לידיעת הקורא קוונטין טרנטינו: לא רחוק ממשכנך בצפון תל-אביב, עולה עכשיו סרט חדש שפשוט תפור עליך: "מוטור סיטי". נכון, בניגוד ליצירותיך הסרט כמעט חף מדיאלוגים, אבל מדובר במותחן נקמה שמשופע באלימות מסוגננת, הפסקול שלו מושקע ומענג, ובעיקר - מדובר בשיר/מכתב אהבה לקולנוע של שנות ה-70 של המאה הקודמת, כולל לסרטי הגריינדהאוס - הלוא הם סרטי היומיות הטראשיים, הזולים, האלימים ועתירי-הסקס שנוצרו בסבנטיז.
"מוטור סיטי" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"מוטור סיטי" שביים פוטסי פונצירולי הוצג בפסטיבל ונציה האחרון ויוצא עכשיו לבתי הקולנוע בעולם, וגם אצלנו. העלילה מתרחשת בשנות ה-70 בדטרויט, עיר המכוניות שתרמה לאנושות את מדונה. ג'ון מילר (אלן ריצ'סון, שפרץ בסדרה הפופולרית "ריצ'ר"), חייל לשעבר, תמיר ושרירי בעל רעמת שיער מפוארת, מתאהב בסופיה (שיילין וודלי), חברתו היפה של הגנגסטר ריינולדס (בן פוסטר). בזעמו, ריינולדס מפליל את מילר בפשע שלא ביצע. מילר נשלח לכלא, בעוד אהובתו שבה לזרועות הגנגסטר. אלא שמאחורי הסורגים, מילר מקדיש את חייו לתוכנית נקמה.
אחרי שריצ'סון לוהק לתפקיד הראשי, הבמאי פונצירולי גייס את שיילין וודלי בת ה-34 - שחקנית, מפיקה ואקטיביסטית חברתית וסביבתית. וודלי, שמשחקת מגיל שבע, פרצה עם הסדרה "סודות ההתבגרות" (The Secret Life of the American Teenager) והסרט "היורשים" (2011) לצד ג'ורג' קלוני. בהמשך וודלי כיכבה בסרטים מצליחים כמו "אשמת הכוכבים" וסרטי "מפוצלים", כמו גם בסדרות "שקרים קטנים גדולים" ו"שלוש נשים".
כשפונצירולי הציע לה להצטרף ל"מוטור סיטי", היא לא היססה. "פוטסי ואני חברים", סיפרה וודלי, כשנפגשנו בגינה פורחת ומלבבת של וילה בלידו של ונציה. "הוא התקשר אליי ואמר: 'יש לי הזדמנות מדהימה ואני רוצה לשלוח לך את התסריט כדי שתגידי מה את חושבת'. שמחתי לשחק לצד אלן ריצ'סון - הוא עצום בגודלו. פשוט בן אדם ענק, נחמד ומתוק. הדמות שלו בסרט מהווה איזשהו סלע בחיים של סופיה. האדם שאולי לא מאתגר אותה אינטלקטואלית, יצירתית או רגשית, אבל הוא מי שנותן לה מקום לנשום ולהרגיש בטוחה". וודלי גם אהבה את הרעיון שבן פוסטר יופיע בתפקיד המאהב הגנגסטר. "כשקראתי את התסריט דמיינתי את בן בתור ריינולדס".
פוסטר שמח מצידו להיות מלוהק לתפקיד נטול-הרחמים. הוא נולד בבוסטון להורים יהודים ליברלים. בצעירותו הוא חגג בר מצווה, ובהמשך עזב את הלימודים כדי להיות שחקן, ומאז ראינו אותו בין היתר ב"אלפא דוג", ב"השליח" של אורן מוברמן, במערבון "3:10 ליומה" ובסרט השלישי בסדרת "X-מן". הוא גם זכור כראסל, הסטודנט לאמנות והחבר הדו-מיני של קלייר, הבת האדמונית של משפחת הקברנים בסדרת הפולחן "עמוק באדמה". "עד היום באים אליי אנשים ואומרים: 'אנחנו כועסים עליך בגלל מה שעשית לקלייר'", אמר לי פעם פוסטר. "מסתבר שנשים בכל העולם שונאות אותי בגלל הסדרה".
