באחד הראיונות המפורסמים של יונה וולך, בתוכנית "שעה טובה" עם מאיר שלו, ישבה המשוררת על הספה מולו – היא הייתה כבר חולה במחלת הסרטן שתגבה את חייה שנה מאוחר יותר – והגיבה על שערוריה רלוונטית: סגנית שר החינוך דאז, תעסה גלזר, כינתה אותה "בהמה מיוחמת" בעקבות שיר שלה שהתפרסם, "תפילין". בהמשך הריאיון הקריאה וולך שיר אחר, "דוקטור למוסר, דוקטור לפילוסופיה". כשסיימה תהה שלו איזו הרשאה הובילה לכתיבת השיר. "זה שיר שנכתב מתוך הזדהות עם חבר שהיה לי, שהוא במקצועו כייס", היא ענתה, "והרגשתי שאני מאוד..." הצחוק של הקהל קטע את וולך, אבל היא המשיכה לדבר על כתיבת השיר. "היא מדברת בכנות גמורה", מבהיר כעת עודד כרמלי, משורר ועורך, "והקהל מתגלגל ואומר 'איזה דמיון פרוע יש למשוררת הזאת'". כשהם מלאי התפעלות מההרפתקאות הילדה הרעה של הספרות העברית, אף אחד לא העלה בדעתו שהיא פשוט מתארת את חייה, ושהם יותר עגמומיים מאשר מסעירים.
את האבחנה הזאת מבסס כרמלי על טרילוגיית מחזות אוטוביוגרפית שכתבה וולך, "אנדרטה של צרעת", שמעולם לא הועלתה על במה במלואה. הטרילוגיה מבוססת על מערכת היחסים האמיתית בין וולך ובין החבר הכייס במקצועו, שזכה לכינוי טדיאוש ס', משום שלא הסכים להיחשף בשמו, מערכת יחסים הרסנית ומתעללת שגררה את וולך הצעירה לעולם של היפוכי מגדר, אלימות, סמים, מיניות רדיקלית ומסעות צייד של ארנקי זקנות בתור לבית המרקחת. וולך לא המציאה את הכייס, היא חיה איתו, כמעט התחתנה איתו, נמלטה ממנו ובסוף כתבה עליו מחזה, היחיד שכתבה אי פעם. מה שנקרא כמו פנטזיה פראית של משוררת ייצרית שמפלרטטת עם הטירוף, היה למעשה תמלול כמעט אחד לאחד של מציאות חיים טראומטית.
יונה וולך כתבה אותם בין השנים 1967 ל-1971 וניסתה במשך שני עשורים לשכנע את התיאטראות הרפרטוארים בארץ להעלות אותם, אבל הם נדחו שוב ושוב בטענה שהם "לא פרקטיים". אחרי מותה הם התפזרו בין שלושה ארכיונים שונים, התערבבו ואיבדו את הסדר הקוהרנטי שלהם. חלקים מהם התגלו על ידי יגאל סרנה, כותב הביוגרפיה של וולך, בלול תרנגולות נטוש בחצר ביתה של אמה של וולך, בקרית אונו, שהוסב בזמנו לחדר מגורים עבורה. במשך שנים שררה ההנחה השגויה שוולך לא השלימה אף אחד מהמחזות והחומרים אוכסנו בארכיון יונה וולך ב"גנזים".
אלא שבמהלך פשפוש בארכיון, הבינו כרמלי ושני פוקר, עורכי כתב העת וההוצאה "הבה לאור" (שגם שם יצאה בהמשך טרילוגיית המחזות כספר) ש"אנדרטה של צרעת" הוא דווקא מחזה גמור ושלם, בסטנדרטים של וולך, כמובן. "היו שם מאות דפים בערבוביה כללית והשמות של הדמויות מתחלפים אבל אלו אותן דמויות – בני זוג, עם או בלי שמות, פעם דפים מצולמים ופעם מכונת כתיבה. זה היה נראה שהיא השקיעה המון זמן, הלכה קצת לאיבוד ולא סיימה.
