במשך עשורים ניסתה הטלוויזיה להבין מה לעזאזל היא אמורה לעשות עם האינטרנט. בהתחלה היא הגיבה אליו בחשדנות מתבקשת – בכל זאת הוא גנב ממנה לא מעט צופים וגרם לה להיראות כמו הדודה המזדקנת משולחן שישי. אחר כך היא ניסתה להבין איך היא מנצלת את חומרי הגלם האינסופיים שהוא מייצר - החל מפשוט להקרין תוכניות עם "קטעים מהאינטרנט" ועד ניסיון לנפח סרטונים של שלוש דקות לפרקים של חצי שעה.
הפשוטע
בחלק מהפעמים זה היה פאתטי ונואש. לפעמים המעבר הצליח - כוכבים כמו אודי כגן ותום יער נשלפו מיערות האינטרנט והפכו לדמויות טלוויזיוניות מזוהות. הטלוויזיה והאינטרנט הלכו והתיידדו כשהן גילו שהן יכולות למנף האחת את השנייה ולהיפך, כשהאינטרנט הוא בתפקיד המקום הפרוע שבו קורים הדברים החדשים והטלוויזיה היא המבוגר האחראי שיגיע אחר כך ויתן את הגושפנקא המהוגנת. אמש, עם עליית הסדרה "הפשוטע" בכאן (כן, הבחירה הטבעית להחליף את המונדיאל) נסגר המעגל הזה עם גרסת הסדרה לעמוד הפייסבוק הפופולרי.
בר אלמליח-דונצוב הוא אושיית רשת שהביאה את המזיגה הזאת לכלל שלמות כמעט. אחרי שנים של צבירת יותר ממיליון עוקבים הוא לא ניסה לתרגם את השפה שלו לטלוויזיה אלא יצר טלוויזיה בשפת-האם שלו. העלילה של "הפשוטע" היא, ובכן, פשוטה, כמעט טריוויאלית - בת אל (או בצי, בגילומה של אושרית סרוסי, שגם כתבה) היא בחורה מאופקים שהארוס שלה, נהוראי (שון סופטי), זנח אותה לאנחות באמצע טקס החינה שלהם, שבועיים לפני החתונה. הוא מאשים אותה בחדלות אישים, ודי בצדק - היא בחורה שלא מסוגלת להתמיד בכלום, חסרת שאיפות, חובבת טראש.
בצי נשלחת ללמוד תקשורת במכללת "סבידור מרכז" הפיקטיבית בתל אביב, על ידי החברה שלה, טימור (כרמל נצר) כחלק מניסיון להוכיח לנהוראי שהיא דווקא פרפר ושזה רק עניין של זמן עד שתבקע מהגולם. טימור עוברת איתה לתל אביב כדי לעשות סטוקינג לאקס שלה, אפי (מתן פרץ), בתקווה שהוא יתפכח ויחזור אליה. הן מעבירות איתן את הצלע השלישית, נופר (ניב שטרית), מלצרית בקפה מקומי באופקים שמיואשת מהיעדר האופק התעסוקתי בעיירה. הן נכנסות לדירה תל אביבית עם טופז (חן רוטמן, שגם לקח חלק בכתיבה), הבן של בעל הבית והשותף הכפוי בדירה, שמתנשא עליהן בכל הזדמנות למרות שבזמנו הפנוי הוא מצתרפת עם עגבניה.
לא להפריע, זהו יום ששונה. אושרית סרוסי, מתוך "הפשוטע"
(צילום מסך, כאן 11)
אין רגע דל ב"פשוטע", אז אם תכננתם למצמץ במהלך הצפייה, וותרו על הרעיון. סימן ההיכר של הפרסונה שאלמליח יצר, מעבר לחיבה שלו לטראש, לשנות ה-2000, לריאליטי וסלבס, הוא השפה הגמישה שהפכה אותו לקאלט עוד בחייו. את השפה הזאת יזהו האנשים שאוהבים את הפרסונה והעמודים מתוך שינה, והוא בהחלט ייחודי, בטח יחסית לטיפוס שלא מאמין בסימני פיסוק. אלמליח, סרוסי ורוטמן הצליחו לדחוס את השפה הזאת לתשעה פרקים (שלושה נשלחו לביקורת), וליצור תסריט צפוף ועשיר מהסוג שצריך לראות יותר מפעם אחת כדי לא לפספס כלום. מלא ברפרנסים, בדיחות מילוליות, סלנג קורע ובעיקר באותה נימה פארודית אוהבת ולחלוטין לא מרושעת או מנוכרת, שמחבקת את הדמויות שלה במקום לדקור אותן. התוצאה היא סדרה שמרגישה כמו פיד ומייצרת חוויה של עונג צרוף שגובלת בהתקף חרדה קל.
אז על השאלה הגדולה - האם פוסטים של דמות בלי גוף יכולים להפוך לסדרה ולהחזיק 30 דקות בכל פעם - התשובה היא כן, ואפילו בהצלחה. על הנייר זה נשמע מתיש אבל אולי העובדה שאלמליח הגיע לסדרה הזאת אחרי שמונה שנים של אימונים מפרכים מול קהל, שכלול, שיוף ושיפצור של הקול הזה, גורמת לזה לעבוד. מי שאוהב את העמודים של "הפשוטע" ירגיש מייד בבית. אותה תערובת של קאמפ, טראש, נוסטלגיה ואירוניה, אותו קול שמתייחס לרגע זניח בריאליטי כאילו נפלה פה האימפריה הרומית, או למשבר קיומי כאל משהו שקרה בפרק של "השיר שלנו". אותה תבונת חיים מקסימה לפיה רביצה על הספה בטרנינג הוא שאיפה לגיטימית, מקום טוב לעצור בו ולבחון את העולם מבלי לקחת חלק במירוץ.
קאמפ, טראש, נוסטלגיה ואירוניה. החומרים שמהם עשויים החיים. מתוך "הפשוטע"
(צילום מסך, כאן 11)
מבחינה מסוימת "הפשוטע" היא נסיעה על כביש צדדי אבל כזה שהמהירות בו בלתי מוגבלת. הנישתיות שלה והבית שנתן לה הערוץ הציבורי מאפשרים לה להתפרע - והיא לוקחת את הפריווילגיה הזאת ומלהטטת איתה בהנאה. ואולי זה רק הוגן שהטלוויזיה, שבמשך שנים סיפקה לפשוטע את חומרי הגלם שלה, מקבלת ממנה עכשיו בחזרה סדרת טלוויזיה, ועכשיו, סוף סוף, כבר לא צריך לבחור.
