שמהווה רקע ניטרלי שיכול להתאים את עצמו לכל תרחיש. כחלק מההתמודדות עם הקיטועים שחלל הגלריה מכתיב, ותרגום שלהם לסצנה ריגשית כלשהי, פלטניק פירק את ה"גרניקה" - שמשתמשת בקיטוע ובחלוקה פנימית גם במקור - לגורמים. הוא הפך אותה למיני-סצנות: סוס, עין שבציור מרחפת מעל ובתוכה מוצבת כאישון מעין נורה, ראש של חייל, יד ללא גוף, ציפור.
כל אחת מה"דמויות" הללו גם הונפשה: כאשר מתקרבים ליצירה היא עוקבת אחריך בעיניה, מדברת אליך בקול ונעה. חלק מהיצירות הן הקרנות וידאו על מסך, חלקן פסלים, וכמה מהן גם רובוטיות לחלוטין - למשל יד רובוטית עטוית כפפה שסופרת ומונה פערים בהיסטוריה של האנושות ("חמש אצבעות שהתפתחו גם ליצירה וגם להרס. אותה יד שציירה ביזון יצרה את החנית הראשונה"). דרך החייאת היצירה האמנותית על ידי אמצעים טכנולוגיים, פלטניק מנסה לייצר חוט מקשר בין היצירה האייקונית של פיקאסו - לבין מציאות חיינו בישראל.
"התחלתי להתעניין ב'גרניקה' כאמנות פוליטית, כמו כל העבודות שעשיתי כאמן. אני מדבר הרבה על ההשפעה הסביבתית של האדם. כל העבודות שלי הן גם פיסול, גם ציור, גם פרפורמנס, גם צילום וידאו, לאחרונה גם רובוטים - אני משתמש בהכול, ונותן להכול לחיות יחד. מבחינתי זה מסר: לחיות ביחד למרות השוני בינינו", הוא מעיד. "אחת המחשבות הראשונות שהיו לי ממש בתחילת התהליך, הייתה שהעבודות ידברו עם האנשים. שתהיה אינטראקציה ישירה. שתיווצר אינטימיות איתן, משהו מהלב. אבל אני תמיד מחפש ניגודים, קצוות. ולכן יצרתי את הטקסטים שהעבודות אומרות בעזרת AI.
"זה דבר שמעניין אותי - איך הטכנולוגיה משפיעה עלינו והופכת להיות המתווך שלנו, נכנסת לנו לגוף. איך היא מתחילה לעצב אותנו - במקום שאנחנו נעצב אותה. יש פה שאלה על מהות האדם: אם הטכנולוגיה משתווה אלינו, מי אנחנו בעצם? מה באמת מבדיל אותנו מהמכונה?", הוא שואל - ומשיב, "סיפרתי קודם על תנוחת העץ בטאי צ'י, זו שהייתי עומד בה שעות בכל יום כדי להגיע לדברים המאוד-בסיסיים. אז ברקע הדברים, אני די משוכנע שמכונה לא תחליף אותי. למרות שאני לא חושב שזו הדעה הרווחת כיום", פלטניק אומר בחיוך. "כל אחת מהעבודות בתערוכה מצריכה סבלנות וזמן אם רוצים באמת לשמוע, להבין. זו לא עבודה שהיא אינסטנט. החיים הם לא אינסטנט בשבילי".
"הטכנולוגיה חיה בתוך היצירות שלי – אבל היא לא מחליפה אותי"
אחד האלמנטים שבולטים לעין ביצירות של פלטניק, בתערוכה הזו ובכלל, הוא המנגנונים החשופים: היצירות מופקות היטב, ובה בעת הן גם חושפות את האשליה. מציגות בלי להתבייש איך הדבר התאפשר - את היד האוחזת, את החיבור בין חומר אחד לאחר. כך למשל, סצנת וידאו שמתארת את הפרח הקטן שנמצא ב'גרניקה' - שם הוא צומח מתוך חרב שלופה, ובתערוכה של פלטניק הפרח נפתח כאשר המבקר או המבקרת מתקרבים אליו. ניתן לראות תחתיו גם יד צבועה בשחור, כצבע הרקע, שמחזיקה את הפרח מלמטה. "זה משלב גם משחק", הוא מסביר, "בעבודות שאני יוצר תמיד יש קושי - אבל גם הומור. זה החלק הצרפתי שבי - אני חייב הומור, לא יכול לעשות משהו בלעדיו. הומור בעיניי הוא בעצם הבנה עצמית. וחשוב לי להגיד שזאת לא ציניות, אני לא ציני בשום צורה וזה משהו שאני לא משתמש בו. מבחינתי זה הכי אמיתי שאפשר. וסרטוני הווידאו - כל צילום הוא אמיתי למרות כל המנגנונים. באמת היה שם בן אדם וזה באמת קרה כמו שרואים.