את פוסטר לא מוצאים בדרך כלל במדורי הרכילות, אבל פעם אחת הוא כיכב בצהובונים הודות לרומן שניהל עם רובין רייט ("בית הקלפים"), האקסית של שון פן. השניים התאהבו אחרי שהכירו במהלך צילומי הסרט "רמפארט", ורייט התוודתה ש"בחיים לא היה לי סקס כל כך טוב כמו שיש לי עם בן". בהמשך, נישא פוסטר לשחקנית לורה פרפון ("מופע שנות ה-70") והשניים הספיקו להביא שני ילדים לעולם בטרם התגרשו ב-2024.
למה עשית ככה לקלייר? בן פוסטר
(צילום: AP Photo/Evan Agostini)
פוסטר, שגילם לא אחת דמויות פוסט-טראומטיות, נהנה להופיע לפעמים גם בתפקידים של רעים, כמו במקרה של "מוטור סיטי". "עניין אותי לעשות הפעם סרט פופי או דיסקו-פופי על דינמיקות רגשיות מסוכנות, ולדבר על מערכות יחסים מסוכנות. כאלה שהן אמנם אוהבות, אבל שהאהבה בהן זוכה לביטוי בעייתי", מצטרף פוסטר לשיחה שערכנו בעיר התעלות האיטלקית. "הדמויות ב'מוטור סיטי' נלחמות אחת על השנייה, וזה, אולי, מפחית מתפקידן כ'נבל' בסיפור. זה הופך את העניין למורכב יותר. בסופו של דבר אנחנו חיות שהן בני אדם. אז אהבתי לקנות כרטיס לרכבת ההרים הזו שקרויה 'מוטור סיטי' ונהניתי נורא.
"אני לא תמיד נהנה לצפות בפרויקטים שלי. אבל הסרט הזה ממש מבדר, כיפי - אי אפשר לקום באמצע להביא צ'יפס, או ללכת לשירותים ולהקשיב לדיאלוג בחצי אוזן. חייבים לצפות בדמויות האלה באינטראקציה אחת עם השנייה".
לדברי פוסטר, העובדה ששיילין וודלי מופיעה בסרט הייתה מספיק סיבה טובה כדי להגיד כן. "כששמעתי ששיי (כך הוא קורא לה - א"ק) קשורה לפרויקט זה תפס אותי. מניסיוני רוב השחקנים רוצים להפוך את החיים למשהו נוצץ, פלסטיקי ונגיש, ולא למשהו מורכב. לדעתי אנחנו יצורים מורכבים אז אני מעריך שחקנים כמו שיי, שמחפשים באופן אקטיבי את המורכבות הזו. שיי אחת הדוגמאות הבולטות לאנשים שחוקרים את המורכב. אני מאמין למשחק שלה, מה שהיא עושה מרגיש כנה, ומסוכן ופתוח".
מאמינים לך. שיילין וודלי, מתוך "מוטור סיטי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
איך היה לחזור לשנות ה-70? אמריקה מאוד השתנתה מאז. וכך גם העיר דטרויט ומעמד הנשים.
וודלי: "אני עדיין במצוד אחר האוברול המנומר ההוא. אני עוד אשיג אותו".
פוסטר: "איך אפשר שלא לאהוב את אופנת הסבנטיז?".
וודלי: "זה פשוט סגנון סקסי. תקופה סקסית מאוד".
