"לפני כמה שנים באתי לאחראית על התוכן באחד הערוצים הגדולים בארץ, ורציתי לעשות סדרה על החברה הערבית", מספרת אבתיסאם מראענה, חברת כנסת ובמאית. "היא ענתה לי 'אבתיסאם, הערבים משעממים כמו איכות הסביבה, אף אחד לא רוצה לראות את זה'. זה היה לפני עשור". היום, ב-2022, אפשר לומר בבטחה שהערבים כמעט ולא נמצאים על מסך הטלוויזיה המיינסטרימית בישראל, מלבד בשידור הציבורי שמיועד לחברה הערבית עצמה - ערוץ 33. אבל מי בעצם צופה בו?
במאי 2017 נסגרה רשות השידור והוחלפה בתאגיד הציבורי כאן. השינויים שהתחוללו מאז בערוץ 11 יכולים למלא כתבה שלמה נפרדת. אבל הכתבה הזאת לא עוסקת בכאן, אלא במקבילו - "מכאן" (מקום, בערבית) - שמשודר בשפה הערבית ופועל גם הוא מזה כשלושה עשורים, אך בחמש השנים האחרונות עבר שינוי משמעותי בתדמית שלו, והפך לבועט יותר, נשכני יותר וביקורתי יותר, פנימה והחוצה.
"העליתם על דעתכם שהיא תירצח?", נשאלים בני משפחותיהם של נשים שנרצחו באחד מפרקי "סליחה על השאלה בערבית", שביימה מראענה למכאן. בפרק אחר של הסדרה עולה סוגיית הגזענות בתוך החברה הערבית עצמה, כשאחד הנשאלים מספר כי "התפיסה שצרבו לתודעה שלנו היא שאנחנו ערביי ישראל טובים יותר, ערביי השטחים נחותים מאיתנו וערביי עזה עוד יותר נחותים". פרקים אחרים העלו על המוקד נושאים כמו קהילת הלהט"ב הערבית, נשים גרושות, כהי עור ודור ראשון למשפחות מעורבות. "סליחה על השאלה בערבית" היא לא היחידה בערוץ שמעלה לפני השטח נושאים רגישים בחברה. פדופיליה, סמים, נשים שעובדות בעבודות "שקופות" בשכר מינימום, נערים בסיכון, אלימות, רצח - כולם עולים לעיתים בתכני הערוץ. התוכנית "מהצד השני" עם רמי יונס, למשל, שמקבילה לזו שמשודרת בכאן עם גיא זהר, מעלה סוגיות אקטואליות סוערות, כמו מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה.
"זה היה צריך לקרות לפני 20 שנה", אומרת מראענה. "זה לא היה קודם. גם במכאן עשו את זה בהיסוס בהתחלה, אבל ברגע שהעלינו את העונה הראשונה (של "סליחה על השאלה", ת"מ) הם הבינו שהחברה הערבית היא הרבה יותר מתקדמת בתפיסת העולם שלה מאשר איך שרשות השידור שיקפה אותה במשך עשרות שנים. פתאום מכאן מראים שהחברה הערבית נמצאת בחשיבה חברתית ותרבותית הרבה יותר מתקדמת ממה שמייצגים אותה אפילו המנהיגים שלה".
("סליחה על השאלה בערבית" - להט"ב)
במכאן מתארים את השינוי שהתרחש בערוץ מאז 2017 באופן דומה מאוד לזה שמיוחס לערוץ 11. "פעם זה היה ערוץ יותר ותיק ומבוגר", אומרת רובא ורור, מנהלת התוכן ותוכניות הטלוויזיה של מכאן. "היו אנשים שהתחילו לעבוד בו ונשארו שנים על גבי שנים, ולבסוף הם התרגלו לתבנית ולצורת חשיבה ועבודה מסוימת. אנחנו (במכאן, ת"מ) קלטנו אנשים צעירים, והרבה יוצרים שלא קיבלו הזדמנות פעם מקבלים אותה עכשיו אצלנו", היא מוסיפה. "אני קוראת לזה 'המהפכה השקטה'. סוף כל סוף השידור בשפה הערבית לא מדבר 'על הערבים' אלא 'אל הערבים', ומי שמייצר את התכנים אלו האנשים מתוך החברה עצמה".