"לפני כמה שנים ערכתי את פסטיבל תל אביב לשירה וחשבתי שיכול להיות נחמד להציג תמונות מתוך המחזה". כרמלי נכנס שוב לערבוביית הדפים אבל הפעם מצא היגיון בשיגעון. "ותוך כדי עבודה פתאום הבנתי שזאת לא טיוטה אלא טרילוגיה, וזה גמור", הוא אומר ומוסיף בחיוך, "זה מדהים כמה אנחנו סקפטים כשמדובר ביונה וולך. בגלל הדימוי הזה שלה כאישה מטורפת, מלאך האש, מדיום. הרי בביוגרפיה שכתב סרנה היא אומרת לכל מי שרוצה לשמוע 'סיימתי טרילוגיה של מחזות'. זה כתוב! היא מגישה את זה לכל התיאטראות, אז למה לא להאמין לה?".
פוקר וכרמלי התיישבו על הרצפה, פיזרו את כל הדפים והתחילו במלאכת ההרכבה המתישה. המחזה הראשון מבין השלושה עלה בפסטיבל השירה לפני מספר שנים והתיקון נמשך: גרסה מקוצרת של אותו מחזה יעלה בשבוע הבא (רביעי) בפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית של תיאטרון הבימה (שמתחיל כבר הסופ"ש), בבימויו של ישי בן משה ובכיכובם של אלכס קרול ואורין יוחנן. היא תאפשר לקהל שאוהב את וולך להתוודע לעוד פיסה משמעותית ממנה דרך אותה מערכת יחסים לא יציבה, ואת המסקנה שאיתה יצא גם כרמלי מהמפגש עם הטרילוגיה – שאולי אין סקס אחר אבל בהחלט יש יונה וולך אחרת.
"מערכת יחסים מאוד יצרית, מתעללת ומפרה בו זמנית"
שנות ה-20 של וולך עמדו בניגוד למוצא הבורגני שלה, ממשפחה משכילה ומסודרת בירושלים. היא כתבה שירה בגיל צעיר וכשהיתה בת 21 אשפזה את עצמה מרצון ב"טלביה", בית חולים פסיכיאטרי בירושלים מתוך רצון להבין מה קורה לאנשים סביבה. היא עברה טיפול פסיכולוגי באמצעות LSD, שהותיר בתודעתה מראות איומים ואלימים שהלכו איתה הלאה. אחרי השחרור שכרה חדר במנזר נוטרדאם, מבנה חרב ששימש כבית דירות למעוטי יכולת והחלה לשלוח שירים לכתבי עת. באותה תקופה פגשה את טדיאוש, האיש וההתמחות. מערכת היחסים שלהם ידעה עליות וירידות ועוד ירידות, עד הפרידה הסופית מספר שנים מאוחר יותר, ב-1968. וולך נפטרה מסרטן בשנת 1985, כשהיא אמנית ומשוררת מוערכת, בת 41 בלבד.
"המחזות הם האוטוביוגרפיה של וולך, ומעבר לזה הם מפתח להבנת הרבה מהשירים המאוחרים שלה. כשקוראים את המחזות מבינים שהיא בעצם הייתה ילדה מבית טוב, שהרבה מהרעיונות האלה היא שואבת מסביבתה, כלומר מאותו טאדיוש. היא אחר כך כותבת אותם בשירים. בן דמותו של טדיאוש אומר לה 'אני בת הדודה מהכפר, תפתי אותי', והיא אומרת 'אני לא רוצה, זה לא מושך אותי', והוא מתעקש. זה היה הקטע שלו. אחר כך בשירים היא עושה את זה ואנחנו אומרים 'איזה גאונה', אבל זה פשוט רצונותיו של טדיאוש בחדר המיטות והיא נגררת כאן".
במקום להתקשר למשטרה וולך הפכה לבת הזוג של טדיאוש, "ומשם התחילה מערכת יחסים מאוד יצרית, מתעללת ומפרה בו זמנית", אומר כרמלי, "בעצם רבים מהשירים המאוחרים שלה והמוכרים ביותר בעצם נסובים סביב הדמות האניגמטית שלו. 'אתה חברה שלי' זה כי טדיאוש אהב ללבוש בגדי נשים בזמן שקיימו יחסי מין. הוא היה נדלק כשהיא מספרת לו סיפורים אירוטיים, השיר 'תותים' מופיע פה כסיפור שהיא מספרת לו. הייתה גם התעללות פיזית - הוא בעיקר מרביץ לה והיא גם מרביצה לו. זאת מערכת היחסים החשובה בחייה של וולך, והכול נמצא במחזות".