"עשיתי שלוש פעולות ביחס ל'גרניקה'. קודם כל, לחלק את העבודה של פיקאסו לחלקים; דבר שני, להחזיר לה צבע; והדבר האחרון היה להחזיר תקווה לעולם הזה, לעולם שלי", מספר פלטניק. "העבודה של פיקאסו מאוד קשה, ואני לא יכול לתת לזה להשתלט עליי - לעצב ולקושי, לחוסר התקווה. רציתי בעצם להפוך עבודה שהמקור שלה הוא יותר נוצרי ליותר יהודי אולי".
פלטניק מספר שבתחילת העבודה על הפרויקט, הוא חקר מקורות ל"גרניקה" של פיקאסו. הוא התחקה אחר הצייר בן המאה ה-15 הירונימוס בוש, שיצר סצינות גיהינומיות מורכבות ועמוסות פרטים בהשראת מיתוסים נוצריים, וחזר לכתביו של הכותב האיטלקי המשפיע דנטה. "זה היה המקום שהתחלתי בו, ומשהו לא הסתדר לי כל הזמן - עד שהבנתי שזה לא עובד כי זה לא אני", מתאר פלטניק, בהגדירו את המקורות של ה"גרניקה" כ"נוצריים יותר" - שמתמקדים במיתוסים הדתיים ובחיים שמהותם סבל והתענות. "אז הלכתי עם היצירה למקום יהודי יותר. אני שם את עצמי ברוב העבודות שלי גם פיזית, אבל גם ברמה הרגשית. התפיסה היהודית אומרת שיש לנו תפקיד ואחריות בעולם הזה, שאנחנו פה לא כדי לסבול. אז לא מחקתי את הקושי, אבל עדיין יש ביצירה את הפרח. ואני יכול לראות את הפרח הזה נפתח ומגיב אליי, למרות כל הקושי", מסביר.
ברבות מיצירותיו פלטניק משחזר יצירות של אמנים גדולים מתולדות האמנות. "העבודות שלי הן מאוד סביב המדיום. אני לוקח יצירה ומחייה אותה במדיום אחר לגמרי - בתלת-ממד, עם אנשים אמיתיים", הוא מסביר. "להחיות מחדש יצירות של מאסטרים זה נושא שכל הזמן חוזר אליי. אני עושה לפעמים גם דברים אחרים, אבל להתחזות לתוך עבודה קיימת - לקחת עליי את הכובד ההיסטורי - זה פשוט משהו שמושך אותי. לקחת עבודה של פיקאסו, או של אגון שילה (אמן אוסטרי מזרם האקספרסיוניזם ומהציירים המשפיעים ביותר במאה ה-20, ד"מ), או פרנסיס בייקון (צייר בריטי שנודע בסגנונו הקודר, בן המאה ה-20, משפיע אף הוא. ד"מ) - זה לקחת על הכתפיים שלי את כל האחריות ההיסטורית הזאת. מי אני בכלל? זה קצת חוצפה אפילו", פלטניק קובע. "אבל זה לא ניסיון לעשות את זה יותר טוב מהם, אלא מתוך כבוד. ויש פה גם את ההיבט המחזורי: ה'גרניקה', שנוצרה לפני כמעט 100 שנה, חוזרת להיות רלוונטית. אז הכובד ההיסטורי הוא לא רק על הכתפיים שלי - אלא של האנושות. זה לא רק ציור. האמנים הגדולים הוציאו בציורים שלהם דברים לא פשוטים, וזה עדיין קיים פה, וזה משפיע עליי".