הכביסה המלוכלכת בחוץ
אחרי עמוד הפייסבוק של מכאן עוקבים 1.4 מיליון איש ו-40 אלף מנויים לערוץ היוטיוב שלו. לפי נתוני העוקבים ברשתות שנמסרו לידי ynet, מרביתם מגיעים מישראל ומהגדה הערבית, ועשרות אלפים נוספים מגיעים מארצות ערב כמו מצרים, ירדן, סוריה, עיראק, סודן, סעודיה ומרוקו. התקציב של הערוץ התחיל מ-20 מיליון שקל וכיום עומד על 30 מיליון שקל (לשם השוואה, התקציב של כאן בעברית הוא 200 מיליון). בסכום הזה מפיקים בו תוכניות אירוח, סדרות דוקו ותוכניות ריאליטי, דרמה וסאטירה שמצולמות בישראל, ולעיתים גם בגדה ובעולם. דוגמה לדוקו-ריאליטי שהופק במכאן הוא "מקום בגלות" שצולם במזרח הרחוק, בהשתתפות השחקנים ג'מיל חורי (בנו של מכרם חורי, "מיראל") ומאיסה עבד אלהאדי ("הסלון של הודא"). בתוכנית מטיילים השניים במזרח ומכירים שבטים נידחים שונים.
("מקום בגלות")
"פעם מי שדיבר בשמנו היה תמיד הכתב של ערוץ 1", מוסיפה מראענה. "הוא היה בא לכפר וממש מיד היו שומעים את המואזין, האישה הייתה מכינה קפה וכמובן מגישה לגבר שיושב רגל על רגל בספה, ואז הוא (הכתב, ת"מ) מתחיל לדבר בשם כולם על החברה הערבית. תמיד ערוץ 1 דאג לספר את הסיפור שלנו מנקודת המבט הישראלית-ציונית. היום, גם בזכות מכאן, החלטנו שאנחנו נספר את הסיפור שלנו בעצמנו - אפילו כשאנחנו משלמות על זה מחיר".
מה המחיר?
"המחיר הוא הרבה פעמים פנים-חברתי. החברה הערבית תמיד אמרה לי, 'בשביל מה את מוציאה את הכביסה המלוכלכת החוצה ליהודים?'"
4 צפייה בגלריה
"היום, גם בזכות מכאן, החלטנו שאנחנו נספר את הסיפור שלנו בעצמנו". מתוך שידורי הערוץ
(צילום: מחלקת פרומו מכאן)
תחילתו של ערוץ מובחן וציבורי שמשדר בשפה הערבית בישראל החל ב-1994 באישורו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. עד אז שולבו השידורים בערבית בערוץ 11. "לא הייתה בזמנו חטיבה מופרדת, הכול היה בליל של ערבית ועברית ביחד", מספרת עדנה שמואלי, שעבדה בחטיבה הערבית של רשות השידור מ-1976 עד 2015. מטרתו של ערוץ 33 הייתה "להציג את פניה של ישראל כפי שהיא לעולם", במסגרת חזון "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס, שנבע מהשינויים הגלובליים של אותן שנים ומהאמונה שהגלובליזציה יכולה להאיץ פתרון לסכסוכים.
עם השנים הוכנסו לערוץ גם שידוריה של מליאת הכנסת לכמה שעות ביום. ב-2006, כשהחלה מלחמת לבנון השנייה, נסגר הערוץ לתקופה של כמה חודשים למען תשדירי פיקוד העורף. "הערוץ תמיד גויס לצרכים כאלה", אומרת שמואלי, "לא רצו לבטל את הערוץ בעברית אז לקחו את 33 לדברים כמו פרסום שמות הנופלים ביום העצמאות. תמיד היינו סוג ב', היה להם קל יותר להשתמש בנו". אחרי מאבק של העובדים חזרו השידורים בערבית לסדרם. ב-2010 קוצץ התקציב של הערוץ, הפקות המקור שלו הצטמצמו והוא החל להתמלא יותר ויותר בשידורים חוזרים. "הם קיצצו בתקציב אבל לא בזמן השידור", מוסיפה שמואלי. "זה כבר לא היה רלוונטי עם השידורים החוזרים, כי עברו שנים והתכנים כבר לא היו אקטואליים. הייתה התמרמרות מאוד גדולה גם מצידנו וגם מצד הצופים, שברחו לערוצים אחרים".