מערכת היחסים הזאת הבשילה לכדי החלטה על נישואין, כולל רישום ברבנות ושליחת הזמנות, אבל ברגע האחרון ממש וולך התחרטה, ביטלה את הרישום ברבנות ועברה בחטף לגור בתל אביב. "כנראה היא התפכחה", מסיק כרמלי. "במחזה הראשון זאת התאהבות טוטאלית, בשנייה הם עוברים לגור יחד, כלומר הוא שוכר חדר ממול במסדרון, וכבר שם נשבר לה. א', הוא חי קצת על חשבונה, ואני חושב שהיא מתחילה להעריך אותו פחות. היא מאוד נמשכה לאינטלקט שלו, הוא קרא המון והיה בקיא בספרות מערבית קאנונית שהיא לא הכירה אבל בשלב הזה היא מתחילה להכיר.
"היא גם מתחילה להתפרסם. כשהיא פוגשת אותו היא לחלוטין נו-באדי, עכשיו מתפרסמים שירים שלה בכתבי עת, יוצא 'דברים', ספר השירים הראשון שלה. גבריאל מוקד סיפר לי שהם הלכו יחד לבית הדפוס כדי לעבור על ההגהות, ויונה הגיעה עם נעלי פלטפורמה עצומות, רצועה ביד ובקצה הרצועה קשור טדיאוש, כמו כלבלב. אז זאת כבר הייתה הדינמיקה בשלב הזה. כשהספר ראה אור היא כבר ברחה לו, והמחזה השני נגמר בזה שהחתונה מתבטלת".
לילה אחד טדיאוש משתכר עם חברים, הטיפוסים האלה, שמשחקים פוקר ומעשנים חשיש ומדברים על מלחמת ויטנאם וכל אחד יותר רדיקלי מהשני, אבל בסוף אין להם את ההגינות הבסיסית של לשטוף כלים, ומחליט שהוא לא מוותר. הוא נסע לתל אביב, עשה תאונת דרכים ונפצע. וולך לא באה לבקר אותו בבית החולים. המחזה השלישי מתחיל שנתיים מאוחר יותר.
"הוא אורב לה בדיסקוטק בתל אביב וזה מן קאמבק שהוא כבר קצת פארודיה. הוא עובר לגור אצלה בבן יהודה אבל זה כבר ממש לא זה. היא משתמשת בנוכחות שלו כדי להבין מה בדיוק קרה לה ביחסים איתו. היא כותבת 'אני כותבת כי אני כל כך שונאת אותך וזו הדרך היחידה שאני יכולה להשתחרר מזה'. במחזה השלישי הוא אסכופה נדרסת והיא יונה וולך הגדולה. זה נגמר בקול ענות חלשה, היא מגרשת אותו מהבית, כבר אין לו כוח עליה. ברור שהוא למעשה סטלן מקצועי שחי על חשבונה, שהוא מקשקש ולא כל כך קרא את מה שהוא טוען שהוא קרא, שהוא לא כזה חכם גדול, אנחנו מכירים את הטיפוס".
אז היא פשוט עוד אישה רגילה שיצאה מצולקת ממערכת יחסים עם גבר רעיל?
"יותר מזה. יונה וולך המאוחרת, אם את קוראת אותה לעומק את רואה שהיא נורא מתנגדת לזה. היא אומרת שכל הצרות התחילו בגלל חילופי המגדר האלה, היינו צריכים להישאר גבר ואישה. היא די שמרנית, אז סמים זה טדיאוש, וגם אלימות, חילופי מגדר, כל מה שקורה אצל וולך בחלק המאוחר של חייה הקצרים.
ראית אותה באור יותר אנושי אחרי שנחשפת למחזה?
"כן. היא הגורם השמרן לאורך כל המחזות האלה, היא בולמת אותו ואומרת לו 'לך לעבוד', מספיק עם הסמים, אני לא רוצה לפנות אליך בנקבה. הוא המשוגע והיא הבולמת וזה כל כך מוזר לחשוב עליה ככה, אבל ברגע שאתה קורא את המחזות אתה מבין שגם השירים שלה כאלה. למשל כשהיא אומרת 'אתה חברה שלי' היא לא אומרת את זה בקטע טוב, היא אומרת 'חבל שאתה חברה שלי, אני רוצה חבר. ממש לא טוב לי שאתה חברה שלי'. אנחנו קוראים את זה הפוך.
