המחזאי ג'ונתן לארסון לא זכה לראות על הבמה את אופרת הרוק שכתב והלחין "רנט". הוא נפטר במפתיע יום לפני הופעת הטרום-בכורה באוף-ברודוויי בניו יורק ב-1994. יש משהו פואטי-טראגי בכך שאמן שכתב על הבוהמה של האמנים העניים, על התשוקה ליצור אמנות בכל מחיר - גם כשלא ברור איך גומרים את החודש - מסיים את חייו כשהוא פסיעה מההכרה ומהתהילה.
מאז, הספיק "רנט" להפוך לאחד ממחזות הזמר המצליחים בעולם, לזכות בפרסי טוני, בפרס פוליצר ובשלל אחרים. המורשת של לארסון חיה והתכנים שעליהם כתב אי-אז בתחילת שנות ה-90 עדיין רלוונטיים ומוכיחים שהבעיות, ההתמודדויות והדילמות חוזרות כל הזמן בווריאציות שונות. רנט כאמור מספר את סיפורם של חבורת אמנים ניו יורקרים, שמבקשים לשרוד ולבצע את אומנותם תוך מגורים בעיר שההבטחה האמנותית גלומה בה, אך היא יקרה להחריד. כל זאת תוך מתן ביטוי לזהות מינית על גווניה ועל רקע מגפת האיידס שקוטלת השכם וערב את חבריהם. מארק, אחד החברים, מחליט לתעד במצלמתו שנה בחייהם – מערב חג מולד אחד לאחר.
כעת המחזמר קיבל עיבוד ישראלי מפתיע, במרכז ענב לתרבות בתל אביב, בבימוים של אבישי בן גל ושחר פרץ. "בוא לא נשלם שכר דירה", מתורגם נאמבר הפתיחה הידוע, ושיר הסיום, אולי המוכר והקליט ביותר מכולם, מצהיר "דקות עוברות בשעון שעה מתחלפת". מעריצי המחזמר מכירים את המילים המקוריות ויוכלו לשפוט בדקדקנות את הדילוג בין העברית לאנגלית, בבחירות ששמרו על המקור לעומת אלה שנסוגו ממנו, אך כדאי להסתכל על הדבר כעומד בפני עצמו - התרגום החדש שעליו אמונים עמית מינסטר ואסף לוי מרופד כהלכה ולא מאולץ, העברית מתמקמת בנוח על הביט כאילו הייתה שם תמיד, וזה לא מובן מאליו.
עם הציוד הזה, ועם המוזיקה המוכרת של לארסון שעתה ניהל מוזיקלית יונתן ויינרייך ונוגנה על ידי תזמורת חיה - הם יצאו לדרך. האולם במרכז ענב לא גדול והבמה נמצאת למטה ביחס לקהל. המבנה הזה מאפשר לייצר אינטימיות בין הקהל לשחקנים, כולל הבחירה למקם חלק מהסצנות על המדרגות בצידי האולם, מה שתורם עוד יותר לתחושת הקרבה, מין מגניבות השמורה לאירועים קצת מחתרתיים או להצגה ליודעי דבר באוף-ברודוויי. יש לציין - וזו לא נחלתה של הגרסה הישראלית אלא עניין מובנה ב"רנט" - מדובר במחזמר למתקדמים. למילים "אופרת רוק" יש מחיר והוא הצורך להפוך כמעט כל שורה לשיר. גם אם עושים את זה טוב זה לפרקים מתיש, נדמה כנפרש על פני נצח ומעצים עוד יותר את הפאתוס שגם ככה מאפיין את ז'אנר המחזמר. הצצה לפסקול תגלה 43 שירים הנפרשים על פני שעתיים, וזה דורש אורך רוח.
לביקורות במה נוספות:
בסך הכל, הנרטיב מוכר - תוכלו להחליף את האמנים הניו יורקרים באחיהם הישראלים, את ניו יורק היקרה להחריד במקבילתה המקומית, את המאבק לתשלום שכר דירה בשנות ה-90 ביוקר המחיה והשתוללות המחירים שמורגשת בכל דירה עבשה בתל אביב, ואת מגפת האיידס (ממנה מתו עד היום כ-25 מיליון בני אדם) בחברתנו הקורונה. במעבר של כמעט 30 שנה הדברים בסך הכל לובשים צורה אחרת אבל המהות שלהם זהה. בהפקה הנוכחית יש ניסיון לתת עוד עדכון לדברים, כך שהפעם החבר רוג'ר מסתובב ומתעד הכל בעזרת הסמארטפון שלו. בסוף הוא אף מגיע למסקנה פורצת הדרך שהוא "מצלם כל רגע בחיים במקום לחיות אותם". הבחירה הזו תמוהה לאור העובדה שבמציאות של העלילה אנשים עדיין מתים מאיידס, על כן לא מובן באיזו שנה הדברים ממוקמים.
אם נשים את התהייה הזו בצד, הגרסה המקומית היא חוויה שעושה כבוד למקור ומצליחה באלמנטים יחסית צנועים ותוך שימוש יצירתי בהם להביא תוצר מקצועי ומרשים. למשל, התפאורה (במבי פרידמן) נשארת סטטית ולא מתחכמת – פנים של דירה ניו יורקית כשברקע חזית הבניין (המועמד להריסה לטובת בניית מעצמת הייטק), השחקנים צצים בקוביות בין הפיגומים, פותחים וסוגרים וילונות ניילון. העיבוי של ההתרחשות נוצר דרך שימוש עשיר מאוד בתאורה (אורי מורג) ובווידאו ארט, שמכניסים פנימה את העולם שבחוץ.
בעיקר מה שעושה את ההפקה הזו לאיכותית הוא הקאסט - המורכב לא משמות מוכרים עם איקס K עוקבים, אלא משחקנים צעירים ומבטיחים בוגרי בתי ספר למשחק. ווקאליסטים ופרפורמרים מצוינים. מעידה על כך יותר מכול העובדה שהשחקנים משרים ביטחון על הקהל שהם סגורים על מה שהם עושים ברמת גימור קפדנית. תרמו לכך הרמוניות קוליות נהדרות והדינמיקה הכללית בין כולם שמעידה על עבודה רצינית ולא פחות חשוב - הנאה מהתפקיד. ואלה הם: עדי עזרא, אביתר בר דוד, אילי עלמני, אלונה טננבאום, רותם מלר, הראל ליסמן, שחף בלאש, רותם יהודה, יובל אבירם, עינת ברנר, איתמר אלבז והגר אנגל שכיכבה בתפקיד מורין.
מרגש לראות הפקה כזו שמקומה לא בין כותלי התיאטרון הרפרטוארי והיא לא זקוקה לו כדי להצדיק את עצמה. נאמברים כמו "טנגו מורין", ו"לאמנות", וככלל הפסקול החי והרוטט של "רנט", הגם שלא קל לצלוח את כולו, הזכירו שלמחאה, כמו להתמודדויות המאתגרות של החיים, יש לא רק קול אלא מוזיקה, וכשהיא מבוצעת טוב זה תענוג.