אתה מצטט הרבה מיצירות של מאסטרים - אמנים גדולים מתולדות האמנות. נתקלת בביקורת שלילית? בטענה שאתה לא מקורי כי אתה מבסס תערוכה על יצירת אמנות של מישהו אחר?
"אני תמיד בחיפוש אחרי שפה יותר מדויקת, ומהקונג-פו קיבלתי את התפיסה שאדם צריך מאסטר כדי לגדול. מצד אחד, אני גם ניזון מהתרבות המערבית האינדיבידואליסטית של 'בשביל מה צריך מאסטר? אני יכול לעשות הכול!'. אבל מצד שני, מגיל ממש צעיר נסעתי הרבה בעולם - אולי כי אבא שלי היה טייס (אביו היה טייס קרב בצבא הצרפתי, מעוטר באותות גבורה, ד"מ), ובהמשך חיי כמהנדס נסעתי בכל פרויקט. גרתי בסינגפור, נסעתי עם חבר לאינדונזיה לפגוש שבטים שלא ראו אף אדם לבן עם תרמיל במקומות שאין בהם כבישים. תמיד התעניינתי בתקשורת בין-תרבותית. אחד מהדברים הראשונים שלמדתי כשחיפשתי את עצמי היה אנתרופולוגיה. מרתק אותי המפגש בין תרבות המזרח והמערב. כך שמבחינתי - אני לא מתבייש ללמוד ממאסטר.
"זאת שאלה מאוד רלוונטית, וגם כואבת. אבל זה בסדר, אני מתמודד איתה. להיות אמן זה ללמוד שלא כולם יכולים לאהוב אותך. אני חושב שהשאלה האמיתית היא אם כקהל נותנים מספיק זמן ומרחב לחוות את היצירה ביחס למקור. וזה נכון שיש אנשים שלא תמיד נותנים את המרחב הזה, וזה גם בסדר. כאן בישראל יש אנשים שלא יתנו את המרחב הזה, אבל בארצות הברית למשל אני הרבה פחות פוגש את זה, וזו הסיבה שאני מציג שם הרבה".
היום אגב אתה כבר מרגיש ישראלי?
"כן, היום אני מרגיש ישראלי. מבחינת התרבות האישית וההתנהגותית שלי אני גם וגם, אבל יש לי את החיות והפתיחות הישראלית. עכשיו אני בדיוק נמצא בצרפת, ואני מרגיש שיש איזה דיסוננס. אבל זה עובר איכשהו, כי בכל זאת אני מכיר את הקודים של הצרפתים, למרות שכאילו קצת שכחתי אותם. הייתי בארצות הברית ממש לפני שבוע, ושם היה לי חשוב להציג את עצמי כישראלי - לא כצרפתי. אפילו כשלא ביקשו ממני אמרתי שאני ישראלי. חשוב לי לשמוע איך אנשים מגיבים, כי אני יודע שהם שומעים דברים קיצוניים לשני הצדדים. אני מנסה להעביר לאנשים את מה שקורה כאן במילים שלי, להסביר את המצב כמה שיותר מאוזן איכשהו. אנשים חושבים שלא קורה פה כלום בישראל, אז קודם כל אני אומר שגם בתל אביב היו בניינים שהתפוצצו. ושכן, זה נכון שקורים דברים נוראיים בעזה. אבל אני חושב שזה הרבה פוליטיקה, בשני הצדדים, והרבה מדינות שמתערבות לנו, ושאין שנאה כל כך גדולה כמו שמראים בחדשות. ואולי אם לא היה את זה, אז היה אפשר לפעול למען שלום מזמן. אם יש יותר זמן אני עובר לדבר על הפוליטיקה הפנימית שלנו ושם, ולהגיד שבכל זאת עזה היא אזור שמנוהל על ידי איסלאמיסטים, וגם אצלנו בממשלה יש אנשים קיצוניים - ואותם שומעים בחדשות. אבל הם לא בהכרח מייצגים את מה שהאדם הממוצע חושב".