פוסטר: "איימי רות'ר, מעצבת התלבושות שלנו, הייתה פנומנלית. היא השקיעה המון זמן בלחקור את האופנה של התקופה. אנחנו, השחקנים, היינו צריכים להבין מה סקסי בסגנון המקומי של אז ולמצוא ביטוי ייחודי. כהערת שוליים, אספר שההורים שלי באותן שנים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות רכב, אבל הם כן לוו כסף לפתוח רולר-דיסקו בבוסטון ב-1979. הייתי עוד ברחם של אמא שלי כשהיא הייתה נוסעת על גלגיליות לסופרמרקט. אחי הצעיר אומר שיצאתי דפוק כי אמא שלי נפלה מהן בשלב מאוחר בהיריון", הוא אומר וצוחק.
וודלי: "במקרה שלי מדובר בנוסטלגיה מדומיינת כי נולדתי בשנות ה-90".
פוסטר: "הדיסקו של שנות ה-70 טמן בחובו חופש מסוג אחר. ואקספרסיביות. ופלואידיות שהייתה מאוד מקבלת. קסם לי לחגוג את הנקודה הזו בזמן ואת הרעיונות שהגיעו איתה. אני מת על שנות ה-70".
וודלי: "בשנות ה-60, הייתה התנסות ובום כזה של חופש ומיניות - התווך שבין להיות האישה האלגנטית בבית להיות אישה חופשייה בגוף, ואז הגיעו שנות ה-70, בהן הסרט כאמור מתרחש. אני משחקת בו אישה עצמאית ממעמד הפועלים, שיש לה עבודה משלה ושלא חייבת להסתמך על אף אחד מלבד עצמה. ועדיין, המבנה החברתי דאז לא בהכרח אפשר לה לממש עצמאות מלאה. זה היה אחד הדברים שלדעתי היה חשוב שניגע בהם, בדיוק בגלל הדינמיקה בין הדמויות בסרט ובפער בכל מה שנוגע לעושר וביטחון הכלכלי. הביטחון הרגשי שסיפק לדמות שלי ג'ון מילר הוחלף בביטחון הכלכלי שסיפק ריינולדס".
אין על הסבנטיז. מתוך "מוטור סיטי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הדברים השתנו מאז.
"ב-2026 הדמות שלי לא בהכרח הייתה תלויה בגנגסטר, באותה הצורה שהיא הייתה תלויה בו בשנות ה-70, וזו תסבוכת שהרבה נשים מצאו את עצמן בה אז ושאולי השתנתה מאז בעולם המערבי".
כמה מורכב לשחק אלימות על הסט?
וודלי: "כשיש לך סצנות אינטימיות או סצנות סקס אתה אומר: 'זה הגבול שלי, אני לא רוצה לחשוף את X מול המצלמה', ואותו הדבר כשזה נוגע לאלימות. אבל הגבולות שלנו בסרט היו די רכים. ביקשתי מבן שלא ישבור לי את האף והוא ביקש שלא לסטור לו על האוזן בכף יד פתוחה כדי שהוא לא יקבל טינטון".
פוסטר: "כי זה כבר קרה לי בעבר".
וודלי: "מעבר לזה, סמכנו אחד על השנייה לגמרי. כשיש לך אדם שאתה סומך עליו, אז גם אם הסצנה אלימה אתה מאוד מוגן. אתה משתמש באלימות כדי לבטא את מה שהדמויות צריכות לבטא רגשית, ואולי גם משהו שאתה צריך לבטא כשחקן או כאמן".
את חזקה בלצפות בסצנות אלימות על המסך?
"מתה על זה!".
פוסטר: "תלוי בסוג האלימות ואיך היא ממוסגרת. אני פחדן, אני מודה, אני לא יכול לצפות לא בסצנות גראפיות ולא באימה. סרטי אימה מפחידים אותי בקלות. אלימות מהסוג הזה מפחידה אותי מאוד ואני לא מסוגל לישון. אבל אני מוקסם מההתנהגות החייתית של בני האדם, כשהם מנסים ליצור חיבור ולא יודעים איך לתקשר - ולכן לפעמים זה מתפרץ בצורה שחורגת משיקול הדעת הטוב. וזה מאוד אנושי. העולם שלנו מאוד אלים אבל לדעתי הוא יכול להיות גם מאוד עדין.
