בטח שמתם לב שזימוני מציאות (Manifestation) שוב באופנה. זו בטח לא המצאה של המעריצות הישראליות של באד באני, שזימנו את דרכן לבמה של הזמר הכי גדול בעולם, וגם כשיצא הסרט "הסוד" בשנת 2006 (ובעקבותיו גם הספר) הרעיון של חוקי המשיכה ממש לא היה חדש בעולם. אבל עשורים לפני הקסיטה או הבלוגריות שמציפות את הרשת עם רשימות של תודות וכוונות, היה זה מוריס ווייט שהשתמש בזימון ככלי שהוביל אותו להצלחה בינלאומית אדירה שממשיכה להדהד עד לימינו.
גלריה
האיש והחזון. מוריס ווייט, מתוך Earth, Wind & Fire: בין שמיים לאדמה
(צילום: Jeffrey Mayer, באדיבות yes דוקו)
זה רק אחד הדברים החשובים שלומדים על מנהיג להקת Earth, Wind & Fire בדוקו המוזיקלי החדש "Earth, Wind & Fire: בין שמיים לאדמה", ששודר אמש (שלישי) בערוץ yes דוקו וזמין לצפייה ב-VOD. הסרט, שיצר המוזיקאי והבמאי קווסטלאב (אהמיר תומפסון), עוקב אחרי פעילות הלהקה - מהניסיונות לפרוץ דרך עשורים רבים של פעילות - וחוזר לסיפור שטרם סופר על אודותיה. זהו מסמך מרתק שכל חובב מוזיקה - ובמיוחד כאלה שמתחברים ללהקה או לז'אנרים הרבים שלהטטה בהם - עשוי ליהנות ממנו. באמצעות שיחות עם חברי הלהקה ואנשי מפתח, תיעוד מהופעות וקטעי ארכיון נדירים, ניכר כמה משמעותי היה החזון של ווייט שהאיר את הדרך להכרה עבור חבריו ללהקה, ולאמנים רבים שהושפעו מהם.
ובדרך לדוקו שעוסק באחת הלהקות המובילות של המאה ה-20, שנדמה שכל מהותה היא לגרום לאנשים לרקוד ולשמוח, צריך לעבור דרך הילדות הקשה של מנהיגה: ווייט, שנולד בממפיס, טנסי, לאם קשת יום וללא אב, במציאות של הפרדה גזעית אלימה ומעט מאוד אפשרויות עבור אנשים שחורים, סלל לעצמו את הדרך לרווחה באמצעות חשיבה חיובית ותרגול מדיטציה - והביא את שניהם לבמה באמצעות המוזיקה.
ווייט ננטש בגיל צעיר על ידי אימו (שהייתה כל משפחתו) שעזבה את ממפיס לשיקגו כדי להצליח להתפרנס, וחווה אלימות קשה מצד שוטרים לבנים בשכונה שבה עבד. כעבור שנים האם חזרה לבסוף כדי לאסוף את בנה, אחרי שכבר הקימה משפחה חדשה משלה. גם הסיפור על אביו של ווייט כמו לקוח מהטרגדיות הגדולות. לאורך הדוקו נדמה שטראומות הנטישה הקשוחות האלה ליוו אותו לאורך כל חייו והשפיעו על מהלכם באופן משמעותי.
ידעו גם סבל. מתוך Earth, Wind & Fire: בין שמיים לאדמה
(צילום: Jeffrey Mayer, באדיבות yes דוקו)
אבל למרות נסיבות החיים האומללות, הייתה זו המוזיקה שיצרה את המרחב חסר הגבולות עבור ווייט - מרחב שבו הכול אפשרי והדמיון הופך למציאות. את ההצהרות החיוביות הוא שזר בשירים כמו מנטרות, ובכך חזר עליהן שוב ושוב וגרם לקהל אדיר לעשות את אותו הדבר בדיוק. בראיונות עם אנשי ציבור ומוזיקאי ענק כמו ברק ומישל אובמה, סטיבי וונדר, ליונל ריצ'י ועוד רבים, הם מעידים - כמאזינים, מעריצים ואמנים שהתמלאו בהשראה - כיצד Earth, Wind & Fire יצרה "מוזיקה ממש דתית - רק בלי ישו". דרשה מוזיקלית עוצמתית שחודרת ללבבות של מיליוני מאזינים בכל רחבי הגלובוס, עם שירים כמו Shining Star שהיו מניפסט של אמונה עצמית ואופטימיות.
בין הדברים מעוררי ההשראה שמספרים המרואיינים, בולטים דבריו של נשיא ארצות הברית לשעבר: "אם הם [חברי הלהקה] יכולים לעשות זאת ולהצליח - מה אני עוד יכול לעשות?". במובן הזה, גם זווית הבימוי של קווסטלאב תומכת בתחושת התרוממות הנפש והערכה אדירה לתרבות שחורה, כשהוא ניגש למלאכה כאיש מקצוע מהשורה הראשונה, אך גם של מעריץ נלהב.