לדברי מרב אסרף-כהן, שהחלה את עבודתה בחטיבה הערבית של הרשות ב-1993 ועובדת היום במכאן, הבדל מהותי נוסף בין שני הערוצים הוא דרך העבודה שלהם, שמשפיע ישירות על התוצרים. "ברשות השידור אנחנו הפקנו בעצמנו את התוכן בתקציב די מצומצם", מספרת אסרף-כהן. "היום, מי שיוצר את התוכן עבורנו הן חברות הפקה חיצוניות. כלומר הכסף לא נשאר בפנים, אלא יוצא החוצה ליוצרים. במובן הזה, הכוח של התאגיד הוא הרבה יותר קטן ממה שהיה פעם לרשות השידור". לדבריה, בחברות ההפקה עובדים פעמים רבות צוות צעיר מאוד, בשנות ה-20 לחייהם. "זה גם תורם למתיחת הפנים של הערוץ מבחינת הנראות והתדמית", היא מוסיפה.
"עם פתיחת התאגיד הכול נפתח", אומרת ורור. "אפשר לראות את השינוי בשטח - בתקופת רשות השידור ועד סגירתו היו שש חברות הפקה בבעלות ערבית שעבדו באופן פרטי בישראל. היום, חמש שנים אחרי פתיחת התאגיד, יש כ-20 חברות הפקה בבעלות ערבית. המספר הזה שולש, זאת מגמת שינוי".
לא נעים לאוזן היהודית והערבית
שני המישורים שמכאן פועל בהם - כערוץ ציבורי ממלכתי וככזה שמיועד לציבור הערבי בישראל ובעולם - עלולים מעצם קיומם לעורר מורכבות, בעייתיות או מתח. ורור מודה שבערוץ מודעים למרחב הרגיש שבו הם פועלים: "אנחנו ערוץ טלוויזיה שמשדר לקהל יעד מובחן, שיש לו רובד של מגוון זהויות - הזהות הלאומית-הערבית, האזרחית-הישראלית, המקומית והדתית. אנחנו גם מודעים לזה שאנחנו פועלים בתוך גוף שידור ציבורי ממלכתי ישראלי. כדי להבטיח שאנחנו עושים את העבודה בצורה הכי טובה אנחנו מקפידים להיות מאוזנים - מקצה הימין לקצה השמאל. הרי מה אנחנו רוצים? שכל מי שמסתכל על המסך של מכאן יראה את עצמו וירגיש שזה מדבר אליו, מייצג אותו ומבטא אותו".
("קרוב רחוק")
עם האיזון מגיעות לעיתים גם הסערות. בסדרה "דילמות", למשל, עסקו באחד הפרקים בשאלה אם לעטות או לא לעטות חיג'אב. התוכנית הועלתה לדיגיטל של הערוץ, אולם אז הגיעו איומים על חייה של האישה שסיפרה על בחירתה ללכת עם שיער חשוף בתוכנית. לאחר שניכר כי נשקפה סכנה לחייה, החליטו בערוץ להוריד את החלק הזה מהרשתות. בפרק אחר של הסדרה דיבר גבר על סוגיה רגישה אחרת - הבאת ילד מחוץ לנישואים. תוכנית נוספת שעלתה בערוץ נקראת "קרוב רחוק", ועוסקת בצעירים ערבים שמחליטים לעבור לגור במרכז או בישוב מעורב. לא לכל הצופים קל לקבל את התכנים האלו. "אנחנו פועלים בתוך המרווח שמאפשר לנו חופש הביטוי", מסבירה ורור, "ואני אגיד גם את זה - אנחנו מביאים תכנים קשים שלפעמים לא נעימים לאוזן היהודית ולפעמים לא נעימים גם לאוזן הערבית - אין מה לעשות, זאת המציאות המורכבת שלנו. יש בחברה הערבית חלקים יותר ליברליים ומערביים ויש חלקים יותר שמרניים. הליברלים אומרים 'הגיע הזמן', ויש לפעמים גם ביקורות קשות שאנחנו מקבלים. אבל אנחנו לא באים לרצות אף צד. בסופו של דבר אנחנו נותנים שירות לציבור. כל עוד הדברים נשענים על עובדות ועל עבודה עיתונאית ותחקיר - כל דעה וכל תוכן הוא לגיטימי".
"הייתה לנו תוכנית סאטירית בשם 'אל שוסמו' (בעלת קונספט דומה ל"ארץ נהדרת", ת"מ) שהעבירה ביקורת נשכנית על מה שקורה ברמת הממסד בישראל ובמקביל גם ביקורת פנימית על החברה הערבית", מספרת ורור. "באחד הקטעים היה שיר בשם 'דובאי דובאי' שביצעה זמרת ישראלית בשם נועם שוסטר, שבו היא מבקרת את זה שהעולם הערבי עושה קשרים עסקיים ומדיניים עם ישראל. השיר הזה קיבל חשיפה וסקירה בינלאומית - דיברו עליו בלבנון, בירדן, במצרים ובתוניסיה. עשו על זה אפילו אייטם ב'אל-ג'זירה'".