7 צפייה בגלריה
"זה מעניין גם למתעניינים בשירה אבל גם למי שמתעניין בגבול הדק שבין אמנות ושפיות הדעת". מתוך "אנדרטה של צרעת"
(צילום באדיבות הבימה)
"יש את השיר המפורסם 'רומזים לנו שיש סקס אחר', ובכל שנה יש באוניברסיטת תל אביב כנס קווירי בשם סקס אחר, זה מצחיק אותי כי השיר הוא פארודיה, היא אומרת 'אין סקס אחר, אם יש, הביאוהו לכאן, די לרמוז לנו כל הזמן שיש, אין. בסוף סקס זה דבר משעמם'. אבל בגלל שזאת היא השיר נתפס אחרת".
איזה עוד אלמנטים מהמחזה שופכים אור על וולך האמיתית?
"עניין חזק מאוד היה מוטיב הגניבה, היא חשדה שהוא לא רק כייס פיזי אלא גם נפשי. הוא גונב לה את הזהות, 'ציפור מה את שרה? / לא את השיר שלך', זה קורה כשהוא מתחיל להתבטא כמוה, היא מרגישה שהקול שלה בוקע מהגרון שלו, וזאת הייתה הפוביה בבסיס מערכת היחסים. הוא גם לקח את התפקיד של האישה בחדר המיטות או במשק הבית, וגם התחיל לדבר כמוה, וזה הפחיד אותה. היא מזהירה אותנו מפני הרצון החולני שלו להיות מישהו אחר. כל הצרות מתחילות כשאנחנו מנסים להיות מישהו אחר. והיא גם שואלת איך אדם הופך להיות יונה וולך? זה מעניין גם למתעניינים בשירה אבל גם למי שמתעניין בגבול הדק שבין אמנות ושפיות הדעת".
היא לא יצאה חזקה מהמערכת יחסים הזאת.
"היא יצאה מאוד פצועה. ב 71 היא מתאשפזת שוב, הפעם באופן כפוי, לכאורה אחרי ניסיון התאבדות. היא לא חוזרת לעצמה, נמנעת מאלכוהול וכמעט מתנזרת מסמים. כל היונה וולך שאנחנו מכירים אחר כך היא אדם שרדוף על ידי משהו. למאיר ויזלטיר הייתה תזה שזה בגלל שטיפלו בה ב-LSD באשפוז הראשון, וזה דפק אותה. אני חושב שמה שדפק אותה זה בעיקר מערכת היחסים המאוד קשה הזאת. היא ארכה שנתיים-שלוש וזאת הייתה מערכת היחסים הרצינית של חייה בתקופה שהאישיות מתעצבת בה. בפעם הראשונה היא גרה מחוץ לבית, והיא גרה עם כייס פולני חובב ניטשה שמשוכנע שהוא על-אדם, שמגיע לו הכול. נרקיסיסט ביי דה בוק".
מצד שני השירים הכי יפים שלה נכתבו אז.
"נכון. אני חושב שהיה משהו בנרקיסיות שלו שלפחות בהתחלה, במובן הטוב, אפשר לה להיות קצת נרקיס בעצמה ולבטא את עצמה באופן מלא".
"המפגש הראשון עם הטקסט מכווץ, ואז עולה השאלה איך זה יתקבל אצל הקהל"
התשוקה של וולך לראות את המחזות שלה על הבמה נותרה בלתי ממומשת. החזון שלה היה גרנדיוזי: כל חלק של הטרילוגיה יועלה בתיאטרון אחר – בירושלים, חיפה ובתל אביב - באותו הערב, והיא תעבור בין הפרמיירות במונית. היא הגיעה לתיאטרון חיפה כדי להציע את המחזה לעודד קוטלר, באמצע הקיץ, לבושה במעיל פרווה, סיגריה בפומית ונעלי עקב. אל עמרי ניצן, אז המנהל האמנותי של הבימה, היא הגיעה בחליפת קטיפה וורודה. הגרדרובה לא עזרה. וולך לא הייתה מחזאית והמחזה שלה לא הותאם בשום צורה לעיבוד תיאטרלי. מה גם שהתוכן היה בוטה מאוד בכל קנה מידה. "חלק מהדברים לא נעים לי אפילו להגיד בקול. בעמוד חמש היא אונסת אותו ובעמוד שש הוא מכריז 'היטלר היה המשיח'", מתפלא כרמלי, "אז היא שולחת את זה להבימה. מה עובר לך בראש? 'נהדר, נעלה את זה מחר על הבוקר'".
