סופרת הנוער והעיתונאית נועה רום הלכה היום (רביעי) לעולמה בגיל 49, לאחר מאבק במחלת הסרטן. רום הותירה אחריה את בנה, אורי. אחיה, יובל רום, נפרד ממנה בפוסט שפרסם בפייסבוק: "אחותי האהובה תנוחי על משכבך בשלום". ההלוויה תתקיים מחר (חמישי) בבית העלמין בוותיקים בנתניה.
רום נולדה בשנת 1975, וגדלה בנתניה לצד שני אחים. היא עבדה ככתבת בידור ותרבות בשבועון "פנאי פלוס" (מבית "ידיעות אחרונות"), ובהמשך פרסמה את ספר הנוער "עד הבת מצווה זה יעבור" וספרים נוספים בסדרה "כמה שאת נהדרת" ו"נוגה". "החיים החדשים שלי" ו"חברות" הן סדרות ספרים נוספות שכתבה לבני הנעורים.
חברתה, הסופרת סנונית ליס, סיפרה ל-ynet: "נועה הייתה אישה מקסימה ונדיבה, וסופרת נהדרת שכתבה בכישרון, בפתיחות ובאומץ למבוגרים ולנוער ונגעה בכתיבתה ביומיום, לצד נושאים מורכבים כמו התמודדות עם סרטן. אני מקווה ומאמינה שגם אחרי לכתה קוראים רבים ימשיכו להיחשף לאישיות המיוחדת ולכישרון הנדיר שלה דרך יצירותיה. יהי זכרה ברוך".
הסופרת יעל שכנאי, שהייתה חברתה הקרובה והמוציאה לאור של שישה מספריה בהוצאת רימונים, סיפרה בשיחה ל-ynet: "ברגע שפגשתי אותה ואת כתב היד הראשון שלה, הספר 'עד הבת מצווה זה יעבור', ידעתי שנועה קורצה מחומר אחר. חכמה, מלאת הומור, מוכשרת ואיכותית. לאורך השנים היינו חברות וליוויתי אותה בתמיכה חברית במסע שלה לאימוצו של אורי, בנה היחיד שאהבה בכל נפשה ומאודה. והסרטן לא הניח ולא הירפה ממנה. בא והלך ושב חזר והלך והותיר בה שמות. נועה עברה ייסורים קשים ובכל זאת לאורך השנים המשיכה לכתוב עוד ועוד בהפוגות של המחלה. בפגישתנו האחרונה בבית החולים חיבקתי ונישקתי אותה. הבטחתי לה שאזכור ואזכיר אותה תמיד ולנצח, באהבה".
בריאיון משנת 2017 ל"לאשה" שיתפה רום שהייתה רווקה ללא ילדים כאשר התגלה בגופה סוג נדיר של סרטן הרחם, והיא נאלצה לעבור ניתוח להוצאת איברי הרבייה. "הייתי בת 30 והמכה הייתה כפולה: א. אני חולת סרטן, ב. אני עקרה... בסביבה שלי היו מוטרדים מעניין העקרות, אבל אני רק רציתי לחיות. הקפאתי ביציות כי לחצו עליי, אבל ידעתי שאני הולכת לאמץ ילד". באותו ריאיון, סיפרה רום על הפחד מהמשך ההתמודדות עם המחלה: "לאט-לאט חלחלה לתוכי ההבנה שסרטן זה לכל החיים, תמיד יהיה צל שילך אחריי – פחד שהמחלה תחזור, שאמות".
בטור שכתבה ל-ynet בעבר, חלקה את חוויותיה כאם יחידנית ושיתפה בבחירתה לראות את הטוב למרות הקשיים: "יש רגעים יפים והם נשמרים בקפידה ונארזים בעדינות שמה ישברו. כשאני מתראיינת לעוד אחת מהקוראות שלי, כשהן מחכות לספר הבא שלי, כשאני כותבת וזה נהיה טבעי ורגיל. וכשהסביר לי הילד שלי שלפעמים בוכים אבל אחר כך צוחקים, אני יודעת שיש סיכוי שאני עושה משהו נכון".