פחדן. כאילו, לדבריו. בן פוסטר, מתוך "מוטור סיטי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"אז איך אני מרגיש עם אלימות? אני אומר שהיא מאוד אנושית, כל עוד היא מעוגנת במערכת היחסים בין הדמויות ולא מנצלת. וכל עוד היא מבדרת. בואו לא נזבל בשכל, כולנו הגענו לכאן לראות סרט ולא לשמוע שיעור בבית הספר. אנחנו כאן לחוות אנושיות. העבודה שלנו כשחקנים הוא לייצג את האנושיות הזו בצורה הכי טובה שאפשר, עם הכלים שיש ברשותנו באותו הרגע".
ישנם שחקנים שאומרים שהחלק הכי טוב במשחק הוא הוא דווקא הרגעים שאין לך שורות. איך הייתה העבודה בסרט בו אין לכם שורות בכלל?
וודלי: "אני חושבת שהשקט הוא חלק יפהפה בחיים. הנה גם אתה יושב כאן, לא מדבר אלא מקשיב למה שאני אומרת - ואתה חושב אולי על איך הגוף שלך מרגיש, או איך עבר עליך יום אמש, אולי הייתה איזו שיחת טלפון שהיית אמור לבצע - וזה בדיוק החלק שהכי מעניין בעיניי במשחק, באופן כללי. מה שאנחנו אומרים ומה שלא, העולם הפנימי שלנו כנגד זה החיצוני, המסכות שאנחנו עוטים עלינו - במודע ולא - ובמקרה של הסרט הזה, המיסוך שמפריד בין מה שאנחנו מרגישים למה שאנחנו מציגים החוצה הופך דק יותר בדיוק בגלל שאין דיאלוג שיסיח את דעתנו. במובן מסוים השקט היה החופש המוחלט כי היה לנו כל כך הרבה עם מה לשחק והמון ניואנסים שלדעתי דיאלוג יכול לשבש או להסתיר".
פוסטר: "התסריט היה כל כך ספציפי בנוגע להתנהגות של הדמויות שזה קדם לדיאלוג, ובשילוב עם שיטת העבודה של פוטסי והליהוק שהוא הלך עליו, הוא התענג דווקא על 'הביחד' ונתן לנו זמן לגלות את הרגשות של הדמויות. שיי ואני דומים במובן הזה: אנחנו עושים את שיעורי הבית ומדסקסים את הסצנה, אבל אנחנו גם לא רוצים להגיע למצב שאנחנו חושבים יותר מדי. אנחנו כמו מוזיקאים שמחפשים לעשות ג'ם סשן יחד. אני סומך על שיי ומעריך אותה, לכן שמחתי על הזדמנות 'לרקוד' יחד, והסכמנו שנקשיב זה לזו ונגונן זה על זו ברגעים המסוכנים יותר, ככל שנוכל".
וודלי: "ונהנה!".
מי צריך דיאלוגים? מתוך "מוטור סיטי"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ואיך המוזיקה הנהדרת סייעה לכם בעבודה על הסט?
וודלי: "התשובה פשוטה מאוד: היא יצרה את האווירה והטון לסצנה. אי אפשר להקשיב למוזיקה משנות ה-70 מבלי שהיא תעורר בך תגובה רגשית. הפסקול של החיים הוא מה שנותן פתח למורכבות הזו שבן הזכיר. לפעמים כשאנחנו לא יודעים איך אנחנו מרגישים, המוזיקה מגלה לנו ונותנת לנו את הרשות להיות מי שאנחנו. בן תמיד היה עם הטייפ, תמיד משהו התנגן על הסט, ואני באמת מאמינה שזה מה שיצר את האווירה. זו הייתה צלחת פטרי שזימנה מתוכנו את הכנות והאמת".