7 צפייה בגלריה
"יש חשדנות כלפי שפה מסוימת או מיניות אוונגרדית". מתוך "אנדרטה של צרעת"
(צילום באדיבות הבימה)
תמרה מובשוביץ, המנהלת האמנותית של הפסטיבל בהבימה, סבורה שמעבר למוניטין של וולך כמשוררת מוערכת והעניין הציבורי בחומרים שלה שלא נחשפו, ולמרות התחושה שאנחנו הופכים לסובלניים יותר כלפי עניינים כמו מין ומגדר, עולם התיאטרון לאו דווקא מיישר קו. "יש חשדנות כלפי שפה מסוימת או מיניות אוונגרדית, זה לא מובן מאליו", היא אומרת. ובמובן מסוים אנחנו חיים אפילו בתקופה יותר שמרנית בחברה הישראלית משנות ה-80. החברה עצמה הולכת למקום שמרני ובטח בתיאטרון לאומי שמכוון לכל הקהלים.
"אני יכולה להגיד שגם הנהלת התיאטרון הפתוחה שבאמת מאוד שמחה לתת במה לחומר, המפגש הראשון עם הטקסט הוא מכווץ קצת, ואז עולה השאלה איך זה יתקבל אצל הקהל. לקהל יש רגע. אבל הלכו איתנו עם הבחינה של פורמט המחזה. מה גורם ליוצרים מסצנות אחרות להתקרב אליו ולרצות ליצור גם בתוכו?"
כולם רוצים להוציא דיסק.
"כן, אולי וולך רצתה להסביר את עצמה מעוד זווית. אולי המצב שמכירים אותה רק דרך השירים היה חד מימדי בעיניה. היא ניגשה והתעקשה כי חשבה שזאת דרך אחרת להעביר את הסיפור שלה, והיא רצתה להיות מובנת. אולי השטחנו אותה לאורך השנים עם השירים ששמנו בפרונט. הדמות הכאילו גברית הזאת מאיפה היא צמחה? מה שבטוח זה שהיא לא מסווה את הפגיעות שלה".
"אני הרגשתי קודם כל משיכה לחומרים", מוסיף בן משה, הבמאי, "הכרתי את וולך בעבר אבל כשקיבלתי את ההצעה להעלות את המחזה התחלתי לחקור יותר לעומק. ההיפוך המגדרי מאוד עניין אותי כי אני הומו להט"ב. תמיד העסיק אותי לפני שיצאתי מהארון אם אני אשתנה או לא, כשהחברה אומרת לנו איך גבר ואישה צריכים להיות, מה זה אומר?".
איך התמודדת עם המבנה הלא-תיאטרלי של המחזה?
"הבנתי שצריך לגשת לטקסטים האלה כמו שירה, זה לא יכול לעלות כמו מחזה ריאליסטי. אז יצרתי ויזואלית משהו שהטקסט דורש והבנתי שאני לא רוצה שחקנים בהכרח אלא שילוב של תנועה ומשחק ווידאו וסאונד. זה היה פסיפס שניסינו ליצור ממנו משהו קוהרנטי. אלכס קרול הוא שחקן וגם מלחין, ואוריין יוחנן, הדמות הנשית, היא רקדנית, אז אנחנו משתמשים ביכולות שלהם כדי להמחיש חלקים במחזה".
וולך לא הפסיקה לנסות לשווק את המחזות שלה. גם על ערש דווי, ב-1985, כמה חודשים לפני מותה, חולה מאוד, אחד הדברים האחרונים שהיא עושה זה לפגוש את עומרי ניצן בהבימה "ולדחוף לו את הטרילוגיה הזאת, היא משקרת לו ואומרת שהיא כתבה עכשיו למרות שזה משנות ה-60", חותם כרמלי, "אני רוצה להאמין שהיא משקיפה עלינו מלמעלה ושמחה שהקופסא השחורה הזאת ראתה אור".