("דובאי דובאי")
עם הרצון להיות מאוזנים, איך אתם באמת בוחרים את הנושאים?
"יש לנו ועדת תוכן פנימית. אנחנו מסתכלים על הצרכים והדרישות של קהל היעד. אנחנו מתבססים גם על ההיכרות שלנו, גם על מחקרים וגם רואים כל הזמן מה קורה בדיגיטל - מה אנשים אוהבים, איזה דברים שנויים במחלוקת ומה מעניין, ולפי זה אנחנו יוצאים בקולות קוראים לקהל הפתוח. אנחנו שואפים להגיע לדברים בלעדיים שטרם טופלו או נחשפו. יש לנו גם אג'נדה חברתית שנקראת 'מדיניות הגיוון'. אנחנו רוצים להביא לקדמת המסך אנשים בשולי החברה - אנשים עם מוגבלות, מקהילת הלהט"ב, בדואים, נשים, צעירים מהפריפריה. כל מיני אוכלוסיות כאלה או אחרות שזה המקום שלהן - בשידור הציבורי".
כתבות נוספות במדור טלוויזיה:
למה הציבור היהודי לא צורך את התכנים המשודרים במכאן לדעתך?
"הגיוני שצופה ישראלי-יהודי פחות יתעניין בתכנים המשודרים בערוצים בערבית מכמה סיבות: תחילה השפה (על אף שרוב התכנים מובאים עם כתוביות בעברית, ת"מ), ובנוסף פרוסים בפניו שפע של אפשרויות מבחינת מגוון תכנים וערוצים מרכזיים שמשדרים לו ועבורו, שנוגעים בו באופן ישיר, שמייצגים אותו ומשקפים את המציאות ועולם התוכן שלו. יחד עם זאת, אציין שיש לא מעט צופים ישראלים-יהודים שמתעניינים בתכנים של מכאן, בהם יהודים ממדינות ערב או כאלה שחיים בערים מעורבות וחשופים או שנמצאים במגע עם החברה הערבית בישראל, וגם יהודים שפשוט מתעניינים בנושאים האלה, כמו אנשי ציבור ואקדמאים".
4 צפייה בגלריה
"ערוץ 1 תמיד דאג לספר את הסיפור שלנו מנקודת המבט הישראלית-ציונית". אבתיסאם מראענה
(צילום: סמדר כפרי)
לדעת אבתיסאם, חלק גדול מהחברה הישראלית-יהודית היה רוצה שמישהו יפתח לה את החלון לתוך החברה הערבית. "זה החלון היחיד שיש להם. אין להם דרכים אחרות. אין מפגשים, לא לומדים ביחד בבית ספר - הטלוויזיה היא הערוץ היחיד שמאפשר הצצה לתוך העולם אחד של השני. זה צריך להגיע למיינסטרים ולפריים-טיים כדי שהחלון יישאר פתוח ויאפשר לקירוב ולשותפות.
"הטעות הכי גדולה שנעשתה בעקבות הרפורמה של רשות השידור היא שבעצם כל החברה הערבית הוצאה החוצה לערוץ משל עצמה (לערוץ 33, ת"מ), ומאז לחברה היהודית אין נגישות לתכנים", היא מוסיפה. "עכשיו החברה הערבית חייבת את הערוץ הזה בשביל ההעצמה שלה, וכשהיא תהיה עוצמתית היא תוכל גם להיכנס פנימה לערוץ היהודי המיינסטרימי. כרגע לחברה היהודית אין מה לחפש שם (במכאן, ת"מ). אף אחד לא יעשה מאמץ לפתוח את הערוץ הערבי. בשביל מישהו שלא מכיר את השפה הערבית זה חתיכת מאמץ, אתה צריך ממש לרצות לעשות את זה, ובגדול החברה היהודית-עברית-ישראלית מסתדרת טוב מאוד, החברה הערבית היא לא מצרך חיוני בשבילה. הם לא חייבים ללמוד ערבית כי ערביי ישראל מדברים עברית. רק אחרי שמכאן יצליח להיות חממה של יצירה ותוכן איכותי וטוב, ויגדל דור של יוצרים ויוצרות, הם יוכלו לעבור לערוצים הגדולים והמרכזיים ולשים שם את היצירות שלהם. אז תהיה יכולת לקהל היהודי-עברי-ישראלי-ציוני להסתכל על אותם תכנים ולהגיד, 'אה, שמו לי את זה על המסך שלי, אז אני אתעניין'".