בשיא הצלחתה Earth, Wind & Fire עשויה לעורר השראה בכל אמן שרוצה להגשים את הפוטנציאל שגלום בו, והסרט עמוס ברגעים מלהיבים. הרעיונות שמובאים בו פותחים את המוח ואת הלב והמוזיקה המשגעת רק הופכת את הצפייה לחגיגה בלתי-נשכחת. כך למשל, בחלק שנוגע בתחילת הסבנטיז, בזמן שבו חברי ההרכב גילו את הפאנק כשחיממו את ג'ורג' קלינטון ופנקדליק ולקחו ממפגש הפסגה הזה השראה אדירה. החבורה מצאה את הסאונד שלה ופיצחה את המותג של הלהקה כששילבה תיאטרון, אופנה ואפילו קסמים על הבמה - הכול כדי לייצר את אותה התחושה שקלינטון עורר בהם. התיעוד הנדיר משאיר חותם גם בצפייה עכשווית, ומוכיח את האופן שבו הם פרצו דרך והקדימו את זמנם.
השואו המלוטש השפיע על ערימה של אמני ענק בדרך - מפרינס דרך מייקל ג׳קסון, ולאורך הסרט ניכר עד כמה ווייט היה ממוקד במשימה לא הוריד את העיניים מהמטרה לרגע, גם במחיר של פגיעה בשותפים שלצידו. הוא היה מנהיג, אך גם תמרן בהם כלכלית, שינה את ההרכב לפי גחמותיו והתעלם מרצונותיהם. הסרט נוגע גם באלמנטים נשגבים כמו ביקורי החייזרים שווייט האמין שחווה (ואף שילב בלהיט הלהקה האימתני Fantasy), וגם בהתנהגות הנוראית שלו כלפי הלהקה שהייתה לו כמשפחה. מן הסתם, אי הנאמנות שלו פגעה גם במשפחתו הגרעינית.
הקדימו את זמנם. מתוך Earth, Wind & Fire: בין שמיים לאדמה
(צילום: Jeffrey Mayer, באדיבות yes דוקו)
לצד הדרמות ה"מוכרות" שכל להקה פוגשת בשלב זה או אחר, כל ההצהרות החיוביות שקיימות בעולם לא יצליחו לבלום את הרגעים שבהם גם חייהם של כוכבי-על סוטים ממסלולם. ווייט היה מנהיג של להקה רבת משתתפים כשבשיאה היו חברים בה גם ארבעה נשפנים, ולפרק נוסף הצטרפו גם זמרות האמושנס, ולצידו בלטו אחיו של ווייט ורדון - נגן הבס, פיליפ ביילי זמר הפלצט האדיר והמפיק צ'רלס סטפני, וכל אלה גרמו זה לזה כאב וסבל, וגם הנסיקה האדירה לא מנעה מהם לחוות אובדן שגרם לעצירת המסיבה עד לפירוק הבלתי-נמנע.
בניגוד ללהקות אחרות שחוו את תור הזהב שלהן בסבנטיז והיום מחלטרות בקאמבק שלא יודע סוף, מעניין לראות כיצד ההשפעה האדירה של Earth, Wind & Fire ממשיכה להדהד גם כשהלהקה לא הצליחה, או כבר לא הייתה מסוגלת, להמשיך במתכונתה המקורית. על אף שהיא לא שרדה את האייטיז, בניינטיז Earth, Wind & Fire הצליחה להמציא את עצמה בגרסה שממשיכה עד לימינו: בפרסומות, סדרות וסרטים (ה-ריקוד של איילון ב"סיינפלד" הוא רק אחד מהם), סימפולים רבים בהיפ-הופ ומנגינה נצחית שמצליחה לרגש, להזיז ולגעת במיליוני מאזינים עד היום.
למרות שהוא איננו, והלך לעולמו בשנת 2016 לאחר מאבק בפרקינסון, רוחו של ווייט חיה מתמיד בסרט. בחלק שעוסק בלכתו, ומגיע לקראת סוף הסרט, ניכר כי שותפיו ליצירה ולחיים לא חוסכים את הביקורת - אבל גם שומרים לו חסד אחרון. ברגעים האחרונים של הדוקו עלה בי מן דגדוג, תחושה שמשהו עצום חסר כדי לעטוף את הסיפור הזה כמו שצריך. כל מה שהייתי צריכה זה לסמוך על קווסטלאב שהוא שמר את החלק הכי טוב לסוף - ובטוב אני מתכוונת לחזרה מושלמת (והכרחית) לסיפור על השיר הכי חזק של הלהקה, September, שמרקיד אנשים בכל הפלנטה בשנייה שהוא מתחיל להתנגן. זה סיום מתוק וכיפי שמגלם בתוכו את כל הכוונות החיוביות כולן. שימו פליי ותגלו בעצמכם איך החזון הזה ממשיך לפעום.
